98

תיק גיאופוליטי בינלאומי מקיף

מאת Yvon BONHOMME

חוקר עצמאי, מסאי, מנתח גיאופוליטי ומומחה לממשל

עורך ראשי, CPGNNews

CPGNNews — תקשורת בינלאומית עצמאית לשירות הציבור │ מחקר • תחקיר • ניתוח • עיתונאות

נולד באיים הקריביים, פתוח לעולם!

המזרח התיכון בצומת דרכים היסטורי

יש רגעים בהיסטוריה של אזורים שבהם רעש הנשק מתחיל להסתיר את טבעו האמיתי של השינוי המתחולל. העימותים ממלאים את מסכי החדשות, ההצהרות הרשמיות מתחלפות זו בזו, הבריתות נבחנות מחדש והשווקים מגיבים לכל הסלמה נוספת. אולם מאחורי הדחיפות הצבאית עשוי להתחולל שינוי עמוק יותר. שינוי זה נוגע לאופן שבו מדינות מגדירות את האינטרסים שלהן, בונות את בריתותיהן, מארגנות את ביטחונן ומתכננות את עתידן. המזרח התיכון ניצב כיום בפני מציאות כפולה זו: משבר מיידי שהשלכותיו האנושיות והכלכליות כבדות משקל, לצד ארגון מחדש של המערכת האסטרטגית, שהשפעותיו עשויות להימשך הרבה מעבר לתקופת הלחימה.

העימות בין ישראל לאיראן הוא אחד ממוקדי השינוי המרכזיים, אך אי אפשר להבין אותו אם מנתקים את שתי המדינות מן המערכת האזורית והבינלאומית שהן חלק ממנה. ארצות הברית, ממלכות המפרץ, טורקיה, המעצמות האירופיות, רוסיה וסין משפיעות, במישרין או בעקיפין, על סביבה שבה הביטחון הצבאי, אספקת האנרגיה, נתיבי השיט, התשתיות הדיגיטליות והאיזונים הדיפלומטיים קשורים זה בזה באופן הדוק. לצד גורמים אלה יש להביא בחשבון גם את משברי המים, את המגבלות האקלימיות, את ביטחון המזון ואת פגיעוּתן של הרשתות החיוניות לקיום היומיומי. העימות חושף אפוא תלות הדדית ההופכת כל ניתוח של הביטחון מנקודת מבט לאומית בלבד למורכב יותר ויותר.

שנת 2026 מהווה בהקשר זה נקודת מפנה חשובה במיוחד. התקיפות האמריקאיות והישראליות נגד איראן החלו ב־28 בפברואר, והובילו לעימות שהשלכותיו התפשטו הרבה מעבר לשטח איראן. תגובות הנגד, המתיחות עם כמה ממדינות המפרץ, השיבושים בתחבורה הימית ואי הוודאות סביב המשא ומתן הפכו את המשבר הצבאי למבחן עבור המערכת האסטרטגית האזורית כולה. הפסקת אש זמנית שהושגה ביוני לא הובילה להסדר בר קיימא, וחילופי התקיפות התחדשו. לרצף האירועים הזה יש חשיבות, משום שהוא מזכיר לנו שמשברים אינם מסתכמים בשורה של תקריות נפרדות. הם עלולים לשנות את חישובי הצדדים, לחזק דפוסים של חשדנות ולהקשות בהדרגה על החזרה למצב הקודם.

נכון ל־12 באוקטובר 2026, המאמצים הדיפלומטיים נמשכים באמצעות כמה ערוצים, ובייחוד דרך קטר ופקיסטן, אך טרם הושג הסכם בר קיימא שיפתור את המחלוקות היסודיות. פתיחתו מחדש של מצר הורמוז והבטחת בטיחות השיט בו נותרות בלב הדיונים, בעוד שהמחלוקות סביב מקומו של תוכנית הגרעין האיראנית במשא ומתן ממשיכות להקשות על גיבוש פשרה. לפיכך, הניסיונות להניע מחדש את התהליך הדיפלומטי אינם מעידים שהמשבר נמצא בשליטה, ואף לא שהצדדים קרובים להסדר סופי. הם מלמדים דווקא שגם כאשר העימות הצבאי נמשך, הצדדים מבקשים לשמר מרחבים למשא ומתן כדי למנוע הסלמה נוספת, שעלותה עלולה להיות גבוהה עוד יותר. 

מצר הורמוז ממחיש היטב במיוחד את התלות ההדדית הזאת. זהו נתיב אסטרטגי להובלת פחמימנים ברחבי העולם, ומשמעותו חורגת בהרבה מזו של מעבר ימי רגיל. ביטחונו נוגע למדינות המפיקות, לכלכלות המייבאות, לחברות ההובלה, למבטחים, לשווקים הפיננסיים ולאוכלוסיות שיוקר המחיה שלהן תלוי, במישרין או בעקיפין, ביציבות אספקת האנרגיה. כל שיבוש ממושך עלול להתפשט מענף אחד לאחר, להשפיע על המחירים, להגביר את אי הוודאות הכלכלית ולהחליש מדינות המרוחקות מזירת הפעילות הצבאית. עם זאת, אין לפרש את סימני ההתאוששות שנצפו בחלק מזרמי האספקה כחזרה למצב תקין ויציב. התקיפות נגד כלי שיט, האיומים המתמשכים והמתיחות הצבאית ממשיכים להפוך התאוששות זו לפגיעה. \

כדי להבין את עומקו של המשבר הנוכחי, יש לחזור גם להיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן. העוינות העכשווית ביניהן אינה עובדה קבועה ובלתי משתנה בתולדותיהן. לפני המהפכה האיראנית של 1979 קיימו שתי המדינות קשרים נרחבים, אם כי לעיתים קרובות דיסקרטיים, שהתבססו בין היתר על אינטרסים אסטרטגיים משותפים. משטר השאה ראה בשיתוף פעולה זה אמצעי לחיזוק יכולות מסוימות, לגיוון שותפויותיו ולהתמודדות עם איומים אזוריים. ישראל, מצדה, חיפשה שותפים בסביבה שבה מעמדה הדיפלומטי נותר מורכב במיוחד. היחסים הללו לא ביטלו את כל חילוקי הדעות בין שתי המדינות, אך הם הוכיחו שהמציאות הגיאופוליטית עשויה להיות שונה באופן מהותי מזו שהתבססה לאחר 1979.

מסמך היסטורי מאפשר להמחיש את היקף היחסים הללו. מדובר במזכר של משרד המודיעין השוטף של סוכנות הביון המרכזית האמריקאית, ה־CIA, מיום 29 במאי 1975, שפורסם במסגרת האוסף התיעודי Foreign Relations of the United States, 1969–1976 של מחלקת המדינה האמריקאית. המסמך מתאר את היקף היחסים בין טהראן לתל אביב, ובכלל זה בתחומים הדיפלומטי, הנפט, הצבאי, החקלאי והטכנולוגי. הוא מדגיש גם את אופיו הזהיר של שיתוף הפעולה, שחלק מהיבטיו נותרו בלתי גלויים לציבור. יש להציג את המקור בהתאם לטיבו: ניתוח אמריקאי בן התקופה, המסייע להבין את האינטרסים האסטרטגיים של אותה עת, אך אינו מספק הסבר ממצה לכל המניעים האיראניים או הישראליים. עם זאת, הוא מזכיר אמת יסודית: בריתות ויריבויות אינן קטגוריות נצחיות. הן משתנות עם חילופי משטרים, עם תפיסות האיום ועם חישובי העוצמה. \

המהפכה האיראנית שינתה את מאזן היחסים הזה מן היסוד. איראן הפכה בהדרגה את התנגדותה לישראל למרכיב מרכזי בשיח האסטרטגי שלה ובתפיסתה את הסדר האזורי, בעוד שישראל ראתה ברפובליקה האסלאמית איום מרכזי על ביטחונה. במהלך העשורים שלאחר מכן השתרשה היריבות בדוקטרינות הצבאיות, בשותפויות האזוריות, במערכי המודיעין ובאסטרטגיות ההרתעה. עימותים ישירים, פעולות עקיפות, תחרות סביב יכולות גרעיניות ובליסטיות ומתיחויות שבהן היו מעורבים גורמים בעלי ברית או שותפים תרמו להתבססותה של מערכת יחסים המאופיינת בחוסר אמון מתמשך. עם זאת, אין לצמצם התפתחות זו למנגנון אוטומטי ובלתי נמנע. להחלטות המנהיגים, למאזני הכוחות, לתפיסות הלאומיות ולנסיבות הייחודיות של כל משבר ממשיך להיות תפקיד מכריע.

בהקשר זה מתגבשת השאלה המרכזית של מחקר זה: מה מתרחש כאשר יריב חדל להיות רק גורם חיצוני והופך לאחד העקרונות המארגנים של מערכת פוליטית, צבאית ואסטרטגית? הביטוי «כאשר האויב הופך למערכת» משמש כאן כהשערה אנליטית, ולא כקטגוריה רשמית ביחסים הבינלאומיים. הוא מתאר מצב שבו תפיסה מתמשכת של איום תורמת לעיצוב מוסדות הביטחון, סדרי העדיפויות התקציביים, הבחירות הטכנולוגיות, הבריתות, מערכי המעקב ואפילו הנרטיבים הקולקטיביים שבאמצעותם חברה מפרשת את העולם. אין פירוש הדבר שהאויב חדל בהכרח להיות יריב ממשי. עם זאת, הוא עשוי לתפוס מקום מרכזי כל כך בהגדרת הביטחון, עד שהמערכת כולה מתחילה להתארגן מחדש סביב עצם קיומו.

השערה כזאת מחייבת זהירות. אין פירושה שהאיומים מדומים, שלכל הצדדים יכולות זהות, או שניתן להתייחס להחלטותיהם, לאחריותם ולהשלכות מעשיהם כאילו היו שוות. מדינות עשויות להתמודד עם סיכונים ממשיים ולהחזיק בנימוקים לגיטימיים להגנה על אוכלוסייתן. השאלה נוגעת דווקא להשפעותיה של התגייסות ביטחונית ממושכת: באיזה שלב האמצעים שנועדו להתמודד עם איום מתחילים להקשות על כל ניסיון להפחית את המתיחות? כיצד ניתן להבחין בין צעדים הנחוצים להגנת החברה לבין צעדים המשמרים היגיון של עימות מתמיד? וכיצד אפשר לשמור על היכולת לנהל משא ומתן כאשר הכרה ביריב כבן שיח נתפסת בתוך מערכת פוליטית כסימן לחולשה?

שאלות אלה מקבלות ממד חדש ככל שהטכנולוגיות משנות את אופן ניהול הסכסוכים. לוויינים, מערכות מעקב, כלי טיס בלתי מאוישים, יכולות סייבר, כלים לעיבוד כמויות עצומות של נתונים ויישומי בינה מלאכותית משנים את התנאים שבהם מדינות עוקבות אחר סביבתן, צופות את מהלכי היריב ומקבלות החלטות. המהירות שבה נאסף המידע ומנותח עשויה לשפר יכולות מסוימות של מניעה והיערכות מוקדמת, אך היא עלולה גם להאיץ תגובות, לצמצם את הזמן המוקדש לאימות ולהגביר את הסיכון לפרשנויות שגויות. נתון חלקי, התרעה שהוערכה באופן שגוי או ניתוח אוטומטי שלא זכה לפיקוח מספק עלולים לתרום לקבלת החלטה שתוצאותיה האנושיות והדיפלומטיות יהיו כבדות משקל.

עם זאת, חשוב שלא לבלבל בין טכנולוגיות הממלאות תפקידים שונים. ניתן להשתמש בבינה מלאכותית לניתוח תמונות, לתמיכה בלוגיסטיקה, לזיהוי חריגות, למידול סיכונים או לסיוע בקבלת החלטות. נשק אוטונומי מעורר שאלות ייחודיות הנוגעות למידת העצמאות המוענקת למערכות, לפיקוח האנושי ולאחריות במקרה של גרימת נזק. פעולות סייבר, לעומת זאת, עשויות לכוון נגד רשתות מחשבים, תשתיות או מערכות תקשורת, מבלי ללבוש בהכרח צורה של מתקפה צבאית קונבנציונלית. תחומים אלה עשויים להשתלב זה בזה, אך אינם ניתנים להחלפה זה בזה. ניתוח מדויק שלהם חיוני להבנת התמורות המתחוללות במלחמה, מבלי להפריז ביכולותיהם של הכלים הזמינים ומבלי להמעיט בסיכונים הכרוכים בהם.

מכאן שסוגיית הפיקוח האנושי נעשית מרכזית. ככל שמערכות אוטומטיות מעורבות יותר בזיהוי מטרות, בהערכת איומים ובתכנון מבצעים, כך גובר הצורך לקבוע מי מבין את המידע שבו נעשה שימוש, מי מאשר את ההחלטות ומי נושא באחריות לתוצאותיהן. הדיונים הבינלאומיים המוקדשים לטכנולוגיות מתפתחות בתחום מערכות הנשק הקטלניות האוטונומיות מעידים על חשיבותה של סוגיה זו. בשנת 2026 נמשכה במסגרת קבוצת המומחים הממשלתיים של האו״ם בחינתם של צעדים אפשריים ושל רכיבים פוטנציאליים של מסמך בינלאומי, אך אין להסיק מכך שאומצה עד לאותו מועד אמנה עולמית. הסוגיה חורגת מגבולות החדשנות הטכנולוגית בלבד: היא נוגעת ליכולתן של מוסדות לאומיים ובינלאומיים לשמר כללים, מנגנוני פיקוח ואחריות אנושית בסביבה שבה החלטות מתקבלות במהירות הולכת וגוברת. [1]

אולם הטכנולוגיה היא רק חלק מן הבעיה. גם האיזונים האזוריים נשענים על משאבים חומריים שזמינותם נעשתה בלתי ודאית יותר. המים, האנרגיה, הקרקעות החקלאיות, תשתיות הנמלים, רשתות החשמל ומערכות התקשורת יוצרים מכלול של רכיבים התלויים זה בזה. משבר פוליטי או צבאי עלול לשבש את פעולתם; מנגד, מחסור מתמשך ואי שוויון בגישה למשאבים עלולים להחריף מתחים חברתיים ולתרום לערעור יציבותן של מדינות. באזור המתאפיין במגבלות מים משמעותיות, בגידול אוכלוסייה שאינו אחיד ובהשפעות אקלימיות מתעצמות, כבר אי אפשר להעריך ביטחון רק על פי מספר מערכות הנשק או עוצמתן של הבריתות. יש לבחון אותו גם על פי יכולתן של החברות להבטיח תנאי חיים ראויים, להגן על משאביהן ולקיים שירותים חיוניים בתקופות משבר.

בהקשר זה, המים ראויים לתשומת לב מיוחדת. הם חיוניים לבריאות, לחקלאות, לתעשייה, לייצור אנרגיה וליציבותן של קהילות. כאשר הגישה אליהם נעשית בלתי ודאית, השלכות הדבר עלולות להתפשט הרחק מעבר לשטחים שנפגעו ישירות. מתחים הנוגעים למשאבי מים אינם מובילים בהכרח למלחמה, אך הם עלולים להעצים יריבויות קיימות כאשר מנגנוני שיתוף הפעולה חלשים או כאשר האמון הפוליטי נשחק. מנגד, שיתוף נתונים הידרולוגיים, תיאום מדיניות ניהול המים, מודרניזציה של רשתות ושיתוף פעולה מדעי עשויים ליצור מרחבים לדיאלוג בין גורמים שנותרו חלוקים בסוגיות אחרות. ניהול מים לא יפתור לבדו את הסכסוכים האזוריים, אך הוא עשוי לסייע בצמצום נקודות תורפה משותפות.

גם בתחום האנרגיה מתקיימת דינמיקה דומה. מדינות המזרח התיכון ממלאות תפקידים שונים בשרשראות ההפקה, העיבוד וההובלה של פחמימנים, בעוד שכלכלותיהן נותרות חשופות לתנודות בשווקים הבינלאומיים. גיוון מקורות האנרגיה, שיפור היעילות של התשתיות, פיתוח הדרגתי של אנרגיות מתחדשות ושיתוף פעולה מחקרי עשויים לצמצם חלק מנקודות התורפה הללו. אולם שינויים אלה מחייבים השקעות, מיומנויות, ממשל אמין ובחירות המותאמות למציאות הלאומית של כל מדינה. אין להציגם כפתרונות מיידיים לעימות צבאי. חשיבותם האסטרטגית טמונה דווקא בפוטנציאל שלהם להרחיב את מרחב הפעולה של המדינות, לחזק את החוסן הכלכלי ולהגביל את השפעתן של צורות מסוימות של תלות.

אותו היגיון חל גם על הביטחון הימי. תנועת הסחורות, הגנת האוניות, הפיקוח על תשתיות נמלים ותשתיות תת ימיות, וכן רציפות התקשורת הבינלאומית, נוגעים למספר רב של גורמים. שיבוש ממושך של המסחר עלול לפגוע בכלכלות שאינן משתתפות בסכסוך, ושאוכלוסיותיהן מחזיקות באמצעים מוגבלים לספיגת זעזועים. לפיכך, יש לראות בביטחון נתיבי השיט אינטרס משותף, מבלי להפוך אותו להצדקה כללית לשימוש בלתי מוגבל בכוח. מנגנונים למניעת תקריות, ערוצי תקשורת בין כוחות ימיים וכללי הודעה מוקדמת עשויים לסייע בצמצום הסיכון להסלמה. יעילותם תלויה, עם זאת, ברצונם הפוליטי של הצדדים, באמינות התחייבויותיהם ובקיומם של מנגנונים המסוגלים לטפל בהפרות נטענות.

ההתפתחויות הדיפלומטיות של שנת 2026 מלמדות גם כי מדינות האזור מבקשות לחזק את יכולות ההגנה שלהן ולהעריך מחדש את שותפויותיהן. ב־7 באוגוסט חתמו ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן על הסכם ההגנה של מכה, שהוצג כהתחייבות להגנה קולקטיבית, שלפיה מתקפה מזוינת נגד אחת המדינות החתומות תיחשב למתקפה נגד האחרות. ההסכם מבטא רצון לחזק את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שלוש המדינות ולבסס את יכולת ההרתעה שלהן. עם זאת, אין לייחס לו משמעות החורגת ממה שהוצהר רשמית. גורמים טורקיים הבהירו כי ההסכם אינו מכוון נגד איראן או נגד מדינה מסוימת אחרת. יש לבחון את יישומו, את הסדריו המבצעיים ואת השלכותיו האזוריות על סמך החלטותיהן המעשיות של המדינות החתומות, ולא רק על סמך פרשנויות המועלות מחוץ למסגרת ההסכם. [2]

הסכם זה אינו מהווה, כשלעצמו, מתווה מלא של ארכיטקטורת ביטחון לכל המזרח התיכון. הוא מאגד שלוש מדינות בעלות אינטרסים משלהן, יכולות שונות ויחסים ייחודיים עם יתר המעצמות האזוריות. הוא עשוי לשנות חישובים אסטרטגיים מסוימים, אך אינו מחליף את מנגנוני הדיאלוג בין כלל הגורמים הנוגעים בדבר, ואף אינו מספק לבדו את הערבויות הדרושות ליציבות בת קיימא. חשיבותו העיקרית היא בכך שהוא ממחיש כי החיפוש אחר אוטונומיה אסטרטגית אזורית מתקדם בסביבה שבה ממשלות מבקשות לצמצם את נקודות התורפה שלהן, לגוון את שותפויותיהן ולשמור על חופש פעולה רחב יותר בקבלת החלטות. מגמה זו עשויה לתרום לחלוקה מאוזנת יותר של האחריות הביטחונית; אך אם תתארגן אך ורק סביב גושים מתחרים, היא עלולה להעמיק את הפיצול האזורי. השפעתה תהיה תלויה אפוא ביעדים שייקבעו, בשקיפות ההתחייבויות ובמקום שייוותר לדיפלומטיה.

בתוך מציאות זו יש למקם את ההצעה ל״אמנה אזורית כוללת״. במחקר הנוכחי, ביטוי זה מציין כיוון מחשבה והצעה רעיונית, ולא הסכם קיים, משא ומתן שהחל באופן רשמי או מוסד שכבר הוקם. הרעיון הוא לבחון אם מדינות המזרח התיכון יוכלו, בעתיד, לגבש מסגרת משותפת המשלבת מניעת סכסוכים, ביטחון קולקטיבי, אי תוקפנות, הגנה על נתיבי השיט, יציבות אנרגטית, שיתוף פעולה בתחום המים, חוסן אקלימי, פיתוח כלכלי וממשל בתחום הטכנולוגיה. מסגרת כזו לא תחייב מחיקה של הריבונות הלאומית או היעלמותן של מחלוקות היסטוריות. מטרתה תהיה דווקא לזהות תחומים שבהם שיתוף פעולה עשוי לצמצם סיכונים משותפים, גם כאשר חילוקי הדעות הפוליטיים נותרים עמוקים.

אמנה מסוג זה תצטרך בהכרח להתחשב במציאות בשטח. למדינות האזור אין אותן עדיפויות או אותן תפיסות של איום. חלקן נותנות עדיפות להגנה על שטחן ולשימור משטריהן הפוליטיים; אחרות מייחסות חשיבות מיוחדת להרתעה, לבריתות חיצוניות, לחופש התנועה או להשפעתן האזורית. גם היכולות הצבאיות, המשאבים הכלכליים ומערכות הממשל שונות מאוד זו מזו. לפיכך, יהיה זה בלתי מציאותי להניח שניתן יהיה לנהל במהירות משא ומתן על הסכם כולל או ליישמו באופן אחיד. גישה הדרגתית, המבוססת על התחייבויות הניתנות לאימות, יעדים מוגבלים ומנגנוני התייעצות, תציע בסיס אמין יותר מהצהרה שאפתנית שאין מאחוריה אמצעי יישום.

לסוגיה הפלסטינית יש מקום מרכזי שאין לעקוף אותו בכל דיון רציני בעתיד האזור. היא נוגעת לביטחון, לזכויות, לריבונות, להכרה פוליטית, לעקירת אוכלוסיות וללגיטימיות של ההסדרים הנבחנים. ארכיטקטורת שיתוף פעולה שתתעלם מסוגיה זו עלולה לאבד מאמינותה בעיני חלק משמעותי מחברות האזור. אולם הכרה בחשיבותה אינה פירושה שהיא יכולה להסביר לבדה את כלל היריבויות במזרח התיכון. למתחים בין איראן לכמה מדינות ערביות, לחששות הביטחוניים של ישראל, לשאיפותיהן האזוריות של מעצמות שונות, לתחרות הכלכלית ולמחלוקות סביב תוכניות צבאיות יש גם דינמיקות משלהם. ניתוח קפדני חייב להכיר בקשרים בין הסוגיות הללו, מבלי לבלבל ביניהן או לצמצם את ההיסטוריה האזורית לגורם יחיד.

יש גם להימנע מן הפיתוי לדבר על המזרח התיכון כאילו היה מרחב הומוגני. האזור כולל חברות, מסורות פוליטיות, זהויות, כלכלות ומסלולים היסטוריים שונים. סדרי העדיפויות של מדינה במפרץ אינם תואמים בהכרח את אלה של איראן, טורקיה, ישראל, עיראק או מדינות הלבנט. גם דעת הקהל אינה אחידה, ועמדות הממשלות אינן משקפות תמיד את מלוא שאיפותיהן של האוכלוסיות שהן מייצגות. לכן, כל הצעה לביטחון משותף צריכה להתחיל בהכרה בריבוי זה, להביא בחשבון את פערי הכוח ולהימנע מהחלפת האינטרסים הממשיים של החברות באזור בדימוי מופשט של המזרח התיכון.

אף על פי כן, שיתוף פעולה יכול להתחיל בתחומים שבהם ניתן לזהות תועלת קולקטיבית ושבהם אפשר לאמת התחייבויות בהדרגה. מניעת תאונות ימיות, הגנה על תשתיות אזרחיות, שיתוף מידע על אסונות טבע, מחקר בתחום המים, ביטחון תזונתי, בריאות הציבור ויישומים אזרחיים מסוימים של בינה מלאכותית עשויים לשמש נקודות פתיחה. תחומים אלה אינם ניטרליים מבחינה פוליטית: הם עלולים להיות מושפעים מיריבויות, מסנקציות, מהגבלות טכנולוגיות ומסכסוכים הנוגעים לריבונות. עם זאת, הם מאפשרים להגדיר יעדים תחומים, להעריך תוצאות ולבנות צורות מוגבלות של אמון כאשר הנסיבות מאפשרות זאת. שיתוף פעולה ענפי לא יחליף את המשא ומתן הפוליטי, אך הוא עשוי לסייע בשימור ערוצי תקשורת ובהפחתת חלק מן העלויות האנושיות והכלכליות של העימות.

הניסיון האירופי עשוי לספק לקחים מועילים, בתנאי שלא יועתק באופן מכני. מנגנוני שיתוף הפעולה באירופה התפתחו בהקשר היסטורי מסוים, שהתאפיין במלחמות הרסניות, במוסדות ייחודיים, בפשרות פוליטיות ובתנאים כלכליים שאינם זהים לאלה שבמזרח התיכון. ההבדלים בגבולות, במערכות הפוליטיות, במסלולים הלאומיים ובתפיסות הביטחון אינם מאפשרים השוואה פשטנית. ערכו של הניסיון האירופי טמון דווקא בבחינת מנגנונים מוגדרים: יצירת כללים משותפים בהדרגה, הקמת מוסדות לדיאלוג, פיתוח נהלים ליישוב מחלוקות והאפשרות להפוך צורות מסוימות של תלות הדדית למסוכנות פחות באמצעות ערבויות אמינות. יש להתאים את הלקחים למציאות האזורית, ולא להציגם כמודל שיש לשכפל.

כל ארכיטקטורה אזורית צריכה להיות תואמת גם למשפט הבינלאומי ולהתחייבויות הנובעות ממנו. שיתוף פעולה בתחום הביטחון אינו יכול להחליף את אחריותן של המדינות בכל הנוגע לניהול מעשי האיבה, להגנת האזרחים, לכיבוד הכללים החלים בסכסוכים מזוינים וליישוב סכסוכים בדרכי שלום. הסכם פוליטי אינו יכול למחוק התחייבויות משפטיות קיימות או להפוך את בחינתם של מעשים שנויים במחלוקת לעניין הנתון לבחירה. אמינותה של אמנה תהיה תלויה אפוא לא רק בהתחייבויותיה למניעת סכסוכים, אלא גם במנגנוני האימות שלה, בהליכי ההתייעצות וביכולתה לטפל במחלוקות מבלי לוותר על עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי. שלום בר קיימא אינו יכול להתבסס על מאזן הכוחות בלבד; הוא דורש גם כללים שיישומם צפוי במידה מספקת כדי שהצדדים יתייחסו אליהם ברצינות.

ביסודו של דבר, השאלה שמעלה מחקר זה חורגת מן האפשרות המיידית להגיע להסכם בין ממשלות החושדות זו בזו באופן עמוק. היא נוגעת ליכולתן של חברות ושל מוסדות למנוע מתפיסת האיום להפוך לשפה היחידה שבאמצעותה ניתן לחשוב על ביטחון. כאשר יריב נתפס כיריב קבוע, כל התפתחות עלולה להתפרש דרך עדשת העימות; כל ויתור עלול להיתפס כחולשה, וכל יוזמה דיפלומטית עלולה לעורר חשד שהיא מסתירה כוונה עוינת. היגיון זה אינו בלתי נמנע ואינו זהה בכל ההקשרים. עם זאת, הוא מהווה סיכון אסטרטגי כאשר הוא מצמצם בהדרגה את המרחב הזמין למשא ומתן, לאימות העובדות ולחיפוש אחר פשרות מוגבלות.

יש לבחון את אופקי השנים 2030, 2050 ו־2100 ברוח זו. אין מדובר בתאריכים נבואיים שבהם אמור להופיע בהכרח סדר אזורי חדש. הם מאפשרים לבחון תרחישים שונים בהתאם להחלטות המתקבלות כיום: המשך הפיצול, התגבשותם של גושים מתחרים, דו קיום חמוש המשובץ במשברים או פיתוח הדרגתי של מנגנוני שיתוף פעולה. מסלולים אלה אינם שוללים שינויים ביניים, והם עשויים להשתנות מתחום לתחום. שיתוף פעולה בתחום האנרגיה עשוי להתקדם בעוד שהמתחים הצבאיים נותרים חזקים; מנגנוני מניעה עשויים להיווצר גם ללא פתרון סופי של המחלוקות הפוליטיות. לכן, ניתוח צופה פני עתיד חייב להבחין בין מגמות נצפות, הנחות סבירות ובחירות שנותרו פתוחות, מבלי להציג אפשרות כוודאות.

דווקא בהבחנה זו טמון יעדו של מחקר זה. אין מטרתו להמעיט באיומים ממשיים, לחלק אחריות באופן מלאכותי או להציע פיוס מופשט בין גורמים שהאינטרסים שלהם נותרים מנוגדים. מטרתו היא להבין כיצד מערכות הביטחון משתנות, כיצד טכנולוגיות משנות את יחסי הכוחות, כיצד תלות הדדית כלכלית וסביבתית משפיעה על החלטות פוליטיות, ובאילו תנאים עשוי שיתוף פעולה לצמצם סיכונים מסוימים מבלי לדרוש ויתור על ריבונות לאומית. המזרח התיכון אינו נידון לשחזר עד אין קץ את הסדרים הקיימים, אך שום שינוי בר קיימא לא יושג באמצעות הכרזה בלבד על אידיאל חדש.

הדיון הזה מתנהל גם מנקודת המבט של האיים הקריביים, מרחב המתמודד עם נקודות תורפה משלו בתחומי הביטחון, התלות באנרגיה, החוסן האקלימי, התעבורה הימית והריבונות הכלכלית. האיים הקריביים והמזרח התיכון אינם מרחבים זהים מכל הבחינות, וגם אינם מתמודדים עם אותן תצורות היסטוריות. עם זאת, הם חולקים מציאות מהותית אחת: להחלטות המתקבלות במרכזי הכוח הגדולים עשויות להיות השלכות עמוקות על חברות שאינן תמיד שולטות בכללי המערכת הבינלאומית. תרומה קריבית לדיון על המזרח התיכון אינה מתיימרת לדבר בשם עמי האזור או במקומם. היא מבקשת להשתתף בדיון בינלאומי על התנאים לביטחון המגן על האוכלוסיות, מכיר במגוון המסלולים הלאומיים ואינו מצמצם את העתיד ליכולת להרתיע יריב או להביסו.

בעוד העולם עוקב אחר ההתפתחויות הצבאיות, המשא ומתן והשינויים הטכנולוגיים, נותרת פתוחה שאלה אחת: האם חברות יכולות לשמר את יכולתן לדמיין עתיד אחר, כאשר מוסדותיהן התארגנו במשך עשרות שנים סביב האיום? התשובה לא תהיה תלויה בנוסחה יחידה או באמנה שתוכתב מבחוץ. היא תהיה תלויה בהחלטות פוליטיות, בערבויות אמינות, בנטילת אחריות, ביוזמות דיפלומטיות וביכולת להכיר בכך שביטחונם של צדדים מסוימים אינו יכול להיבנות לאורך זמן תוך התעלמות מנקודות התורפה של אחרים. יריב יכול להישאר יריב מבלי להפוך לעיקרון המארגן של כל ממדי החיים המשותפים. אפשרות זו אינה הבטחה לשלום; היא שאלה אסטרטגית הראויה לבחינה מפוכחת, קפדנית ואחראית.

המזרח התיכון ניצב אפוא בפני בחירה שגבולותיה עדיין אינם ברורים. הוא יכול להישאר לכוד ברצף של עימותים המגבירים את החשדנות, מאיצים את ההוצאות הביטחוניות והופכים כל משבר לקשה יותר להכלה. לחלופין, הוא יכול לבקש בהדרגה לפתח מנגנונים המסוגלים לצמצם סיכונים משותפים ולשמר מרחבים למשא ומתן, מבלי לוותר על ההגנה על האינטרסים שלו ומבלי להתעלם ממחלוקותיו. בין שני המסלולים הללו קיימים תרחישים רבים, ואף אחד מהם אינו מובטח. אולם דבר אחד כבר מתבהר: הדיון בעתיד האזור אינו עוסק עוד רק בשאלה מי יגבר בעימות הנוכחי. הוא עוסק גם בטיבו של הסדר שיתגבש בעקבות העימות, בכללים שיעצבו אותו ובמקום שיינתן בו לאוכלוסיות, למשפט, לטכנולוגיה ולשיתוף פעולה.

ההיסטוריה אינה מסתכמת ברצף של מעצמות המתעמתות זו עם זו. היא מתעצבת גם ברגעים שבהם חברות בוחרות להעמיד בספק את המנגנונים המאריכים את משבריהן. המזרח התיכון טרם הגדיר את קווי המתאר של אמנה אזורית כוללת אפשרית, והמכשולים העומדים בפני רעיון זה נותרו משמעותיים. אולם כעת ראוי להעלות את השאלה ברצינות: כיצד ניתן לעבור מתפיסת ביטחון המוגדרת בעיקר נגד האחר לתפיסת ביטחון המסוגלת, בתחומים מסוימים, להגן על כל אחד מבלי להדיר באופן שיטתי את האחרים? מחקר זה מבקש לתרום לדיון בשאלה זו, בתנאים המאפשרים את מימושה, במגבלותיה ובהשלכותיה על הסדר הבינלאומי במאה העשרים ואחת. העולם אינו בהכרח נוטש את הסדר הישן ברגע שבו נראה כי הוא מתערער. אולם הוא כבר בוחן את גבולותיו.

ישראל ואיראן: מברית לעוינות, כאשר האויב הופך למערכת

לפני שהפכו לאויבים: ההיסטוריה הנשכחת של שיתוף פעולה שכמעט נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי

ההיסטוריה העכשווית של המזרח התיכון מסופרת לעיתים קרובות דרך נקודות השבר שלה. המלחמות, המהפכות, הגבולות השנויים במחלוקת, הבריתות הצבאיות והעימותים האידאולוגיים תופסים את מרכז הבמה, עד שיחסים מן העבר נעלמים בהדרגה מן הזיכרון הקולקטיבי. ההיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן שייכת לקטגוריה הזאת. כיום קשה לדמיין ששתי המדינות קיימו במשך כמה עשורים שיתוף פעולה הדוק דיו כדי להקיף את הכלכלה, האנרגיה, החקלאות, המים, חילופי הידע והציוד הצבאי והמודיעין. ובכל זאת, הארכיונים הזמינים מלמדים כי היחסים הללו היו ממשיים, ממושכים ובעלי משמעות אסטרטגית.

1. היסטוריה שההווה כמעט מחק

ההיסטוריה העכשווית של המזרח התיכון מסופרת לעיתים קרובות מנקודת המבט של הסכסוכים הבולטים ביותר באזור. מלחמות, מהפכות, יריבויות דתיות, גבולות שנויים במחלוקת ועימותים אידאולוגיים תופסים מקום מרכזי בתיאורים העוסקים באזור. נקודת מבט זו חיונית להבנת המשברים החוזרים ונשנים, אך היא טומנת בחובה גם סיכון: השלכת היריבויות של ההווה על העבר כולו, והצגת עוינות שהתפתחה בהדרגה כאילו הייתה טבעית ובלתי נמנעת. היחסים בין ישראל לאיראן הם דוגמה מובהקת לקושי הזה. כיום שתי המדינות מזוהות עם אחת היריבויות המרכזיות במזרח התיכון, אך יחסיהן לא התאפיינו תמיד בעימות. במשך כמה עשורים התקיים ביניהן שיתוף פעולה מדיני, כלכלי, אנרגטי וביטחוני, שנבע מאינטרסים אסטרטגיים קונקרטיים.

ראוי להזכיר את המציאות ההיסטורית הזאת, לא כדי לייפות תקופה שחלפה ולא כדי להמעיט בחשיבותם של ההבדלים העמוקים שכבר התקיימו בין שתי החברות, אלא כדי להבין כיצד מערכת יחסים עשויה לשנות את אופייה כאשר היסודות המדיניים והאסטרטגיים שעליהם היא נשענת מיטלטלים מן היסוד. לפני המהפכה האיראנית של 1979 זיהו איראן, שהייתה נתונה לשלטון שושלת פהלווי, וישראל כמה אינטרסים משותפים. שיתוף הפעולה ביניהן נשען, בין היתר, על מעמדה המיוחד של איראן בעולם המוסלמי, על החששות שעוררו מעצמות ערביות מסוימות, על הדאגה מפני התרחבות ההשפעה הסובייטית ועל היתרונות הכלכליים של קשרים שהתבססו על סחר בנפט, ציוד, מומחיות טכנית ומגעים ביטחוניים.

השבר שהתרחש לאחר מכן שינה עמוקות את האופן שבו שתי המדינות תפסו זו את זו. החל משנת 1979 הפכה איראן החדשה את ההתנגדות לישראל למרכיב מרכזי בשיח הפוליטי שלה ובמעמדה האזורי. ישראל החלה לראות באיראן המהפכנית יריבה מרכזית, ובהמשך איום אסטרטגי שיכולותיו, בריתותיו וכוונותיו המשוערות נדרשו להיכלל בחישובי הביטחון שלה. אולם השינוי הזה לא התרחש במהלך אחד. הוא התפתח לאורך כמה עשורים, בהשפעת תמורות פוליטיות, צבאיות ואזוריות ששינו את אופיו של העימות.

העיסוק מחדש בשיתוף הפעולה שקדם למהפכה מאפשר אפוא להציג שאלה יסודית יותר מן השאלה כיצד מתחלפים יחסי ידידות ויחסי עוינות: כיצד מדינות שמצאו בעבר סיבות לעבוד יחד מגיעות למצב שבו הן מבססות חלק ממדיניות הביטחון שלהן על האפשרות שהצד האחר יהפוך לאיום? כדי להשיב על כך, יש להבחין בין האינטרסים של הממשלות, הכיוונים האידאולוגיים של המשטרים, תפיסותיהן של החברות והמבנים האזוריים שבתוכם מתקבלות ההחלטות. הממדים האלה משפיעים זה על זה, אך הם אינם משתנים בהכרח באותו הקצב.

לפיכך, ההיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן אינה מסתכמת בידידות ישנה שהמהפכה מחקה באחת, וגם לא בעוינות נצחית שרק המתינה לשעתה. היא חושפת דווקא את התפתחותה ההדרגתית של מערכת יחסים שהיסודות שלה היו פרגמטיים, ושיציבותה הייתה תלויה בתנאים פוליטיים מסוימים. הבנת התהליך הזה היא הצעד הראשון בניתוח מערכת היריבות שהתפתחה בהמשך.

2. שתי מדינות, שתי דרכי התפתחות וסביבה אזורית משותפת

ישראל ואיראן התפתחו מתוך היסטוריות לאומיות, מסורות פוליטיות ומסלולים מוסדיים שונים. ישראל, שהוקמה בשנת 1948, התבססה בסביבה אזורית שעוצבה בידי הסכסוך הישראלי־ערבי, עקירת אוכלוסיות, מלחמות חוזרות ונשנות ומחלוקת על הלגיטימיות שלה מצד גורמים אזוריים שונים. ביטחון המדינה, השגת הכרה דיפלומטית והצורך לצמצם את בידודה תפסו במהירות מקום מרכזי במדיניות החוץ שלה. איראן, לעומתה, נשענה על מסורת מדינתית עתיקה בהרבה וביקשה לשמר את עצמאותה, לחדש את כלכלתה ולחזק את מעמדה כמעצמה אזורית. בתקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי השתלבו שאיפות אלה במדיניות מודרניזציה שהובילה המלוכה ובקשרים ההדוקים עם ארצות הברית.

ההבדלים האלה לא מנעו היווצרות של אינטרסים חופפים. בעשורים שלאחר הקמת ישראל ניצבה איראן בעמדה אזורית ייחודית. היא הייתה מדינה שרוב אוכלוסייתה מוסלמית, אך אינה ערבית, ושמנהיגיה ביקשו להשפיע במידה ניכרת על אזור המפרץ ולשמר מרחב פעולה עצמאי מול המעצמות השכנות. ישראל, מצדה, ביקשה ליצור קשרים עם מדינות שלא ניצבו בלב המערכת הפוליטית הערבית ושיכלו לסייע בצמצום בידודה האזורי. לפיכך, האינטרסים של שתי המדינות יכלו להיפגש גם בלי שהן חלקו זהות פוליטית משותפת או תפיסה זהה של הסדר האזורי.

המלחמה הקרה חיזקה חלק מן המגמות האלה. ארצות הברית תפסה מקום חשוב בחישובים האסטרטגיים של שתי הממשלות, ואילו התרחבות ההשפעה הסובייטית ומדיניותם של כמה משטרים ערביים עוררו דאגה הן בטהראן והן בתל אביב. גם היחסים עם עיראק, שאיפותיה האזוריות של מצרים בהנהגת גמאל עבד אל־נאצר והשינויים בבריתות במזרח התיכון תרמו להתקרבות בין הערכותיהן האסטרטגיות. חפיפת האינטרסים הזאת לא פירושה ששתי המדינות פירשו כל אירוע באותו אופן. משמעותה הייתה שבתקופות מסוימות הן סברו כי שיתוף פעולה, מוגבל או נרחב, עשוי לשרת את האינטרסים שלהן טוב יותר מהיעדר קשרים.

עם זאת, יהיה זה שגוי להציג את המזרח התיכון של אותה תקופה כמרחב המחולק לשני גושים אחידים לחלוטין. הממשלות קידמו לעיתים יעדים סותרים, הבריתות השתנו והיחסים בין המדינות הושפעו מן הנסיבות לא פחות מאשר מן הקרבה הפוליטית. איראן יכלה לבקש את תמיכת ארצות הברית, לפתח קשרים עם ישראל ובה בעת לנסות לשמר את הלגיטימיות שלה בקרב שכנותיה הערביות והמוסלמיות. ישראל יכלה להפיק תועלת מיחסיה עם איראן, בלי לראות בשיתוף הפעולה הזה תחליף לצורך ביצירת שותפויות אזוריות נוספות. לכל אחת מהמדינות נותרו סדרי העדיפויות והגבולות שלה.

התצורה הזאת חיונית להבנת המשך ההיסטוריה. היחסים בין שתי המדינות לא נשענו על פיוס כולל בין החברות שלהן ולא על ברית פומבית המבוססת על ערכים משותפים. הם התפתחו בסביבה שבה הממשלות העריכו כי חפיפה מסוימת באינטרסים עשויה להניב יתרונות אסטרטגיים משמעותיים. כל עוד נותרה חפיפה זו חזקה דיה, ניתן היה לרסן את ההבדלים הפוליטיים ואת ההסתייגויות הפנימיות. כאשר המסגרת הפוליטית האיראנית השתנתה מן היסוד בשנת 1979, היסודות של שיתוף הפעולה הועמדו בספק עמוק.

3. היגיון האינטרסים לפני היגיון העימות

כדי להבין את היחסים שהתפתחו לפני 1979, יש להתחיל מעיקרון יסוד ביחסים הבינלאומיים: מדינות אינן בוחרות תמיד בשותפיהן על סמך קרבה אידאולוגית. הן עשויות לשתף פעולה משום שהן חולקות חשש, משום שהן זקוקות למשאבים משלימים או משום שקשר מסוים מאפשר להן לחזק את מעמדן מול גורמים אחרים. היגיון זה אינו מבטל חילוקי דעות או חשדנות. הוא פשוט מאפשר לממשלות להפריד בין המחלוקות שלהן לבין האינטרסים המיידיים שלהן.

במקרה של איראן וישראל, מניעי שיתוף הפעולה היו מגוונים. ישראל יכלה להציע מומחיות טכנית, ציוד, שירותי הכשרה וניסיון בתחומים שונים של ביטחון ופיתוח. איראן החזיקה במשאבי נפט ניכרים, במיקום גאוגרפי בעל חשיבות מכרעת ובאמצעים פיננסיים שאפשרו לה לקדם מיזמי מודרניזציה. לפיכך, קשרי האנרגיה, החוזים הכלכליים והיחסים הביטחוניים נענו לצרכים ממשיים. אליהם נוספו החששות הנוגעים לעיראק, להתפתחות הלאומיות הערבית ולהשפעה הסובייטית באזור.

עם זאת, חשוב שלא לצמצם את שיתוף הפעולה לחילופי מסחר בלבד. קשרים כלכליים עשויים לקרב ממשלות, אך משמעותם האסטרטגית מתעצמת כאשר הם משתלבים בתפיסה משותפת של הסביבה האזורית. אספקת אנרגיה, העברת ידע ומיומנויות, מגעים בין בעלי תפקידים וקשרים בין מנגנוני הביטחון יכולים להשתלב במערך רחב יותר של שיתוף פעולה. הם יוצרים דפוסי עבודה, רשתות מקצועיות ואינטרסים מוסדיים, ההופכים את היחסים למשמעותיים יותר מהסכם נקודתי.

אולם קשרים אלה לא ביטלו את המגבלות שעמן נאלץ השאה להתמודד. איראן נותרה מדינה מוסלמית בסביבה שבה הסוגיה הפלסטינית תפסה מקום פוליטי מרכזי. קשר גלוי מדי עם ישראל היה עלול לסבך את יחסיה של טהראן עם כמה מדינות ערביות ולחזק את ביקורת האופוזיציה האיראנית. לכן נדרש השלטון המלוכני למצוא איזון בין היתרונות של שיתוף הפעולה לבין המחירים הפוליטיים שעלולים לנבוע מחשיפתו הפומבית. הדיסקרטיות הייתה מרכיב מהותי ביחסים, ולא פרט טקסי בלבד.

גם לישראל היה אינטרס לשמר את הגמישות הזאת. שיתוף הפעולה עם איראן פתח בפניה אפשרויות כלכליות ואסטרטגיות חשובות, ואפשר לה לפתח קשרים מעבר למעגל השותפות המקובל שלה. אולם היעדר ברית פומבית ורשמית הגביל גם את המשמעות הפוליטית של הקשרים. שתי הממשלות יכלו ליהנות משיתוף פעולה נרחב בלי לשאת בכל ההשלכות הדיפלומטיות של התחייבות רשמית.

מערכת היחסים הזאת ממחישה אפוא את ההבחנה היסודית בין שיתוף פעולה לבין ברית. שיתוף פעולה הוא פעולה משותפת בתחום אחד או בכמה תחומים שבהם האינטרסים נפגשים. ברית רשמית כרוכה בדרך כלל בהתחייבויות מפורשות יותר, שהיקפן עשוי לחרוג מן הנסיבות המיידיות. איראן של השאה וישראל פיתחו קשר אסטרטגי הדוק, אך הוא נותר כפוף למגבלות פוליטיות ודיפלומטיות. יציבותו הייתה תלויה בהמשך שלטונו של המשטר האיראני, בהתפתחות הסביבה האזורית וביכולתה של כל אחת מן הממשלות לשמור על איזון בין האינטרסים המשותפים לבין המגבלות שלה.

ההבחנה הזאת מסבירה גם מדוע קיומם של קשרים ענפים אינו מבטיח לעולם את המשכיותה של מערכת יחסים בינלאומית. תשתיות, חוזים ורשתות קשרים עשויים לשרוד מחלוקות זמניות, אך אין בכוחם לנטרל שינוי עמוק בסדר הפוליטי. כאשר משטר מגדיר מחדש את זהותו, את הלגיטימיות שלו ואת תפיסתו את היריב, אותם קשרים שנחשבו בעבר מועילים עלולים להיות מוצגים כבלתי מתיישבים עם הסדר החדש. המהפכה האיראנית תספק המחשה ברורה במיוחד למנגנון הזה.

4. שיתוף פעולה ממשי, אך לעולם לא בלתי הפיך

הכרה בחשיבותו של שיתוף הפעולה בין ישראל לאיראן לפני 1979 אינה מחייבת להציג את התקופה כתור זהב נטול מתחים. היחסים היו ממשיים, אך הם נותרו בלתי שוויוניים במובנים מסוימים, דיסקרטיים וכפופים לחישובים פוליטיים שעשויים היו להשתנות. השאה קידם את שאיפותיה הלאומיות והאזוריות של איראן. ישראל ביקשה לחזק את ביטחונה, לפתח את קשריה הכלכליים ולצמצם את בידודה. לשתי הממשלות היו אפוא סיבות לשתף פעולה, אך אף אחת מהן לא ביססה את מדיניות החוץ שלה על נאמנות בלתי מותנית לאחרת.

איראן נדרשה במיוחד לאזן בין יחסיה עם ישראל לבין שאיפתה להיות מוכרת כמעצמה מרכזית בעולם המוסלמי ובאזור המפרץ. ככל שמעמדה האזורי השתנה, כך עשוי היה להשתנות גם הערך האסטרטגי היחסי של שותפויות מסוימות. שיפור היחסים עם כמה מדינות ערביות והסכם אלג’יר שנחתם עם עיראק בשנת 1975 שינו חלק מן הסביבה שבה התנהל שיתוף הפעולה בין ישראל לאיראן. ההתפתחויות האלה לא שמו קץ מיידי לחילופי הדברים, אך הן מזכירות כי חשיבותם הייתה תלויה במבנה אזורי שלא היה קבוע.

מגבלה נוספת נבעה מן ההבדל בין מדיניותה של המדינה המלוכנית לבין העמדות שרווחו בחלקים מן החברה האיראנית. שיתוף הפעולה עם ישראל עורר ביקורת בקרב זרמים דתיים, לאומניים ומתנגדי המלוכה. רוחאללה ח’ומייני גינה את קשרי השאה עם ישראל ועם ארצות הברית זמן רב לפני המהפכה. לכן, העוינות שתהפוך למדיניות רשמית לאחר 1979 לא צמחה בחלל פוליטי ריק. היא נשענה על התנגדות שכבר התקיימה, אך השפעתה הוגבלה בידי מוסדות המשטר המלוכני ובחירותיו.

יש אפוא להבחין בין שלוש מציאויות. הראשונה היא היחסים בין הממשלות, שעוצבו בידי אינטרסים אסטרטגיים והחלטות מנהיגיהן. השנייה היא הזרמים הפוליטיים והחברתיים שהתנגדו לשיתוף הפעולה או העניקו לו משמעות אידאולוגית אחרת. השלישית היא התמורות המוסדיות שבכוחן להפוך עמדה פוליטית שהייתה חלק מן האופוזיציה לדוקטרינה הרשמית של המדינה. מהפכת 1979 עתידה הייתה לאחד את שלושת הממדים האלה בשבר בעל השלכות מרחיקות לכת.

נקודת מבט זו שוללת שתי הפשטות מנוגדות. הראשונה היא ההנחה שאיראן וישראל נועדו מטבען להפוך לאויבות, כאילו שיתוף הפעולה שקדם לכך היה אפיזודה חסרת משמעות. השנייה היא הטענה כי היחסים הקודמים מוכיחים שהיריבות העכשווית ביניהן אינה נשענת על גורמים בעלי השפעה מתמשכת. שתי הפרשנויות מתעלמות מתפקידם של השינוי הפוליטי, האינטרסים האזוריים והתפיסות האסטרטגיות בעיצוב היחסים הבינלאומיים.

ההיסטוריה מלמדת דווקא ששותפויות נשענות על איזונים שעשויים להיות עמוקים אך אינם בהכרח קבועים. מערכת יחסים יכולה להימשך עשרות שנים, לפתח רשתות כלכליות וביטחוניות משמעותיות ולתרום לאסטרטגיה האזורית של שתי מדינות, ואז להשתנות מן היסוד כאשר היסודות הפוליטיים של שיתוף הפעולה נעלמים. השבר אינו מוחק את העבר, אלא משנה את משמעותו. מה שהוצג בעבר כחפיפה באינטרסים עשוי להפוך, בסיפור שמספר המשטר החדש, לסמל של תלות או של סדר פוליטי שנדחה.

על בסיס ההבחנה הזאת יש לבחון את ההיסטוריה של איראן בתקופת השאה ואת יחסיה עם ישראל. שיתוף הפעולה ביניהן לא היה מקרי, אך גם לא היה מוחלט. הוא נבע ממפגש בין אינטרסים לאומיים, חששות ביטחוניים ואסטרטגיה אזורית מסוימת. כדי להבין את היקפו, יש לבחון את התנאים המעשיים שאפשרו את התפתחותו, את מקומו של השאה במערכת היחסים, את מטרותיה של ישראל ואת התחומים שבהם שתי המדינות אכן שיתפו פעולה. ההיסטוריה החומרית והאסטרטגית הזאת תאפשר בהמשך להעריך את עומק השבר של 1979.

5. איראן של השאה וישראל

מערכת היחסים בין איראן המלוכנית לישראל היא אחת הדוגמאות המובהקות לאופן שבו אינטרסים אסטרטגיים עשויים לקרב מדינות, אף שאין כל הכרח לראות בהן בעלות ברית טבעיות. ממשלת איראן הכירה בישראל דה־פקטו ב־6 במרץ 1950, אך לא כוננו בעקבות זאת יחסים דיפלומטיים רשמיים ומנורמלים במלואם. ההכרה עוררה התנגדות באיראן ובעולם הערבי, וזו תרמה לשמירה על מידה של חשאיות ביחסים הבילטרליים. בתקופת שלטונו של מוחמד רזא פהלווי התפתח שיתוף הפעולה בהדרגה, במיוחד החל מן המחצית השנייה של שנות החמישים, ובהמשך קיבל ממד אסטרטגי משמעותי יותר במהלך שנות השישים והשבעים. היעדר נורמליזציה דיפלומטית מלאה לא העיד אפוא על היעדר קשרים מהותיים.

מבחינת השאה, ישראל הייתה שותפה בעלת יכולות טכניות, צבאיות וביטחוניות שיכלו לסייע לאיראן במאמציה להתחדש ולהתחזק כמעצמה אזורית. שתי המדינות חלקו גם חששות מסוימים בנוגע ללאומיות הערבית, לשינויים במאזן הכוחות האזורי ולהשפעה הסובייטית. ישראל, מצדה, ראתה באיראן מעצמה שאינה ערבית, בעלת משאבי אנרגיה ניכרים, מיקום גאוגרפי אסטרטגי וקשרים הדוקים עם וושינגטון. ההתקרבות לא נבעה מתפיסה משותפת של הסדר הפוליטי האזורי, אלא מן האפשרות לקדם אינטרסים משלימים בסביבה בלתי יציבה.

הזהירות האיראנית נותרה חיונית. השאה ביקש לחזק את מעמדה של ארצו במזרח התיכון ובאזור המפרץ, בלי לפגוע ביחסיה עם מדינות ערב ובלי לוותר על מעמדה כמעצמה מוסלמית עצמאית. לכן היה על שיתוף הפעולה עם ישראל להשתלב במדיניות אזורית רחבה יותר. טהראן יכלה להפיק תועלת מן היכולות הישראליות ולקיים חילופי דברים כלכליים או ביטחוניים, בלי להפוך את היחסים לברית שהיא מכריזה עליה בפומבי. הדיסקרטיות לא הייתה סתירה פנימית, אלא תנאי שאפשר את קיומו של שיתוף הפעולה.

מבחינת ישראל, היחסים מילאו צורך חשוב לא פחות: צמצום בידודה האזורי באמצעות פיתוח קשרים עם מעצמות שנמצאו מחוץ למערכת הערבית. הם השתלבו בכיוון אסטרטגי המזוהה עם דוקטרינת הפריפריה, שהתפתחה בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. איראן תפסה מקום חשוב בתפיסה הזאת, לצד שותפות אחרות שאינן ערביות, ובהן טורקיה. המטרה לא הייתה להקים גוש אחיד, אלא להרחיב את רשת הקשרים שעשויים לשפר את מעמדה האסטרטגי של ישראל.

שיתוף הפעולה בין ישראל לאיראן בתקופת השאה היה אפוא עמוק, אך לא נשען על ברית אידאולוגית או על התחייבות פומבית להגנה הדדית. אריכות ימיו נבעה מחפיפה בין כמה אינטרסים, אך אותו מאפיין גם חשף את גבולותיו. היחסים היו תלויים במשטר האיראני, במבנה האזורי ובתפיסת סדרי העדיפויות של כל ממשלה. הבנת המערך הזה חיונית כדי להבין מדוע נעלם שיתוף הפעולה במהירות מן הבחינה הפוליטית לאחר מהפכת 1979, למרות הקשרים המשמעותיים שנבנו בעשורים שקדמו לה.

6. דוקטרינת הפריפריה של ישראל

דוקטרינת הפריפריה מסייעת להבהיר את ההיגיון האסטרטגי שהוביל את ישראל לייחס חשיבות כה רבה לאיראן. בעשורים הראשונים לקיומה פעלה ישראל בסביבה אזורית שהתאפיינה בעימותים עם כמה מדינות ערביות ובהיעדר יחסים מנורמלים עם חלק גדול משכנותיה. בנסיבות אלה, פיתוח קשרים עם מעצמות שאינן ערביות עשוי היה לסייע בצמצום הבידוד, בגיוון השותפויות וביצירת אפשרויות לשיתוף פעולה בתחומי הביטחון, הכלכלה והדיפלומטיה.

איראן התאימה לכיוון הזה, אך לא ניתן לצמצם אותה לתפקיד זה בלבד. המלוכה קידמה את שאיפותיה שלה לעוצמה, ביקשה לשמר את עצמאותה האזורית והתכוונה לבסס את מעמדה מול שכנותיה. ההתקרבות לישראל שירתה אינטרסים איראניים מוגדרים, במיוחד בתחומי הביטחון, המודרניזציה ושיתוף הפעולה הטכני. הלאומיות הערבית, החששות הנוגעים לעיראק והיחסים עם המעצמות תרמו לחפיפה הזאת, אך לא היו מניעיה היחידים.

לכן חשוב שלא לראות בדוקטרינת הפריפריה הסבר כולל למדיניות הישראלית. היא מציינת מסגרת אסטרטגית המסייעת להבין את החיפוש אחר שותפות מחוץ לליבת המערכת הערבית. היא אינה מבטלת את שיקוליו העצמאיים של השאה, את השיקולים הכלכליים או את חשיבות היחסים עם ארצות הברית. שיתוף הפעולה בין טהראן לתל אביב נבע מן האינטראקציה בין הגורמים האלה, שמשקלם השתנה בהתאם לנסיבות.

מערכת היחסים הזאת ממחישה עיקרון מרכזי ביחסים הבינלאומיים: מדינות אינן חייבות לחלוק את אותם ערכים פוליטיים כדי לפתח שיתוף פעולה ממושך. הן עשויות להתקרב משום שהן מזהות סיכונים משותפים, משום שהאינטרסים שלהן משלימים זה את זה או משום שהסביבה האסטרטגית הופכת שותפויות מסוימות למועילות. עם זאת, חפיפת האינטרסים נותרת מותנית. היא תלויה בהמשך קיומם של האינטרסים התומכים בה וביכולתה של כל ממשלה ליישב אותה עם התחייבויותיה האחרות.

דוקטרינת הפריפריה מסייעת אפוא להבין את היווצרותה של השותפות בין ישראל לאיראן, אך היא גם מבהירה את פגיעותה. כאשר המשטר האיראני משתנה ומהפכת 1979 מגדירה מחדש את היסודות האידאולוגיים של מדיניות החוץ בטהראן, היחסים אינם מאבדים רק שותף ממשלתי. הם מאבדים את המסגרת הפוליטית שהפכה את חפיפת האינטרסים למקובלת ולמועילה בעיני שתי המדינות. לפיכך, אי אפשר להבין את השבר המאוחר יותר בלי להבחין בין האינטרסים שאפשרו את ההתקרבות לבין התנאים הפוליטיים שהבטיחו את המשכיותה.

7. נפט, נשק, חקלאות ומודיעין

שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה היה אחד מעמודי התווך החומריים של היחסים בין איראן לישראל בתקופת השאה. איראן סיפקה חלק ניכר מצורכי הנפט של ישראל, ושתי המדינות פיתחו פתרונות הובלה שהתאימו לאינטרסים שלהן. סגירת תעלת סואץ בעקבות מלחמת 1967 הגבירה את החשיבות של נתיבי הובלה חלופיים. בהקשר זה קיבל צינור הנפט שחיבר בין אילת לאשקלון חשיבות מיוחדת להובלת נפט בין ים סוף לים התיכון. תשתית זו השתלבה בשיתוף פעולה אנרגטי רחב יותר, אך אין לראות בסגירת תעלת סואץ את המקור היחיד לכל קשרי הנפט בין שתי המדינות.

עם זאת, האנרגיה לא הקיפה את מלוא מערכת היחסים. חילופי הדברים כללו גם שיתוף פעולה טכני בחקלאות ובניהול משאבי מים, וכן שירותי תחזוקה ושיפוץ בתחום התעופה. מסמכים אמריקאיים העוסקים ביחסי ישראל ואיראן באמצע שנות השבעים מזכירים גם מגעים צבאיים סדירים, פעילויות הכשרה, חילופי כוח אדם ורכישות ציוד. נתונים אלה מלמדים ששיתוף הפעולה התפרש על פני כמה תחומים הקשורים למודרניזציה של איראן ולצרכים המבצעיים של שתי המדינות.

הממד הביטחוני היה רגיש עוד יותר. מחקרים היסטוריים מתארים מגעים בין מנגנוני הביטחון והמודיעין של איראן וישראל, וכן את נוכחותם של יועצים ומומחים ישראלים באיראן. עם זאת, יש לתאר את שיתוף הפעולה הזה בזהירות המתאימה לאופי המקורות הזמינים. עצם קיומו הכללי מתועד, אך כל פעולה, כל גוף מעורב וכל טענה בדבר האופן המדויק שבו התנהלו חילופי המידע והפעילות מחייבים אסמכתאות ייעודיות. אין להפוך מסקנה היסטורית מבוססת לתיאור מפורט שאינו נתמך במידה מספקת.

הקשרים הכלכליים והטכניים סייעו גם ביצירת זיקות בין הממשלות, החברות ואנשי המקצוע. מיזמים חקלאיים, תעשייתיים ותשתיתיים פתחו אפשרויות להעברת מיומנויות וידע מעשי. היקף הפעילות המדויק השתנה בין תחום לתחום ובין תקופה לתקופה, אך הגיוון שלה מלמד שהשותפות לא הסתכמה במגעים דיפלומטיים או בשיקולים צבאיים.

הממד החומרי הזה חשוב להבנת עומק היחסים. מדיניות חוץ מתעצבת באמצעות החלטות רשמיות, אך גם באמצעות תשתיות, חוזים, ציוד, חילופי אנשי מקצוע ורשתות שיתוף פעולה. קשרים כאלה עשויים ליצור רציפות כל עוד הממשלות רואות בהם תועלת. עם זאת, הם אינם מספקים כל ערובה מפני שבר פוליטי גדול. המהפכה האיראנית תמחיש שגם יחסים כלכליים וביטחוניים מפותחים עלולים להשתבש במהירות כאשר הסדר הפוליטי החדש דוחה את היסודות שעליהם נשען שיתוף הפעולה הקודם.

8. שיתוף פעולה אסטרטגי ללא ברית רשמית

אפשר להגדיר את היחסים בין ישראל לאיראן בתקופת השאה כשיתוף פעולה אסטרטגי ללא ברית רשמית. שתי המדינות קיימו קשרים משמעותיים בכמה תחומים, אך לא היו קשורות באמנה פומבית להגנה הדדית ולא ניהלו מדיניות אזורית זהה. השאה נדרש ליישב את שיתוף הפעולה עם ישראל עם קשריו בעולם הערבי ועם שאיפותיו למעמד של מעצמה מוסלמית עצמאית. ישראל, מצדה, ביקשה לחזק את ביטחונה ולגוון את שותפויותיה, בלי לדרוש בהכרח מטהראן להפוך את שיתוף הפעולה החשאי להכרה דיפלומטית מלאה.

התצורה הזאת העניקה לשתי הממשלות מרחב תמרון. היא אפשרה לאיראן לקדם את יעדיה האזוריים ובו בזמן ליהנות מקשרים עם ישראל, ואפשרה לישראל לקיים שותפות חשובה בלי להיות תלויה בפרסום פומבי שלה. קשריה של כל אחת מהמדינות עם וושינגטון הוסיפו ממד למערכת הזאת, אך לא הספיקו כדי להסביר את כל ההחלטות הבילטרליות. לאינטרסים בתחום האנרגיה, לחששות הביטחוניים ולשיקולי הפוליטיקה הפנימית נותרה חשיבות עצמאית.

לפיכך, יהיה זה אנכרוניסטי להשליך על שנות השישים והשבעים את מבנה העימות המאפיין את יחסי ישראל ואיראן כיום. שתי המדינות כבר התקיימו אז, אך הסביבה האסטרטגית שלהן, סדרי העדיפויות שלהן ותפיסות האיום ההדדיות היו שונים. איראן של השאה יכלה לראות בישראל שותפה מועילה בלי לוותר על קשריה עם גורמים אזוריים אחרים. ישראל יכלה לראות באיראן מרכיב חשוב במערך האסטרטגי שלה, בלי שתהיה לה ברית פומבית המבטיחה את המשכיות היחסים.

ההבחנה בין שיתוף פעולה לבין ברית רשמית מסייעת להבין הן את עומק השותפות והן את גבולותיה. מערכת יחסים יכולה להיות משמעותית בלי להיות בלתי הפיכה. היא יכולה לעמוד במחלוקות נקודתיות, אך להישאר פגיעה לשינוי במשטר הפוליטי, במאזן האזורי או בעקרונות המעצבים את מדיניות החוץ. במקרה האיראני, מהפכת 1979 עתידה הייתה לערער בדיוק את היסודות האלה. כדי להבין את השבר, יש לבחון לא רק את מה ששתי המדינות בנו, אלא גם את התנאים שאפשרו לשיתוף הפעולה להימשך.

9. האינטרסים המשותפים לנוכח ההקשר האזורי

שיתוף הפעולה בין ישראל לאיראן נשען על חפיפת אינטרסים שבמשך כמה עשורים הפכה את השותפות למועילה בעיני שתי הממשלות. הלאומיות הערבית, החששות הנוגעים לעיראק, ההשפעה הסובייטית וביטחון אספקת האנרגיה נמנו עם הגורמים שתרמו להתקרבות בין החישובים האסטרטגיים שלהן. גורמים אלה לא ביטלו את ההבדלים הפוליטיים ביניהן או את המגבלות שנבעו מן החברות שלהן. עם זאת, הם יצרו מרחב שיתוף פעולה רחב דיו כדי לאפשר חילופי דברים כלכליים, טכניים וביטחוניים לאורך זמן.

אולם חפיפת האינטרסים נותרה תלויה בהקשר פוליטי מסוים. השאה יכול היה לראות ביחסים עם ישראל חלק ממדיניות התואמת את שאיפותיו האזוריות כל עוד היה באפשרותו לשמור על מרחק פומבי ולקיים קשרים דיפלומטיים אחרים. ישראל, מצדה, נהנתה משותפות עם מעצמה אזורית חשובה, שמשאביה וקשריה עם וושינגטון חיזקו את ערכה האסטרטגי. המשכיות שיתוף הפעולה נשענה אפוא הן על האינטרסים המשותפים והן על יכולתה של כל ממשלה לנהל את המחירים הפוליטיים הכרוכים בו.

מהפכת 1979 שינתה את התצורה הזאת מן היסוד, משום ששינתה את בסיס הלגיטימיות הפוליטית באיראן ואת העקרונות המוצהרים של מדיניות החוץ שלה. הסדר המהפכני החדש לא הסתפק בבחינה מחדש של חוזים או שותפויות מסוימים. הוא דחה חלק מן המערך הפוליטי שהיה קשור למלוכה והפך את היחסים עם ישראל לסמל של הניתוק מן המשטר הקודם. הקשרים החומריים שנבנו בעשורים שקדמו למהפכה לא יכלו, כשלעצמם, לפצות על השינוי הזה.

לכן, הלקח ההיסטורי מדויק יותר מן התיאור של מעבר פתאומי מידידות לעוינות. מערכת יחסים בינלאומית יכולה להיות עמוקה אך לא בלתי הפיכה, משום שיציבותה תלויה בתנאים פוליטיים ואסטרטגיים שעשויים להשתנות. במקרה של ישראל ואיראן, המהפכה שינתה לא רק את הגורמים שהחזיקו בשלטון, אלא גם את האופן שבו המדינה החדשה הגדירה את ריבונותה, את זהותה האזורית ואת יריביה.

השאלה העולה מכאן חורגת מן המקרה הבילטרלי בלבד: כיצד יכולה מהפכה פוליטית לשנות את עצם ההגדרה של ידיד, אויב וביטחון? כדי להשיב על כך, יש לבחון את אירועי 1979 ולאחר מכן לעקוב אחר הדרך שבה שבר פוליטי ואידאולוגי רכש בהדרגה ממד אסטרטגי מתמשך.

1979: נקודת המפנה ההיסטורית

10. המהפכה האסלאמית

הקרע בין איראן לישראל לא נבע מהחלטה בודדת, אלא מתמורה עמוקה במשטר הפוליטי האיראני ובעקרונות שעל פיהם ביקשה המדינה לנהל מעתה את מדיניות החוץ שלה. עד סוף שנות השבעים פיתחה מלכות בית פהלווי שיתוף פעולה אסטרטגי משמעותי עם ישראל, בעיקר בתחומי האנרגיה, הביטחון, המודיעין והמודרניזציה הטכנולוגית. היחסים הללו נותרו רגישים מבחינה פוליטית ומעולם לא הגיעו לכדי נורמליזציה דיפלומטית מלאה. הם התקיימו לצד שאיפותיו האזוריות של השאה, רצונו לשמור על עצמאותו והצורך לקיים יחסים עם מדינות ערב. במקביל, ההתנגדות לישראל ולהשפעה האמריקאית כבר הייתה מרכיב בשיח של האייתוללה רוחאללה ח’ומייני, זמן רב לפני עלייתו לשלטון. לפיכך, המהפכה לא יצרה את ההתנגדות הזאת, אלא העניקה לה את האמצעים להפוך לקו מדיניות רשמי של מדינת איראן.

השלב המכריע התרחש בין ינואר לפברואר 1979. השאה עזב את איראן ב־16 בינואר, ח’ומייני שב מגלותו ב־1 בפברואר, וממשלתו של שאפור בח’תיאר איבדה בהדרגה את השליטה במצב. ב־11 בפברואר הכרזת הנייטרליות של הכוחות המזוינים בעימות הפוליטי והצבאי סימנה את קריסתה בפועל של הממשלה המלוכנית. תאריך זה נחשב לנקודת הציון המכרעת בנפילת המשטר, אף כי גיבושו המוסדי של הסדר המהפכני החדש נמשך גם לאחר מכן. לפיכך, חשוב להבחין בין עזיבת השאה, שובו של ח’ומייני, נפילת הממשלה והקמתם ההדרגתית של מוסדות הרפובליקה האסלאמית, במקום להתייחס למהפכה כאל אירוע יחיד.

הקרע עם ישראל קיבל ביטוי מוחשי במהירות. ב־7 בפברואר 1979, שישה ימים לאחר שובו של ח’ומייני, נמסרו משרדי הנציגות הישראלית לשעבר בטהראן ליאסר ערפאת, מנהיג הארגון לשחרור פלסטין. למחווה זו הייתה משמעות סמלית ניכרת. מקום שסימל את שיתוף הפעולה החשאי של תקופת המלוכה נקשר כעת לייצוגה של תנועה שעמדה בלב המאבק הלאומי הפלסטיני. גם הרחוב שבו שכנה הנציגות קיבל את השם רחוב פלסטין. כך הפך הקרע הדיפלומטי למעשה של הגדרה פוליטית מחודשת: השלטון החדש לא הסתפק בהפסקת היחסים, אלא ביקש להציג בפומבי את דחייתו את מדיניות החוץ של המשטר הקודם.

עם זאת, השינוי לא הביא לכך שכל מרכיבי מדיניות החוץ האיראנית השתנו בעת ובעונה אחת. המדינה החדשה עדיין נדרשה להתמודד עם מגבלות גאוגרפיות, יחסי הכוחות האזוריים, צורכי הכלכלה והדרישות הביטחוניות. המהפכה שינתה, עם זאת, את המסגרת האידאולוגית שבאמצעותה פורשו אילוצים אלה. ישראל חדלה להיות שותפה שאינטרסים משותפים עשויים להתקיים עמה למרות חילוקי דעות פוליטיים, והפכה ליריבה שהוגדרה רשמית בתפיסת הסדר האזורי של המהפכה. המשך ההיסטוריה יושפע מהאופן שבו הכיוון החדש ישתלב במלחמות, בבריתות ובתמורות האסטרטגיות של העשורים הבאים.

11. ח’ומייני והקרע עם ישראל

כדי להבין את עומק הקרע, יש למקם את הסוגיה הישראלית בתוך התפיסה הפוליטית שקידם ח’ומייני. השלטון החדש לא התייחס לישראל כאל סוגיה דיפלומטית רגילה שירש מתקופת המלוכה. הוא שילב את התנגדותו למדינת ישראל במאבק רחב יותר נגד הסדר האזורי, נגד ההשפעה המערבית ונגד הלגיטימיות של ממשלות מוסלמיות המקיימות יחסים עם ישראל. כך תפסה הסוגיה הפלסטינית מקום מרכזי בשיח החוץ של הרפובליקה האסלאמית. עמדה שהייתה קודם לכן חלק מתפיסתו של מתנגד לשאה הפכה לרכיב בלגיטימיות שהמדינה החדשה ביקשה לייחס לעצמה.

חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל ב־26 במרץ 1979 חיזקה את ההבחנה הפוליטית הזאת. ח’ומייני גינה בפומבי את ההסכם בחודש מאי, ובכך הביע את התנגדותו לנורמליזציה עם ישראל. המסר חרג מגבולות היחסים הדו־צדדיים: טהראן ביקשה להיבדל מממשלות המעדיפות הסדרים דיפלומטיים עם המדינה הישראלית ולהציג את עצמה כמגינת העניין הפלסטיני. עם זאת, חשוב להבחין בין תאריך חתימת ההסכם לבין מועד גינויו בידי ח’ומייני, כדי שלא לערבב בין שני אירועים שהתרחשו במועדים שונים.

אין פירושו של הכיוון החדש שמדיניות איראן הפכה לאידאולוגית בלבד. מנהיגי המהפכה נדרשו לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה, לבסס משטר שטרם התגבש במלואו ולהגיב לאילוצים אסטרטגיים מיידיים. מלחמת איראן–עיראק, שפרצה בספטמבר 1980, הראתה במהרה ששיקולי הביטחון הלאומי עשויים להשפיע במידה רבה על החלטותיה של טהראן. לפיכך, העוינות הרשמית כלפי ישראל לא ביטלה את החישובים הפרגמטיים, אלא שינתה את המסגרת הפוליטית שבה היה צריך להצדיק את השיקולים הללו ולממשם.

ההבחנה הזאת חיונית להבנת המשך ההתפתחות. המהפכה שינתה מן היסוד את השיח הרשמי האיראני וניתקה את הקשרים הפוליטיים עם ישראל, אך לא יצרה מיד את דפוס העימות שהתפתח בעשורים הבאים. שנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית עדיין עמדו בסימן השלכות המהפכה, היריבויות הפנימיות, המלחמה עם עיראק והחיפוש אחר מעמד אזורי חדש. המנגנונים שהעניקו להתנגדות משמעות אסטרטגית מתמשכת נבנו בהדרגה, במפגש שבין צורכי הביטחון לבין התמורות בסביבה האזורית.

12. אנטי־אימפריאליזם, אנטי־ציונות והדוקטרינה האיראנית החדשה

מדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית התגבשה סביב הרצון לנתק את הקשרים עם הסדר הפוליטי המזוהה עם המלוכה ועם התלות במעצמות המערב, שהשיח המהפכני ייחס למשטר הקודם. ההתנגדות לישראל שולבה בתפיסה זו, שבה הריבונות האיראנית, ההתנגדות להשפעה האמריקאית והתמיכה המוצהרת בעניין הפלסטיני נקשרו זו בזו. המהפכה ביקשה גם להעניק לאיראן תפקיד אזורי שאינו מבוסס עוד על הלאומיות המלוכנית של השאה, אלא על תפיסה מהפכנית ואסלאמית של מקומה בעולם המוסלמי.

הכיוון החדש שינה את חישוביהם של שחקנים אזוריים אחרים. מסמך דיפלומטי אמריקאי מ־16 בפברואר 1979, שעסק בהשלכות המהפכה האיראנית על המשא ומתן לשלום במזרח התיכון, בחן את השפעת ההתפתחויות באיראן על עמדותיהן של ישראל ומצרים. החששות הנוגעים לביטחון אספקת הנפט, לאמינות ההסדרים האזוריים ולאי־הוודאות סביב הסדר הפוליטי האיראני החדש השפיעו באותה עת על המשא ומתן. מסמך זה מאשר כי השלכות המהפכה על הדיפלומטיה האזורית כבר היו מורגשות עוד לפני שהכיוונים העתידיים של הרפובליקה האסלאמית התייצבו במלואם.

עם זאת, יש להגדיר במדויק את היקף השינוי. בשנת 1979 היה הקרע הפוליטי חד וברור, אך המרכיבים הצבאיים, הטכנולוגיים והאזוריים של היריבות בת זמננו עדיין לא התגבשו למכלול אחד. לפיכך, יהיה זה אנכרוניסטי לראות בתוכניות הגרעין והטילים, ברשתות החמושות האזוריות או בפעולות החשאיות של העשורים הבאים תוצאות אוטומטיות של המהפכה. תופעות אלה נוצרו בהקשרים שונים ויש לבחון אותן לפי הכרונולוגיה הייחודית שלהן. המהפכה יצרה מסגרת אידאולוגית ודיפלומטית חדשה, אך לא קבעה לבדה את כל ההחלטות העתידיות.

האתגר האנליטי הוא להבין כיצד המסגרת הראשונית הזאת השתנתה לנוכח האירועים. התנגדות פוליטית עשויה להישאר הצהרתית בעיקרה במשך תקופה מסוימת, ובהמשך לקבל ממד מבצעי כאשר האינטרסים האסטרטגיים, היכולות הצבאיות והבריתות האזוריות משתנים. היחסים בין ישראל לאיראן ממחישים תהליך זה: הקרע של 1979 היה נקודת המוצא לתפיסה חדשה של היריב, ואילו העשורים הבאים העניקו לתפיסה זו בהדרגה תוכן אסטרטגי רחב יותר.

13. משותפה אסטרטגית ליריבה אידאולוגית

שנת 1979 חוללה שינוי יסודי באופן שבו איראן הרשמית הגדירה את ישראל, אך אין בה לבדה כדי להסביר את מלוא היריבות שהתפתחה בהמשך. לפני המהפכה קיימו שתי המדינות שיתוף פעולה אסטרטגי שהתבסס על אינטרסים משותפים מסוימים. לאחר המהפכה, שיתוף פעולה זה נעשה בלתי מתיישב מבחינה פוליטית עם הזהות שהמשטר החדש ביקש לאמץ. ישראל עברה ממעמד של שותפה מועילה למעמד של יריבה אידאולוגית. השינוי השפיע עמוקות על היחסים הדיפלומטיים, על התפיסות הפוליטיות ועל החישובים האזוריים, אך לא הביא כשלעצמו לעימות צבאי ישיר ומתמשך בין שתי המדינות.

מלחמת איראן–עיראק, שהחלה בספטמבר 1980, המחישה כי סדר העדיפויות הביטחוני של טהראן נקבע בראש ובראשונה על פי הצורך להבטיח את הישרדות המשטר, להגן על שטח המדינה ולשמור על מאזן הכוחות האזורי המיידי. גם מבחינת ישראל הייתה עיראק באותה תקופה מוקד מרכזי לדאגה צבאית. מציאות זו אינה מאפשרת לפרש את שנות השמונים כאילו היריבות בין ישראל לאיראן כבר לבשה אז את הצורה שתאפיין אותה בהמשך. הצהרות עוינות, אינטרסים אסטרטגיים והתנהלות מבצעית אינם חופפים בהכרח, ויש לבחון את הקשרים ביניהם בהתחשב בנסיבותיו של כל אירוע.

שינוי מבני חשוב התרחש לקראת סוף המלחמה הקרה. התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 ותבוסתה הצבאית של עיראק במלחמת המפרץ שינו את מאזן הכוחות האזורי. עיראק, שנחלשה במידה ניכרת, חדלה למלא אותו תפקיד במערך חלוקת העוצמה, ואילו היעלמותה של ברית המועצות שינתה את הסביבה הבינלאומית שבה פעלו איראן וישראל. שינויים אלה תרמו לצמצום של כמה מוקדי התכנסות קודמים ולהתגבשותם של חששות חדשים בנוגע להשפעתה האזורית של טהראן. עם זאת, הם לא היו סיבה יחידה ולא חוללו מפנה אחיד: מדיניות הממשלות, המשא ומתן האזורי והתמורות הפנימיות המשיכו להשפיע על התפתחות היריבות.

בתקופה שלאחר מכן השתלבה ההתנגדות האידאולוגית במידה הולכת וגוברת בחששות הנוגעים ליכולות צבאיות, לשותפויות אזוריות ולהתפתחות מאזן הכוחות. הסוגיה האיראנית תפסה מקום מרכזי יותר בדיונים האסטרטגיים בישראל, ואילו טהראן פיתחה אמצעי השפעה והרתעה משלה בסביבה שנתפסה בעיניה כעוינת. היריבות נעשתה בהדרגה מובנית יותר, אך אי אפשר לצמצם אותה להצהרה אחת, לעימות יחיד או להחלטה שהתקבלה בשנת 1979.

ההבחנה בין הקרע הפוליטי לבין היריבות האסטרטגית מאפשרת אפוא להבין טוב יותר את הרציפות ההיסטורית. המהפכה שינתה את הקטגוריה שבאמצעותה הגדירו שתי המדינות את יחסיהן. המשברים והתמורות האזוריות העניקו לאחר מכן להתנגדות הזאת משמעות מבצעית רחבה יותר. הצטברותם של התהליכים הללו, ולא מעבר מיידי מידידות למלחמה, היא שהכינה את הקרקע להתפתחות מערכת של תפיסות הדדיות, שבה היכולות והבריתות של היריב תפסו מקום הולך וגובר.

14. היווצרותה של תפיסה חדשה של האויב

המהפכה של 1979 פתחה שלב חדש ביחסי ישראל ואיראן, משום ששינתה את המסגרת הפוליטית והאידאולוגית שבאמצעותה פירשו שתי המדינות את האינטרסים שלהן. מבחינת הרפובליקה האסלאמית, ישראל הפכה ליריבה רשמית שנקשרה לסדר האזורי שהמהפכה ערערה עליו ולעניין הפלסטיני. מבחינת ישראל, נפילת משטר השאה פירושה אובדן של שותפה אסטרטגית חשובה והופעתה של מדינה שהשיח הרשמי שלה דחה מעתה את הלגיטימיות שלה. פער זה היה נקודת המוצא לתהליך ממושך, שבו ההתנגדות הפוליטית השתלבה בהדרגה בחששות ביטחוניים מוחשיים יותר.

עם זאת, יש להימנע מהשלכה לאחור של כל מרכיבי העימות בן זמננו על שנת 1979. ההתפתחויות בתוכנית הגרעין האיראנית, פיתוח היכולות הבליסטיות, חשיבותו הגוברת של חזבאללה, מלחמות לבנון, העימותים הקשורים לשטחים הפלסטיניים והפעולות החשאיות שייכים לתקופות שונות. מרכיבים אלה השפיעו זה על זה לאורך הזמן, אך לא היו מכלול מגובש כבר בעת המהפכה. ניתוחם מחייב הבחנה בין הגורמים הראשוניים, ההתפתחויות שבאו לאחר מכן וההחלטות שהתקבלו בנסיבות אסטרטגיות מסוימות.

ההשפעה המרכזית של 1979 הייתה בראש ובראשונה שינוי מתמשך במסגרת התפיסתית. שתי המדינות החלו לפרש חלק מסביבתן באמצעות מערכת יחסים שהפכה לעוינת מבחינה פוליטית. תפיסה זו עשויה להשפיע בהמשך על דוקטרינות ביטחון, על בחירות דיפלומטיות, על הערכות מודיעיניות ועל החלטות הנוגעות לשותפויות אזוריות. היא אינה קובעת באופן מכני כל מדיניות, אך תורמת לעיצוב האופן שבו מזהים סיכונים ומדרגים את חשיבותם.

השאלה המרכזית הופכת אפוא לשאלת המעבר מיריב פוליטי לאיום אסטרטגי, ובהמשך מאיום אסטרטגי לאיום הנתפס כקיומי. אי אפשר להסביר את המעבר הזה באמצעות האידאולוגיה בלבד. הוא תלוי גם בהתפתחות היכולות, בכוונות המיוחסות לצד האחר, בזיכרון ההיסטורי ובשינויים במאזן הכוחות האזורי. לפיכך, יש לבחון כיצד גורמים אלה מצטברים ומחזקים זה את זה, תוך זכירה שאין להם בהכרח אותו מעמד עובדתי או אותו משקל בהחלטותיהן של שתי המדינות.

הפרק הבא יעסוק בתהליך זה. הוא יבקש להבין כיצד יריב חדל להיות רק שחקן חיצוני שנלחמים בו או מתנגדים לו, והופך לנקודת התייחסות קבועה בהגדרת הביטחון הלאומי. אין הכוונה להציג את העימות כבלתי נמנע, אלא לזהות את המנגנונים שבאמצעותם תפיסות איום, דוקטרינות ותגובות אסטרטגיות עלולות לתרום להפיכתה של יריבות לממושכת.

מהקרע הפוליטי אל האיום הקיומי

15. האויב אינו רק מי שנלחמים בו

קרע דיפלומטי אינו מספיק כשלעצמו כדי ליצור אויב קבוע. מדינות יכולות לנתק את יחסיהן, להתנגש סביב אינטרסים חיוניים או לעבור תקופות של עימות, ובהמשך לשנות את עמדותיהן כאשר הסביבה האסטרטגית שלהן משתנה. במקרה הישראלי־איראני, השאלה המכרעת היא כיצד ההתנגדות שנולדה לאחר 1979 השתלבה בהדרגה בתפיסות הביטחון של שתי המדינות. במצב כזה, היריב נעשה יותר משחקן שעמו קיימות מחלוקות: יכולותיו, כוונותיו המשוערות, שותפויותיו ואפשרויות הפעולה שלו נעשות חלק מן החישוב שבאמצעותו כל מדינה מעריכה את ביטחונה שלה.

אולם, השינוי הזה לא התרחש באופן ליניארי. במשך חלק משנות השמונים, עיראק של סדאם חוסיין היוותה עבור ישראל דאגה צבאית מיידית מרכזית. מלחמת איראן־עיראק הציבה גם את הישרדותו של המשטר האיראני ואת ההגנה על שטחו בראש סדר העדיפויות של טהראן. לפיכך, החישובים האסטרטגיים לא תמיד תאמו את הקטגוריות האידיאולוגיות שהוצגו בפומבי. המשך העוינות הפוליטית כלפי ישראל לא פירושו היה שאיראן כבר נחשבה בעיני כל מקבלי ההחלטות בישראל לאיום העיקרי בכל תחום ביטחוני.

סיום המלחמה הקרה שינה לאחר מכן חלק מן הסביבה הזאת. היעלמותה של ברית המועצות בשנת 1991 והיחלשותה המשמעותית של עיראק לאחר מלחמת המפרץ שינו את חלוקת הכוחות במזרח התיכון. איראן וישראל נדרשו לבחון מחדש את מעמדן במערכת אזורית שבה חלק מן המגבלות הישנות איבדו מחשיבותן. האנציקלופדיה איראניקה מציינת תקופה זו כנקודת מפנה מרכזית, שהתאפיינה בהיחלשותם של גורמים שבעבר אפשרו לאינטרסים מסוימים של איראן וישראל להתקיים זה לצד זה, חרף התנגדותן הפוליטית. עם זאת, יש להבין את שנת 1991 כשינוי מבני שהשפעותיו התפתחו בהדרגה, ולא כתאריך המסביר לבדו את כל ההתפתחויות שבאו לאחר מכן.

בשנים שלאחר מכן קיבלה היריבות חשיבות אסטרטגית הולכת וגוברת. החששות הישראליים מפני השפעתה האזורית של איראן השתלבו בהדרגה בשאלות הנוגעות ליכולותיה הצבאיות, ואילו טהראן ביקשה לבסס את מעמדה בסביבה שנתפסה בעיניה ככזו הנשלטת בידי ארצות הברית ומאופיינת בעליונותה הצבאית של ישראל. שתי המדינות לא הגיבו באופן זהה לשינויים האלה, אך כל אחת מהן נדרשה להתחשב יותר ויותר באפשרויות הפעולה של האחרת.

האויב נעשה אפוא מרכיב קבוע בתכנון האסטרטגי. התפתחות זו אינה אומרת שכל החלטה מוכתבת בידי היריבות או שמלחמה היא בלתי נמנעת. משמעותה היא שהדרגים המדיניים והביטחוניים בוחנים יותר ויותר החלטות מסוימות לפי השלכותיהן האפשריות על יכולותיו ועל כוונותיו של היריב. המעבר הזה, מהתנגדות פוליטית לנקודת ייחוס ביטחונית קבועה, מאפשר להבין כיצד התגבשה בהדרגה מערכת של יריבות.

16. כיצד יריב הופך לאיום קיומי

המושג ״איום קיומי״ מחייב הגדרה מדויקת. הוא אינו מציין רק מדינה עוינת, מתחרה אזורית או יריב בעל יכולות צבאיות משמעותיות. מדובר באיום הנתפס ככזה שעלול לסכן את התנאים הבסיסיים להישרדותה, לביטחונה או להמשכיותה של מדינה. ביריבות הישראלית־איראנית, תפיסה זו נבנתה בהדרגה על בסיס כמה מרכיבים: הצהרות פוליטיות עוינות, פיתוח יכולות צבאיות, שותפויות אזוריות, הערכות בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית והזיכרון ההיסטורי הייחודי שבאמצעותו מפרשים מנהיגי ישראל את סיכוני הביטחון.

כדי לנתח התפתחות זו בקפדנות, יש להבחין בין ארבע קטגוריות. הראשונה נוגעת ליכולות הניתנות לצפייה: אמצעי לחימה, תשתיות, תוכניות טכנולוגיות ואמצעי פעולה שמדינה מחזיקה בהם בפועל. השנייה נוגעת לכוונות המיוחסות לאותה מדינה, הנבחנות על סמך הצהרותיה, התנהגותה והמידע הזמין. השלישית כוללת את העמדות הפוליטיות ואת הדוקטרינות שמנהיגיה מבטאים באופן רשמי. הרביעית מתייחסת לתפיסות האסטרטגיות הנוצרות מפרשנותם של המרכיבים האלה. הקטגוריות משפיעות זו על זו, אך אינן זהות ואינן ניתנות להחלפה. עצם קיומה של יכולת אינו מוכיח בהכרח כוונה להשתמש בה, כשם שהצהרה עוינת אינה מספיקה כשלעצמה כדי להוכיח שקיימת תוכנית מבצעית.

סוגיית הגרעין האיראני העניקה לדינמיקה הזאת עומק מיוחד. חשיפתם הפומבית, בשנת 2002, של אתרים גרעיניים שלא הוצהר עליהם קודם לכן, ובכלל זה נתנז ואראכ, תרמה להגברת החקירות הבינלאומיות והמחלוקות בנוגע לאופייה של התוכנית האיראנית ולמידת השקיפות שלה. המשא ומתן שהתנהל בהמשך הוביל להסכם הגרעין משנת 2015, הידוע בשם תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת, או JCPOA. ההסכם נועד, בין היתר, להטיל מגבלות על תוכנית הגרעין האיראנית וליצור מסגרת לפיקוח ולאימות. אולם ההתפתחויות הפוליטיות והמחלוקות בנוגע ליישומו הותירו בעינן את אי־הוודאות באשר לסיכויים להגיע להסדר ארוך טווח.

איראן טענה באופן רשמי כי תוכנית הגרעין שלה נועדה למטרות שלום וכי נשק גרעיני אינו חלק מן הדוקטרינה המוצהרת שלה. יש להציג עמדה זו כהצהרה רשמית, ולא כהוכחה מספקת המאפשרת להכריע בכל השאלות הנוגעות לכוונותיה או ליכולותיה. מנגד, יש להבחין בין החששות שמביעות ישראל ומדינות אחרות לבין העובדות שהוכחו מבחינה טכנית וההערכות הנוגעות לסיכונים עתידיים. ניתוח קפדני חייב להבהיר מה נקבע בפועל באמצעות הפיקוח וההערכות הבינלאומיות, מה נותר שנוי במחלוקת ומה שייך לתחום הציפיות האסטרטגיות.

לפיכך, אי אפשר לצמצם את המושג ״איום קיומי״ לעצם קיומה של תוכנית גרעין. הוא נובע מן האופן שבו יכולות, כוונות מיוחסות, הצהרות והתפתחויות אזוריות משתלבות בשיקול דעת אסטרטגי. מבחינת ישראל, האפשרות שאיראן תשיג יכולת גרעינית צבאית נתפסה בהדרגה כסיכון מרכזי. מבחינת איראן, פיתוח יכולות טכנולוגיות וצבאיות עשוי להיות מוצג כאמצעי לשמירה על ריבונותה, לחיזוק ההרתעה ולהפחתת פגיעותה מול יריבים חזקים ממנה. יש לבחון תפיסות אלה בלי להניח שלשתי המדינות יכולות זהות, מטרות זהות או מידת אחריות זהה.

דילמת הביטחון מסייעת להסביר כיצד תפיסות כאלה עשויות להזין זו את זו. כאשר מדינה מחזקת את יכולותיה כדי להגן על עצמה, מדינה אחרת עלולה לפרש את החיזוק כאיום ולנקוט מצדה צעדי ביטחון נוספים. תגובתה של המדינה השנייה עשויה להיתפס בעיני הראשונה כאישור לחששותיה המקוריים. כך עלולה הדינמיקה להימשך גם כאשר הצדדים מציגים את החלטותיהם כהגנתיות. אין בכך כדי לטעון שכל פעולה מוצדקת או שהאחריות בהכרח סימטרית, אלא כדי להבין כיצד צעדים שנועדו להפחית פגיעוּת עלולים לתרום ליצירת סביבה שהצד האחר תופס כמסוכנת יותר.

17. זיכרון, אידיאולוגיה וביטחון לאומי

את היריבות הישראלית־איראנית אי אפשר להבין רק באמצעות יכולות צבאיות ומאזני כוחות. גם לזיכרון ההיסטורי ולאידיאולוגיה יש השפעה על האופן שבו מנהיגים מפרשים אירועים וקובעים את סדר העדיפויות של הסיכונים. בישראל, ההיסטוריה של הרדיפות האנטישמיות והשואה תופסות מקום מרכזי בתודעה הקולקטיבית ובדיונים הנוגעים להישרדות הלאומית. זיכרון זה אינו מכתיב באופן מכני את החלטות הממשלה, אך הוא מסייע להסביר את החומרה שבה מתפרשים איומים מסוימים על עצם קיומה של ישראל. באיראן, גם המהפכה של 1979, דחיית המלוכה, מלחמת איראן־עיראק והתפיסה של לחץ חיצוני מתמשך עיצבו את התפיסות הרשמיות בנוגע לריבונות ולביטחון.

האידיאולוגיה מעניקה לחוויות האלה משמעות פוליטית. לאחר 1979, ההתנגדות לישראל נעשתה מרכיב קבוע בשיח הרשמי של איראן והשתלבה בתפיסתה האזורית של הרפובליקה האסלאמית. עם הזמן, עמדה זו השתלבה בחיפוש אחר שותפים וגורמי תמיכה שעשויים להרחיב את השפעתה של איראן ואת יכולתה להגיב ללחצים חיצוניים. לחיזבאללה הלבנוני יש תפקיד חשוב בהתפתחות זו. ראשיתו קשורה למלחמת האזרחים בלבנון, לפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982 ולהשפעת המהפכה האיראנית על חלקים מן הקהילה השיעית הלבנונית. בהמשך התפתח הארגון לשחקן פוליטי וצבאי בעל מבנים משלו, אינטרסים משלו וקשר אסטרטגי הדוק עם טהראן.

עם זאת, אי אפשר לתאר את היחסים האלה באופן מדויק באמצעות צמצום חיזבאללה לכלי פשוט נטול עצמאות. התמיכה האיראנית, הזיקות האידיאולוגיות והאינטרסים האסטרטגיים המשותפים הם גורמים חשובים, אך הם אינם מבטלים את שיקוליו העצמאיים של הארגון, את שורשיו בחברה הלבנונית או את האילוצים שמציבה הסביבה הלאומית שלו. נכון יותר להבין את היחסים כשותפות א־סימטרית שבה אינטרסים מסוימים מתלכדים, אך לכל אחד מן הצדדים נותר מרחב החלטה וסדר עדיפויות משלו. הבחנה זו חיונית כדי למנוע בלבול בין השפעה, תלות ושליטה מבצעית.

החשיבות הגוברת של הרשתות האלה משנה את האופן שבו ישראל מעריכה את האיום האיראני. מקבלי ההחלטות בישראל אינם יכולים להסתפק עוד בבחינת היכולות הלאומיות של איראן; עליהם להביא בחשבון גם את יחסיה של טהראן עם שחקנים חמושים הפועלים בזירות שונות במזרח התיכון. מן הצד האיראני, הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור, השותפויות של ישראל והעליונות הטכנולוגית שלה תורמות לעיצוב תפיסה רחבה יותר של הסביבה האסטרטגית. המרחק הגיאוגרפי בין שתי המדינות אינו מבטל אפוא את האפשרות לעימות עקיף. להפך, הוא מעודד מבנה שבו השלכות היריבות עשויות להתבטא בשטחים הנפרדים משטחיהן של שתי היריבות המרכזיות.

התפנית האזורית של שנות התשעים תרמה אף היא לחיזוק המגמה הזאת. היעלמותה של ברית המועצות והיחלשותה של עיראק שינו את האילוצים שעיצבו קודם לכן את החישובים האזוריים. במקביל, החששות בנוגע ליכולות הטילים הבליסטיים של איראן, ובהמשך בנוגע לתוכנית הגרעין שלה, תפסו מקום הולך וגובר בדיון האסטרטגי בישראל. כך קיבל העימות ממד המשלב תפיסות אידיאולוגיות, שותפויות אזוריות והערכות של יכולות צבאיות.

עם זאת, יהיה זה שגוי להפוך את התהליך הזה לסיפור דטרמיניסטי שבו כל אירוע מוביל בהכרח לאירוע הבא. סדרי העדיפויות של ממשלות עשויים להשתנות, תקופות של מתיחות יכולות להתחלף בניסיונות להפחתת ההסלמה, ואינטרסים אסטרטגיים עשויים להוביל להחלטות שאינן תואמות במלואן את השיח הציבורי. הזיכרון והאידיאולוגיה אינם מחליפים את החישוב האסטרטגי; הם מספקים לו מסגרת פרשנית. האינטראקציה שלהם עם היכולות והבריתות היא שמסבירה מדוע היריבות עשויה להימשך גם כאשר שתי המדינות אינן מצויות במלחמה גלויה.

כאן מקבל המושג ״מערכת אויב״ את מלוא משמעותו. אין פירושו ששתי המדינות נידונו לעימות מתמיד או שכל החלטותיהן מוכתבות בידי עוינות. הוא מתאר מצב שבו עצם קיומו של היריב משפיע לאורך זמן על הגדרת הסיכונים, על בחירת השותפויות ועל דוקטרינות הביטחון. היריבות נעשית אפוא נקודת ייחוס מבנית, גם כאשר הממשלות מבקשות למנוע הסלמה ישירה.

18. כאשר ביטחונו של האחד תלוי בהחלשת האחר

היריבות הישראלית־איראנית מגיעה לממד מורכב במיוחד כאשר שתי המדינות מתחילות לראות בהתחזקות יכולותיו של הצד האחר פגיעה ישירה בביטחונן שלהן. התחרות כבר אינה נסובה רק סביב שטח, משא ומתן או אינטרס נקודתי. היא נוגעת לאפשרות לאפשר ליריב להרחיב את אמצעי הפעולה שלו, את השפעתו האזורית או את יכולת ההרתעה שלו. היגיון זה מתבטא במיוחד בחששותיה של ישראל בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, ובשאיפתה של איראן לפתח יכולות לאומיות ושותפויות שיצמצמו את פגיעותה האסטרטגית.

עם זאת, חשוב להבחין בין מטרות מוצהרות, יכולות זמינות בפועל וההשפעות שיוצרות החלטותיו של כל שחקן. ישראל עשויה לראות ביכולות איראניות מסוימות איומים מרכזיים ולבקש להגביל את פיתוחן. איראן, מצדה, עשויה להציג את יכולותיה ואת קשריה האזוריים כאמצעי הרתעה מול עליונותו הצבאית של היריב. הצדקות אלה אינן מספיקות כדי לקבוע מהו טיבה האמיתי של כל כוונה, אך הן מסייעות להבין מדוע החלטותיו של צד אחד מתפרשות לעיתים קרובות דרך חששותיו של האחר.

חיזבאללה הוא אחד המרכיבים האזוריים המרכזיים בדינמיקה הזאת. מבחינת ישראל, היכולות הצבאיות של הארגון בלבנון והשותפות שלו עם טהראן מרחיבות את היקף האיום הקשור לאיראן. מבחינת הרפובליקה האסלאמית, היחסים עם שחקנים אזוריים מעניקים לה אמצעי השפעה ולחץ שאינם נשענים אך ורק על כוחותיה הלאומיים. אין פירוש הדבר שכל פעולות חיזבאללה מוכתבות מטהראן. מדובר בקיומם של אינטרסים מתלכדים, קשרי תמיכה ותלות, לצד חישובים עצמאיים של שחקנים השומרים על מטרות נפרדות.

היריבות חורגת אפוא מן המסגרת הדו־צדדית ותורמת לעיצובם של כמה משברים אזוריים. בלבנון, בסוריה, בעיראק ובשטחים הפלסטיניים, ניתן לפרש את החלטותיהם של שחקנים מקומיים דרך יחסיהם עם איראן, ישראל או השותפים של כל אחת מהן. עם זאת, אי אפשר לצמצם מצבים אלה לעימות יחיד בין טהראן לתל אביב. לכל זירה יש היסטוריה, מוסדות, שחקנים וסכסוכים פנימיים משלה. היריבות הישראלית־איראנית מתקיימת באינטראקציה עם הדינמיקות האלה, אך אינה בהכרח ההסבר הבלעדי להן.

ההבחנה הזאת חיונית להבנת התגבשותה של מערכת עימות אזורית. משברים עשויים לחזק זה את זה, אך לא כולם מנוהלים ממרכז אחד. ממשלות, תנועות חמושות ושחקנים אחרים פועלים להשגת מטרות שעשויות להתלכד באופן זמני, להתנגש או להשתנות. לכן, ניתוח מבוסס חייב לבחון הן את הקשרים המחברים ביניהם והן את הגורמים המקומיים המגבילים את תיאומם.

התחרות יכולה להימשך גם ללא מלחמה גלויה. מודיעין, דיפלומטיה, בריתות, טכנולוגיות ואסטרטגיות השפעה עשויים לשמש להגבלת אפשרויות הפעולה של היריב בלי להצית עימות כולל. מצב זה אינו בהכרח שלום יציב. הוא עשוי לשקף שיווי משקל שברירי שבו השחקנים מבקשים בעת ובעונה אחת לחזק את מעמדם ולהימנע מהשלכותיה של הסלמה בלתי נשלטת.

הסיכון טמון, בין היתר, בהצטברותן של החלטות המתקבלות בנפרד. צעד המוצג כהגנתי עלול להתפרש כהתקפי; תגובה שנועדה להשיב את ההרתעה עלולה לעורר תגובה נוספת; ומשבר מקומי עשוי לקבל ממד אזורי כאשר כמה שחקנים רואים בו מבחן לאמינותם או לביטחונם. כך עלול עימות רחב יותר להפוך לאפשרי, גם אם מעולם לא היה המטרה הראשונית של כל אחת מן ההחלטות. מנגנון זה אינו הופך את המלחמה לבלתי נמנעת, אך הוא מסביר מדוע ניהול התפיסות, האיתותים וספי ההסלמה הוא חיוני.

נקודת המפנה האנליטית האמיתית נעוצה אפוא בהפיכת היריב לנקודת ייחוס קבועה בחישוב האסטרטגי. ישראל מעריכה חלק מביטחונה על פי היכולות האיראניות, השפעתה האזורית של טהראן והשותפויות שעלולות להגביר את הסיכונים שאליהם היא חשופה. איראן מעריכה חלק מביטחונה שלה על פי העליונות הצבאית של ישראל, הנוכחות האמריקאית באזור והאפשרויות להפעיל נגדה לחץ. תלות שלילית הדדית זו אינה אומרת שהאינטרסים של שתי המדינות מנוגדים בכל נסיבות, אלא שחלק משמעותי מהחלטותיהן מושפע מן האופן שבו הן צופות את תגובותיה של האחרת.

מתוך מנגנון זה אפשר לבחון את התפתחותה של מלחמת הצללים. לשתי המדינות יש סיבות להגביל את העלויות של מלחמה כוללת, ובו בזמן למנוע מן היריב לחזק יכולות מסוימות או לשפר את מעמדו האזורי. התחרות עשויה לעבור לתחומי המודיעין, המבצעים החשאיים, התשתיות האסטרטגיות, מרחב הסייבר והזירות האזוריות השונות. אין לראות בממדים האלה ביטויים של מנגנון יחיד: לכל אחד מהם שחקנים, אילוצים וסיכונים משלו. עם זאת, בחינתם מאפשרת להבין כיצד יריבות יכולה להתקבע לאורך זמן בלי להתבטא בכל עת במלחמה שהוכרזה רשמית.

הפרק הבא יבחן התפתחות זו באמצעות הצבת הזירות האזוריות השונות בהקשרן הייחודי. הוא יתמקד, בין היתר, בתפקידן של לבנון וסוריה, בדינמיקות בשטחים הפלסטיניים, במצב בעיראק ובמרחבים אחרים שבהם האינטרסים האיראניים והישראליים נפגשים או מתנגשים. המטרה תהיה להראות כיצד יריבות בין שתי מדינות משתלבת בסביבה אזורית רחבה יותר, בלי לצמצם את השחקנים המקומיים לכלים בלבד ובלי לבלבל בין תפיסות איום לעובדות מבוססות.

מלחמת הצללים

19. חיזבאללה, חמאס, סוריה, עיראק ותימן

היריבות הישראלית־איראנית לא התפתחה רק בין שטחיהן של שתי המדינות. אחד ממאפייניה המרכזיים הוא דווקא התרחבותה למרחבים שבהם ישראל ואיראן יכולות להפעיל השפעה, לתמוך בשותפים ולהפעיל לחץ אסטרטגי בלי להיגרר מיד למלחמה קונבנציונלית ישירה. החל משנות השמונים, וביתר שאת לאחר תום המלחמה הקרה, טהראן פיתחה רשת קשרים עם שחקנים פוליטיים וחמושים שונים במזרח התיכון. משמרות המהפכה האסלאמית, ובייחוד כוח קודס שלהם, ממלאים תפקיד חשוב בהקרנת העוצמה האיראנית באזור. הרשת משתרעת על פני לבנון, השטחים הפלסטיניים, עיראק, סוריה ותימן, אך מרכיביה אינם זהים ואינם נתונים כולם לפיקוד מלא מטהראן. היחסים מבוססים, בהתאם למקרה, על קרבה פוליטית, תמיכה כספית וצבאית, העברת ידע מקצועי או אינטרסים משותפים, תוך הותרת מרחבי עצמאות משתנים לשחקנים המקומיים.

חיזבאללה הלבנוני תופס מקום ייחודי במבנה זה. התגבשותו קשורה למלחמת האזרחים בלבנון, לפלישה הישראלית בשנת 1982 ולהתגייסותם של זרמים שיעיים שונים. הארגון פיתח קשרים הדוקים עם איראן המהפכנית והפך בהדרגה לאחד השותפים האזוריים המרכזיים שלה. נוכחותו הפוליטית, החברתית והצבאית בלבנון מעניקה ליריבות הישראלית־איראנית עומק גיאוגרפי חדש. ישראל נדרשת כעת להביא בחשבון את האפשרות שהיריבות תתבטא משטח הסמוך לגבולה הצפוני. היחסים בין טהראן לחיזבאללה נעשו אפוא מרכיב קבוע בחישובי הביטחון של ישראל, אף שהחלטות הארגון מושפעות גם מאינטרסים משלו, מן המצב הפנימי בלבנון ומהתפתחות הסכסוך עם ישראל.

הסוגיה הפלסטינית מוסיפה ממד נוסף למבנה הזה. איראן מעניקה תמיכה פוליטית וחומרית לכמה ארגונים פלסטיניים, ובכללם חמאס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני. עם זאת, אין לזהות קשרים אלה עם שרשרת פיקוד אחת. חמאס משתייך למסורת פוליטית ודתית השונה מזו של הרפובליקה האסלאמית, והחלטותיו קשורות בראש ובראשונה לפרשנותו שלו למאבק הלאומי הפלסטיני, ליעדיו הארגוניים ולסביבתו הפוליטית. הקשרים עם טהראן עשויים לחזק חלק מיכולותיו של הארגון, אך אינם מבטלים את עצמאותו בקבלת ההחלטות. לאחר מתקפת חמאס נגד ישראל ב־7 באוקטובר 2023 ופרוץ המלחמה בעזה, ממד זה של היריבות האזורית נעשה בולט במיוחד. העימותים שבהם היו מעורבים חיזבאללה, קבוצות חמושות בעיראק ובסוריה והחות’ים בתימן תרמו לחיבור בין כמה זירות שעד אז היו נפרדות יחסית.

סוריה היא מרחב חיוני נוסף, אך ההיגיון המאפיין אותה שונה. במשך עשרות שנים סיפק משטרו של בשאר אל־אסד לטהראן שותף פוליטי ונתיב מעבר אסטרטגי בין איראן, עיראק ולבנון. מלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה בשנת 2011, הפכה את היחסים האלה לשיתוף פעולה צבאי עמוק בהרבה. איראן וחיזבאללה תמכו במשטר אסד, ואילו ישראל ביצעה פעולות רבות נגד מתקנים, העברות נשק ועמדות שלדעתה היו קשורים לנוכחות האיראנית או לחיזוק חיזבאללה. נפילת משטר אסד בדצמבר 2024 טלטלה את המבנה הזה. היא החלישה באופן משמעותי את אחד מנתיבי ההשפעה האזוריים המרכזיים של טהראן, אך אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שכל השפעה איראנית בשטח סוריה נעלמה מיד.

עיראק ותימן מרחיבות עוד יותר את הגיאוגרפיה של היריבות. לאחר הפלישה האמריקאית בשנת 2003 והשינוי בסדר הפוליטי העיראקי הקודם, כמה מיליציות שיעיות פיתחו קשרים הדוקים עם איראן ורכשו השפעה משמעותית במערכת הפוליטית והביטחונית של עיראק. עם זאת, קבוצות אלה אינן מהוות גוף אחיד: יחסיהן עם מוסדות המדינה, יעדיהן המקומיים ומידת תלותן בטהראן משתנים. בתימן, היחסים בין איראן לחות’ים התפתחו במסלול שונה, המעוגן בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של המדינה. התמיכה האיראנית מסייעת לחזק יכולות מסוימות של התנועה, אך אין בה לבדה כדי להסביר את בחירותיה או את כלל פעולותיה. החל משנת 2023, התקפות החות’ים על כלי שיט בים האדום ופעולותיהם נגד ישראל העניקו ליריבות ממד ימי ומסחרי החורג בהרבה מן העימות הישיר בין ישראל לאיראן.

לפיכך, אי אפשר לתאר את הרשת הזאת כ״צבא חיצוני״ פשוט של איראן. תיאור כזה ימחק את המגוון של החברות, הסכסוכים והאינטרסים המקומיים שבתוכם פועלים השחקנים האלה. מדויק יותר לדבר על ארכיטקטורה של השפעה ושותפויות חמושות, שבמסגרתה טהראן מבקשת להרחיב את עומקה האסטרטגי ולהגדיל את מגוון אפשרויות הלחץ העומדות לרשותה מול יריביה. מבחינת ישראל, ריבוי השחקנים אינו מבטל את הקושי המבצעי: כמה ארגונים העוינים את המדינה מקיימים קשרים עם הרפובליקה האסלאמית ומחזיקים ביכולות פעולה בזירות המרוחקות משטחה של איראן. היריבות חדלה אפוא להיות סוגיה דו־צדדית טהורה והופכת למערך של סכסוכים הקשורים זה בזה.

20. ההיגיון של רשתות ושל שחקנים בעלי ברית

החידוש האסטרטגי טמון פחות בעצם קיומם של בעלי ברית ויותר באפשרות לפזר את הלחץ על פני כמה מרחבים. מדינה הסבורה שאינה יכולה להתחרות ישירות ביריב בעל עליונות צבאית עשויה לנסות להרחיב את מרחב התמרון שלה באמצעות פיתוח קשרים עם שחקנים הפועלים בסביבות גיאוגרפיות שונות. עבור טהראן, אסטרטגיה זו מעניקה לה עומק שמגבלותיה הלאומיות לבדן לא היו מאפשרות. עבור ישראל, פירוש הדבר הוא שלא ניתן להעריך את האיום רק לפי המרחק המפריד בין שתי המדינות. שותפים של איראן עשויים להימצא סמוך לשטח ישראל או לפעול בנתיבי שיט חיוניים לסחר הבינלאומי. הרשת נעשית אפוא גורם אסטרטגי בפני עצמו.

מבנה זה הוא א־סימטרי במהותו. לחיזבאללה ארגון פוליטי וצבאי המושרש בלבנון; הקבוצות הפלסטיניות פועלות בהתאם לדינמיקות הייחודיות של הסוגיה הלאומית הפלסטינית; המיליציות העיראקיות פועלות במערכת פוליטית שבה משתלבים מוסדות המדינה, אינטרסים מקומיים והשפעות זרות; והחות’ים מקדמים פרויקט שלטוני משלהם בתימן. המונח ״ציר״ עשוי להיות שימושי לתיאור התלכדויות פוליטיות ואסטרטגיות מסוימות, אך הוא נעשה מטעה כאשר הוא מרמז על ארגון ריכוזי לחלוטין, שכל מרכיביו מבצעים באופן אוטומטי את החלטותיה של טהראן. נכון יותר לנתח מערך של שותפים שרמות התיאום, התלות והעצמאות ביניהם משתנות בהתאם לתקופה ולנסיבות.

הגמישות של הרשת עשויה להיות אחד מיתרונותיה. ניתן להעביר את מוקד הלחץ מזירה אחת לאחרת בלי לדרוש מאיראן התערבות צבאית ישירה בכל שלב. השחקנים השונים יכולים לקדם את האינטרסים שלהם ובו בזמן לחלוק עם טהראן כיוונים אסטרטגיים מסוימים. אולם גמישות זו כרוכה גם בחולשה: ככל שהרשת מתרחבת, כך קשה יותר לשלוט בכל השלכות פעולותיה. פעולה שהוחלט עליה בביירות, בעזה, בבגדאד או בצנעא עלולה לעורר תגובות בתל אביב, בוושינגטון או בטהראן, שהגורם היוזם לא בהכרח צפה מראש. העומק האסטרטגי שנוצר כך עלול אפוא לבוא לצד סיכון מוגבר להסלמה.

לאחר אוקטובר 2023 נעשה הקושי הזה בולט במיוחד. המלחמה בעזה, העימותים בין ישראל לחיזבאללה, התקפות החות’ים בים האדום ופעולותיהן של קבוצות חמושות בעיראק ובסוריה המחישו כיצד כמה משברים מקומיים יכולים להתחבר זה לזה. בשנת 2024 חצה העימות סף נוסף, כאשר איראן תקפה ישירות את ישראל בעקבות התקיפה ב־1 באפריל נגד מבנה במתחם הדיפלומטי האיראני בדמשק. בהמשך החליפו שתי המדינות תקיפות ישירות נוספות באוקטובר. ההבחנה בין מלחמה עקיפה לעימות בין מדינות לא נעלמה, אך הגבול ביניהם נעשה חדיר הרבה יותר. הרשתות האזוריות נותרו פעילות גם כאשר המדינות עצמן נטלו חלק ישיר יותר בפעולות.

21. תוכנית הגרעין האיראנית והתפיסה הישראלית

לצד המבנה האזורי הזה קיים גורם מסוג אחר: תוכנית הגרעין האיראנית. אין להשוות אותה לרשתות החמושות שנבחנו קודם לכן. היא נוגעת ישירות ליכולותיה האסטרטגיות של המדינה האיראנית ולאפשרות, שממנה חוששות ישראל ומדינות אחרות, שטהראן תשיג בעתיד יכולת גרעינית צבאית. איראן טוענת שתוכניתה נועדה למטרות שלום ומסתמכת על זכויותיה מכוח האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. הסכם הגרעין שנחתם בשנת 2015, הידוע בשם JCPOA, הטיל מגבלות על פעילויות איראניות מסוימות וקבע מנגנוני אימות בתמורה להקלה בסנקציות. פרישתה של ארצות הברית מן ההסכם בשנת 2018, ולאחר מכן השחיקה ההדרגתית של המגבלות ושל מנגנוני האמון, החלישו עמוקות את המסגרת הזאת.

מבחינת ישראל, סוגיית הגרעין מצטרפת לניסיון שהצטבר מאז המהפכה של 1979. מדינה שמנהיגיה הביעו התנגדות פוליטית חריפה לישראל, שמקיימת קשרים עם כמה ארגונים חמושים העוינים את המדינה ושמחזיקה ביכולות טילים בליסטיים, עשויה להיתפס כבעלת סיכון שונה באיכותו אם היא מתקרבת ליכולת גרעינית צבאית. לכן, התפיסה הישראלית אינה מבוססת על תוכנית הגרעין לבדה. היא נובעת מן השילוב בין הצהרות פוליטיות, יכולות צבאיות, קשרים אזוריים ואי־ודאות באשר לכוונותיה העתידיות של טהראן. שילוב זה מסביר מדוע סוגיית הגרעין נעשתה אחד ממוקדי החיכוך המרכזיים בין שתי המדינות.

עם זאת, יש להבחין בין תפיסה זו לבין הכוונות שעליהן מצהירות הרשויות האיראניות בפועל, וכן לבין היכולות שניתן לקבוע באופן עצמאי. טהראן טוענת שאינה מבקשת לייצר נשק גרעיני ומציגה את תוכניתה כמימוש זכויות אזרחיות וריבונות לאומית. במקביל, החששות הבינלאומיים נוגעים לרמת העשרת האורניום, להיקף המלאים שנצברו, לגישת הפקחים ולפרק הזמן הטכני שעשוי להידרש להשלמת שלבים נוספים, אם תתקבל החלטה לייצר נשק. תוכנית גרעין מתקדמת, יכולת טכנית המאפשרת התקדמות עתידית, החלטה לייצר נשק והחזקה בפועל בארסנל גרעיני הן מציאויות שונות. ערבובן יפגע באיכות הניתוח.

לפיכך, הבעיה האסטרטגית קשורה גם לאי־ודאות. כאשר יריב אינו מסוגל לקבוע בביטחון את כוונותיו העתידיות של הצד האחר, הוא נוטה להעריך את המצב על בסיס היכולות שהצד האחר עשוי להפעיל בעתיד. מדיניות שנועדה למנוע מאיראן להרחיב את יכולותיה עשויה להיות מוצגת בידי ישראל כצעד מניעתי. טהראן עשויה, מצדה, לפרש לחצים אלה כניסיון להגביל את ריבונותה ואת אפשרויות ההרתעה שלה. כך כל צד יכול לראות בצעדיו שלו צעדי הגנה, ובה בעת לתפוס את צעדי האחר כהתקפיים. דילמת ביטחון זו אינה אומרת שהאחריות זהה או שהיכולות והכוונות של שתי המדינות שוות ערך. היא מתארת מנגנון שבאמצעותו חוסר האמון עלול להזין הסלמה, גם כאשר הצדדים טוענים שהם מבקשים למנוע איום.

22. מודיעין, מבצעים חשאיים ועימות במרחב הסייבר

כאשר שתי מדינות סבורות שעימות גלוי יגרור עלויות גבוהות מדי, המודיעין נעשה כלי מרכזי בתחרות ביניהן. לאורך השנים השתתפו ישראל ואיראן בעימות חשאי שכלל איסוף מידע, חבלה, פעולות שיוחסו לגורמים מסוימים או נותרו ללא ייחוס רשמי, פעולות נגד תשתיות וניסיונות לעכב את פיתוח יכולותיו האסטרטגיות של היריב. היריבות הזאת בלטה במיוחד סביב תוכנית הגרעין האיראנית. כמה מן הפעולות החשאיות נועדו לשבש מתקנים או ציוד בלי להצית מיד מלחמה גלויה. מבצע הסייבר הידוע בשם סטקסנט נעשה לאחת הדוגמאות המפורסמות ביותר להתפתחות זו. המבצע מיוחס באופן נרחב לארצות הברית ולישראל, אף שלא כל האחריות ולא כל הפרטים המבצעיים הוכרו רשמית.

מרחב הסייבר שינה את אופייה של מלחמת הצללים. הוא מאפשר לאסוף מודיעין, לשבש מערכות או לפגוע בתשתיות מרחוק, בלי שנדרשת בהכרח מתקפה קונבנציונלית גלויה. רשתות תקשורת, מערכות תעשייתיות, תשתיות דיגיטליות וסביבות מידע נעשות אפוא זירות של תחרות. איראן פיתחה יכולות סייבר משלה, ואילו ישראל רכשה מוניטין משמעותי בתחומי המודיעין הטכנולוגי ואבטחת הסייבר. יכולות אלה אינן מבטלות את האילוצים של המלחמה המסורתית, אך הן מרחיבות את האמצעים שבאמצעותם מדינה יכולה להפעיל לחץ, לנסות לעכב את יריבה או להכין פעולה בתחום אחר.

תפקידו של המודיעין חורג גם מאיסוף מידע. ביחסים המאופיינים בחוסר אמון עמוק, היכולת להכיר את תשתיות היריב, את תנועותיו ואת כוונותיו נעשית מרכיב בהרתעה. אולם לחיפוש המתמיד אחר מידע יש גם פרדוקס. כל צד עשוי לראות בפעולות המודיעין שלו צורך חיוני לביטחונו, בעוד שהצד האחר מפרש אותן כהכנה לפעולה עוינת. איסוף המידע עשוי אפוא לצמצם אי־ודאויות מסוימות, ובו בזמן להזין את מעגל החשדנות שהוא מבקש לרסן.

במרחב הביניים הזה מצוי ההיגיון של מלחמת הצללים. היא מאפשרת לעקוב, לשבש, להרתיע או לעכב בלי להכיר בהכרח בקיומו של עימות גלוי. היא מעניקה לממשלות מרחב תמרון פוליטי, אך גם מפחיתה את הבהירות באשר לכוונותיהן. כאשר מבצעיו של מהלך נותרים בלתי ידועים רשמית, או כאשר מטרותיו שנויות במחלוקת, היריב נדרש להחליט אם להגיב, כיצד להגיב ובאיזו עוצמה, בלי להחזיק בכל המידע הדרוש. הסיכון לפרשנות שגויה נעשה אז מרכיב מרכזי בעימות.

23. גבולותיה של המלחמה העקיפה

מלחמת הצללים אפשרה במשך זמן רב לישראל ולאיראן לקיים את עימותן מתחת לסף של מלחמה כוללת. המנגנון הזה נשען על סתירה יסודית: כל צד ביקש לשנות את המאזן האסטרטגי בלי לגרום למלחמה שאותה ביקש דווקא למנוע. גישה זו יכלה לסייע בבלימת ההסלמה כל עוד התגובות נותרו מוגבלות יחסית, האיתותים היו ניתנים לפרשנות והזירות השונות נשארו נפרדות במידה מספקת. אולם התנאים האלה נחלשו בהדרגה. פעולות חשאיות, עימותים באמצעות שותפים אזוריים ואיומים נגד תשתיות אסטרטגיות הגדילו את אפשרויות התגובה ואת הסיכון לשגיאות בחישוב.

שנת 2024 מסמנת נקודת מפנה. ב־1 באפריל פגעה תקיפה במבנה במתחם הדיפלומטי האיראני בדמשק והרגה כמה בכירים איראנים, ובהם הגנרל מוחמד רזא זאהדי. בלילה שבין 13 ל־14 באפריל שיגרה איראן ישירות כטב״מים וטילים לעבר ישראל. חלק גדול מן האמצעים יורט, בהשתתפות ישראל, ארצות הברית ושותפות אזוריות. עם זאת, האירוע היה בעל חשיבות מכרעת: טהראן בחרה לתקוף ישירות את שטח ישראל במקום להגביל את תגובתה לפעולותיהם של שותפים אזוריים. ב־1 באוקטובר פתחה איראן במתקפת טילים בליסטיים נוספת נגד ישראל. ישראל הגיבה ב־26 באוקטובר בתקיפות נגד מתקנים צבאיים באיראן. ההפרדה בין עימות עקיף לחילופי תקיפות ישירים נעשתה אז שברירית הרבה יותר.

התפתחות זו אינה פירושה שמלחמת הצללים נעלמה. הרשתות האזוריות ממשיכות להתקיים ולמלא תפקיד חשוב. אולם תפקידן משתנה: הן אינן עוד רק תחליף לעימות ישיר, אלא עשויות להפוך למכפילי משבר בסביבה שבה המדינות עצמן מחליפות תקיפות. פעולה נגד שותף עשויה לגרור תגובה נגד איראן; תגובה איראנית עלולה לעורר פעולה ישראלית נוספת; וזו עשויה להפעיל כמה שחקנים אזוריים. המערכת נעשית קשה יותר לריסון דווקא משום שרמותיה השונות קשורות זו לזו באופן הדוק יותר.

לפיכך, ההבחנה בין ״מלחמת שליחים״ לבין ״מלחמה בין מדינות״ כבר אינה מספיקה לתיאור המציאות. שני הממדים מתקיימים במקביל. השחקנים הלא־מדינתיים נותרים חיוניים, אך ישראל ואיראן מתערבות כעת באופן ישיר יותר בעימות. לאחר אוקטובר 2023, הסכסוכים בעזה, בלבנון, בסוריה, בעיראק ובים האדום נעשו קשורים זה לזה יותר, ואילו התקיפות הישירות בשנת 2024 הוכיחו שהמרחק הגיאוגרפי אינו עוד ערובה מספקת למניעת עימות בין מדינות.

המעבר ממלחמה עקיפה לעימות ישיר אינו נובע מאירוע יחיד. הוא תוצאה של הצטברות: הרחבת הרשתות האזוריות, התעצמות המבצעים החשאיים, החרפת החששות בנוגע לגרעין, ריבוי המשברים המקומיים והיחלשות הדרגתית של מנגנוני הריסון. מלחמת הצללים סייעה לבלום עימות גלוי, אך גם יצרה סביבה שבה פעולות עקיפות יכלו להוביל לתגובות שקשה יותר ויותר לשלוט בהן.

כעת יש לבחון את היעלמותם ההדרגתית של אזורי העמימות הישנים. השנים 2024 ו־2025 אינן רק תקופה של יריבות מתמשכת; הן מסמנות שלב שבו המנגנונים שאפשרו לישראל ולאיראן להילחם זו בזו בלי להתעמת באופן ישיר ומתמשך מתחילים להישחק. השאלה אינה עוד רק כיצד שתי המדינות מתעמתות, אלא עד היכן מוכנה כל אחת מהן להרחיק לכת כאשר הגבולות הישנים של העימות כבר אינם מצליחים לרסן אותו באותה מידה.

2024–2025: הקווים האדומים מיטשטשים

24. העימותים הישירים הראשונים

במשך כמה עשורים התפתח העימות בין ישראל לאיראן באופן שבו כל אחת מהמדינות ביקשה בדרך כלל להימנע ממלחמה גלויה. פעולות חשאיות, תקיפות נגד אינטרסים הקשורים ליריב, עימותים באמצעות שותפים אזוריים ומבצעי מודיעין אפשרו לשמור על מרחק מסוים בין שתי המדינות. מרחק זה מעולם לא העיד על שלום, אך הוא שיקף מידה מסוימת של איפוק אסטרטגי. שנת 2024 מסמנת נקודת מפנה, משום שההפרדה הזאת מתחילה להיעלם. לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והתרחבות הסכסוך לזירות שונות במזרח התיכון, גובר המתח בלבנון, בסוריה, בעיראק ובים האדום. הסיכון לעימות ישיר בין טהראן לתל אביב נעשה קשה הרבה יותר לריסון.

נקודת המפנה הראשונה מתרחשת ב־1 באפריל 2024, כאשר תקיפה נגד מבנה במתחם הדיפלומטי האיראני בדמשק מביאה למותם של כמה בכירים במשמרות המהפכה, ובהם הגנרל מוחמד רזא זאהדי. איראן מייחסת את התקיפה לישראל ומודיעה כי תגיב. בלילה שבין 13 ל־14 באפריל משגרת טהראן מתקפה ישירה נגד ישראל, שבמסגרתה נעשה שימוש, לפי הערכות שפורסמו באותה עת, ביותר משלוש מאות כטב״מים וטילים. חלק ניכר מהקליעים מיורט בסיוע ישראל, ארצות הברית ושותפות אזוריות. חשיבותו האסטרטגית של האירוע נעוצה פחות בנזק המיידי שנגרם ויותר בתקדים שהוא יוצר: איראן תוקפת ישירות את שטחה של ישראל בהיקף חסר תקדים במסגרת העימות בין השתיים.

התגובה הישראלית באפריל נותרת מוגבלת בהשוואה להיקף האפשרי של ההסלמה. דווח על תקיפה נגד אמצעי הגנה אווירית איראניים בקרבת איספהאן, בעוד שתי הממשלות מבקשות למנוע מחילופי תקיפות מוגבלים להפוך למלחמה כוללת. עם זאת, רצף האירועים חושף מציאות חדשה. ההרתעה, שהתבססה בחלקה על האפשרות לנהל לחימה עקיפה, אינה מספיקה עוד כדי למנוע תקיפות ישירות. שתי המדינות מוכיחות שהן מסוגלות לתקוף זו את זו, ובו בזמן לנסות לשלוט בעוצמת העימות. לפיכך, השאלה אינה עוד רק אם עימות ישיר אפשרי, אלא גם באילו נסיבות הוא עלול להתרחש מחדש ואילו מגבלות שתי הממשלות עדיין מסוגלות לאכוף.

25. השינוי באופייה של ההרתעה

מושג ההרתעה נעשה מורכב יותר. בעשורים שקדמו לכך בנתה כל אחת מישראל ומאיראן חלק מתפיסת הביטחון שלה על היכולת להבהיר ליריב כי פעולות מסוימות יגררו מחיר כבד. אולם העימות באפריל 2024 מראה כי אפשר לבצע תקיפה ישירה דווקא משום שמבצעיה מעריכים שביכולתם לשלוט בהיקפה ולמנוע מהיריב להגיב במלוא העוצמה. המטרה אינה בהכרח לנצח במלחמה. היא עשויה להיות השבת יכולת התגובה, חידוש האמינות האסטרטגית או שינוי חישובי היריב, בלי להביא לפרוץ עימות כולל.

ההיגיון הזה נעשה שברירי יותר כאשר הצדדים מפרשים באופן שונה את הקווים האדומים. מה ששחקן אחד רואה בו תגובה מוגבלת עלול להתפרש בעיני האחר כהסלמה נוספת. הבעיה רגישה במיוחד בסביבה שבה פעולות חשאיות, חיסולים ממוקדים, תקיפות נגד תשתיות ופעולות של שותפים אזוריים מתרחשים בזה אחר זה ובקצב מהיר. אי־הוודאות מגדילה את הסיכון לפרשנות שגויה. אסטרטגיה שנועדה לשמר את ההרתעה עלולה אפוא להשיג את התוצאה ההפוכה, אם היא משכנעת את היריב שהקווים האדומים שלו עצמו עומדים למבחן.

המתקפה הישירה השנייה של איראן נגד ישראל, ב־1 באוקטובר 2024, ממחישה את השלב החדש הזה. היא מתרחשת לאחר מותו של חסן נסראללה, מזכ״ל חזבאללה, שנהרג בתקיפה ישראלית ב־27 בספטמבר, אך לפני מותו של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס, ב־16 באוקטובר. איראן משגרת מטח משמעותי של טילים בליסטיים לעבר ישראל. ב־26 באוקטובר מגיבה ישראל בסדרת תקיפות נגד מתקנים צבאיים באיראן, ובהם מערכות הגנה אווירית ויכולות הקשורות לטילים. כך, בפעם השנייה בתוך חודשים ספורים, שתי המדינות מחליפות ביניהן תקיפות ישירות. המנגנון שהפריד בעבר בין יריבות אסטרטגית לבין מלחמה בין מדינות נעשה שברירי הרבה יותר.

השינוי הזה אינו מעיד בהכרח על כך ששתי הממשלות חותרות למלחמה כוללת. אירועי 2024 מצביעים גם על ניסיון לכייל את התגובות. התקיפות משמעותיות דיין כדי להעביר מסר אסטרטגי, אך היקפן עדיין מותיר אפשרות להפחתת המתיחות. הסתירה הזאת נעשית לאחד המאפיינים המרכזיים של התקופה: עימות ישיר הפך לאפשרות ממשית, אך מחירה של מלחמה כוללת נותר גבוה דיו כדי שכל אחד מהצדדים ימשיך לנסות להציב לה גבולות.

26. היעלמותן ההדרגתית של העמימויות האסטרטגיות

המרחבים האפורים שאפשרו בעבר להבחין בין מלחמה עקיפה לבין עימות גלוי הולכים ומצטמצמים. הסכסוך שפרץ בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023 שינה מן היסוד את הסביבה האזורית. המלחמה בעזה לוותה בעימותים עם חזבאללה בלבנון, בתקיפות החות׳ים בים האדום ובפעולות של קבוצות חמושות בעיראק ובסוריה. איראן המשיכה לתמוך בכמה מהגורמים הללו, ואילו ישראל הגבירה את פעולותיה נגד תשתיות ומנהיגים שלדעתה היו מעורבים באיום האזורי. המלחמה אינה מתנהלת עוד בזירה אחת בלבד. היא מתפתחת במערך של זירות מקושרות, שכל אחת מהן יכולה לעורר תגובה בזירה אחרת.

נפילת משטרו של בשאר אל־אסד בדצמבר 2024 מהווה שינוי משמעותי נוסף. במשך שנים סיפקה סוריה לאיראן עומק אסטרטגי בין שטחה לבין לבנון, ובו בזמן שימשה זירה שבה ישראל יכלה לתקוף תשתיות והעברות אמצעים שנחשבו קשורות לאיראן או לחזבאללה. היעלמותו של משטר אסד משנה את המבנה הזה ומצמצמת את אחד מנתיבי המעבר הטריטוריאליים החשובים ביותר שעמדו לרשות טהראן באזור. אין בכך כדי להביא אוטומטית לקץ ההשפעה האיראנית, אך הדבר משנה את התנאים שבהם ניתן להפעילה.

שנת 2025 נפתחת אפוא במזרח תיכון השונה עמוקות מזה שהתקיים לפני אוקטובר 2023. חזבאללה ספג אבדות כבדות בקרב הנהגתו וביכולותיו הצבאיות; חמאס נחלש מאוד בעקבות המלחמה בעזה; משטר אסד נפל; ותנאי הקרנת הכוח האיראני בסוריה השתנו מן היסוד. אולם שינוי במאזן הכוחות אינו מוביל בהכרח לייצוב. היחלשותן של יכולות מסוימות עלולה ליצור אי־ודאות חדשה, לשנות את חישובי היריבים ולפתוח פתח לאסטרטגיות חלופיות או לבנייה מחדש של יכולות. מערכת אזורית שעברה טלטלה עמוקה אינה חוזרת בהכרח לאיזון רק משום שחלק מהשחקנים בה נחלשו.

בהקשר זה, הסוגיה הגרעינית מקבלת חשיבות מוגברת. השינוי ברשתות האזוריות מבליט את חשיבותן של היכולות הלאומיות האיראניות, ובייחוד הטילים והתשתיות הגרעיניות, בחישוביהם של טהראן ושל יריביה. מבחינת ישראל, האפשרות שאיראן תשמר או תשקם יכולת גרעינית מתקדמת נותרת מוקד דאגה מרכזי. כך חדלה הסוגיה הגרעינית להיות בעיה אחת מני רבות והופכת לאחד הצירים העיקריים שסביבם מתעצבים היחסים האסטרטגיים. השאלה אינה נוגעת רק ליכולות הקיימות בנקודת זמן מסוימת, אלא גם לאפשרות לשקמן, ללוחות הזמנים הטכניים וליכולתם של מנגנונים בינלאומיים לאמת את מסלול התפתחותה של התוכנית.

27. שנת 2025 כמבוא לשלב אזורי חדש

שנת 2025 פותחת תקופה שבה הדיפלומטיה והכפייה הצבאית מתפתחות במקביל. וושינגטון חוזרת למדיניות של לחץ מרבי כלפי טהראן, ובו בזמן משתתפת ביוזמות דיפלומטיות שנועדו להסדיר את התוכנית הגרעינית האיראנית. השילוב הזה בין משא ומתן ללחץ ממחיש את אי־הוודאות האסטרטגית של התקופה: השחקנים הבינלאומיים עדיין מחפשים פתרון דיפלומטי, בעוד החששות הביטחוניים וההיערכות הצבאית ממשיכים להתעצם.

ב־12 ביוני 2025 מאמצת מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית החלטה הנוגעת לעמידתה של איראן בחלק מהתחייבויות הפיקוח שלה. למחרת פותחת ישראל במערכה צבאית רחבת היקף נגד איראן, המכוונת בין היתר למתקני גרעין וצבא ולבכירים בדרגים הגבוהים ביותר. טהראן משיבה בתקיפות טילים וכטב״מים. העימות הופך למערכה צבאית גלויה בין שתי המדינות, המתמקדת בין היתר ביכולות הגרעיניות והבליסטיות של איראן.

הממד הבינלאומי של השלב החדש מתברר במהירות. ב־22 ביוני 2025 תוקפת ארצות הברית שלושה אתרי גרעין באיראן במסגרת המבצע שוושינגטון מכנה Operation Midnight Hammer. היקף הנזק המדויק והשלכותיו ארוכות הטווח על התוכנית הגרעינית הופכים בהמשך לנושא להערכות ולוויכוחים. הממשל האמריקאי טוען כי המתקנים שנבחרו נפגעו קשות, בעוד הערכות ראשוניות מדגישות כי השפעת התקיפות על לוח הזמנים של התוכנית נותרה בלתי ודאית. פעולה צבאית יכולה לפגוע בתשתית, אך אינה מוחקת בהכרח את הידע המדעי, את המומחיות האנושית ואת היכולות התעשייתיות שעשויים לאפשר את שיקומה של תוכנית בעתיד.

לפיכך, רצף האירועים ביוני 2025 אינו מסכם את העימות, אלא מייצג את נקודת השיא הזמנית של תהליך שהחל זמן רב קודם לכן. בשנת 2024 חצו ישראל ואיראן את הסף של תקיפות ישירות חוזרות. בשנת 2025 הפכו הסוגיה הגרעינית, היכולות הבליסטיות וההתערבות האמריקאית את העימות למשבר בינלאומי מן המעלה הראשונה. הקטגוריות המסורתיות כבר אינן מספיקות כדי לתאר את המתרחש: אין מדובר עוד רק במלחמה עקיפה, בתחרות מודיעינית או ביריבות סביב אפשרות גרעינית עתידית. כל הממדים הללו משתלבים כעת בדינמיקה אסטרטגית אחת.

השילוב הזה מכין את הקרקע למפנה של שנת 2026. לאחר שתקיפות ישירות נעשו אפשריות, הרשתות האזוריות השתנו מן היסוד והסוגיה הגרעינית הוצבה במרכזו של עימות צבאי בינלאומי, מחיר ההסלמה הנוספת עולה, אך קשה יותר לזהות את האמצעים שבאמצעותם ניתן לרסן אותה. הקו האדום לא נעלם משום שכל צורות האיפוק חדלו להתקיים; הוא הוסט, התפצל ונעשה קשה יותר לפירוש. כל אחד מהשחקנים ממשיך להגן על האינטרסים שלו ולשמר את הגבולות שקבע לעצמו, אך הצדדים האחרים אינם בהכרח מבינים גבולות אלה באותו האופן.

בתוך מרחב אי־הוודאות הזה מתחילה שנת 2026. השאלה אינה עוד רק אם ישראל ואיראן מסוגלות לתקוף זו את זו ישירות. הן כבר הוכיחו זאת. כעת יש להבין מה מתרחש כאשר העימות מתרחב, כאשר ארצות הברית הופכת בעצמה לצד מעורב בלחימה וכאשר תשתיות גרעיניות, צבאיות, אנרגטיות ואסטרטגיות של מדינה מותקפות במישרין. המשבר פותח ממד חדש של הסכסוך: עימות שאינו נוגע עוד רק ליריבות בין ישראל לאיראן, אלא גם לארכיטקטורת הביטחון של המזרח התיכון, ובהשלכה רחבה יותר, לחלקים מן הסדר הבינלאומי.

סופו של מודל או שינוי פניו?

43. תפקידה ההיסטורי של ארצות הברית

במשך יותר משבעה עשורים הייתה הנוכחות האמריקאית אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את הסדר המזרח תיכוני המודרני. לא היה מדובר במערכת שנשלטה כולה מוושינגטון, וגם לא במבנה שבו מדינות האזור פשוט קיבלו על עצמן תפקיד כפוף. המעצמות האזוריות פעלו בעקביות לקידום האינטרסים שלהן, ניהלו משא ומתן עם שותפים רבים ולעיתים אף התנגדו לקווי המדיניות האמריקאיים. עם זאת, ארצות הברית בנתה בהדרגה רשת של קשרים צבאיים, דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים, שאפשרה לה להפוך למעצמה החיצונית המרכזית באזור. ביטחונה של ישראל, ההגנה על נתיבי השיט, זרימת האנרגיה, הגנתם של שותפים מסוימים והגבלת השפעתן של מעצמות יריבות נמנו עם האינטרסים הבסיסיים של מדיניות זו. משברים עוקבים, מן המהפכה האיראנית ב־1979 ועד פלישת עיראק לכווית ב־1990, ממלחמת עיראק ב־2003 ועד הטלטלות שבאו בעקבות ההתקוממויות הערביות, שינו את הסדר הזה מן היסוד, אך לא העלימו את יכולתה של ארצות הברית להשפיע על המתרחש.

מלחמת 2026 החריפה, עם זאת, את השאלות בדבר חוסנו של המבנה הזה. הסוגיה אינה מסתכמת בספירת החיילים האמריקאים המוצבים באזור או בשאלה אם וושינגטון תשמור על בסיסיה הצבאיים. היא נוגעת, באופן מהותי יותר, לטיב הערבויות האסטרטגיות שארצות הברית מוכנה להעניק ולמידת האמון ששותפותיה נותנות בה. האירועים האחרונים הזכירו למדינות המפרץ שהן עלולות להיחשף ישירות לתוצאותיו של עימות, אף שאינן בהכרח מעוניינות להיות צד בו. על רקע זה, התפתחות היחסים בין וושינגטון, ריאד, אנקרה, דוחה ואבו דאבי מבטאת רצון הולך וגובר לגוון את השותפויות ולהפחית את הסיכונים הכרוכים בתלות ביטחונית המרוכזת יתר על המידה בגורם אחד. כמה ניתוחים של המועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations) בוחנים אפוא את האפשרות לשינוי בתפקידה הצבאי של ארצות הברית במפרץ, מבלי להסיק מכך שארצות הברית עומדת לסגת לחלוטין מהמזרח התיכון.

ההבחנה הזאת חיונית. שינוי הסדר האזורי אינו פירושו היעלמות ההשפעה האמריקאית. וושינגטון מוסיפה להחזיק ביכולות צבאיות, פיננסיות, טכנולוגיות ודיפלומטיות עצומות, שמעטות המעצמות המסוגלות להשתוות אליהן בכל התחומים הללו בעת ובעונה אחת. השאלה היא אם כוחה ימשיך לשמש את המרכז העיקרי שסביבו מארגנים שאר השחקנים את ביטחונם. הסכם ההגנה שנחתם במכה ב־7 באוגוסט 2026 בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן הוא בהקשר זה איתות חשוב. הוא מבטא את רצונן של שלוש המדינות לחזק את התיאום הביטחוני ביניהן ולהעמיד לרשותן אמצעים נוספים להגנה על האינטרסים שלהן. עם זאת, אין בו כדי להוכיח שוושינגטון איבדה את מעמדה, ואף לא שקיימת כבר מערכת אזורית המסוגלת להחליף את השותפויות האמריקאיות.

ההיסטוריה של המזרח התיכון מאפשרת אפוא להבחין בין שתי תופעות שיכולות להתקיים במקביל. מעצמה חיצונית יכולה להישאר בעלת השפעה עצומה, ובכל זאת לחדול מלהיות הגורם היחיד המארגן את האזור. ככל הנראה, חלק ניכר מן השינוי המתחולל כיום מתרחש במרחב הביניים הזה. ארצות הברית אינה נעלמת מהמזרח התיכון, אך כמה ממדינות האזור נראות נכונות פחות ופחות לקבל את ההנחה שיציבותן צריכה להיות תלויה בעיקר בהחלטות המתקבלות בבירה זרה אחת.

44. ערבויות ביטחוניות חיצוניות

סוגיית הערבויות הביטחוניות ניצבת בלב השינוי הזה. במשך עשרות שנים ביססו כמה ממדינות המזרח התיכון חלק ממערך ההגנה שלהן על שותפויות עם גורמים חיצוניים. היגיון זה נבע ממציאות אסטרטגית ברורה: כאשר האיומים חורגים מיכולותיה של מדינה, ברית עם מעצמה גדולה עשויה לסייע בפיצוי על חולשות מסוימות. מכירת נשק, הכשרה צבאית, מודיעין, הגנה מפני טילים, תרגילים משותפים ונוכחות של כוחות זרים יצרו בהדרגה רשת ביטחון מורכבת. אולם למודל הזה יש מגבלה מבנית. ערבות חיצונית לעולם אינה אוטומטית לחלוטין; היא תלויה באינטרסים של המדינה הערבה, בחישוביה הפוליטיים, בסדרי העדיפויות האסטרטגיים שלה וברצונה להתערב בנסיבות מסוימות.

המשברים האחרונים חיזקו את ההכרה בכך. מדינות המפרץ יכלו להיווכח כי ההגנה הצבאית האמריקאית, על אף חשיבותה, אינה מבטלת את חשיפתן לתוצאותיו של עימות עם איראן. המתקפות ב־2019 על מתקני הנפט הסעודיים כבר עוררו שאלות בדבר מגבלות ההרתעה וההגנה החיצונית. מלחמת 2026 העניקה לשאלות האלה ממד רחב יותר. השיבושים במצר הורמוז, הסיכונים המאיימים על תשתיות האנרגיה והתקיפות שפגעו בכמה אזורים במפרץ ממחישים כי נוכחות צבאית זרה אינה מספיקה כדי להפוך מדינה לחסינה מפני פגיעה.

התפתחות זו מסבירה בחלקה את גיוון השותפויות. ריאד מפתחת במקביל את קשריה עם וושינגטון, בייג’ינג ומוסקבה. אנקרה שומרת על חברותה בנאט״ו, ובו בזמן מנהלת מדיניות חוץ עצמאית יותר. דוחה ממשיכה למלא תפקיד של מתווכת ולשמר את שותפויותיה האסטרטגיות. אבו דאבי מבקשת לשלב ביטחון, מסחר, טכנולוגיה ודיפלומטיה. במקביל, כמה מדינות מחזקות את יכולותיהן הצבאיות, התעשייתיות והטכנולוגיות העצמאיות. גיוון זה אינו מעיד על נטישת הבריתות הקיימות, אלא על ניסיון לצמצם את הסיכון שבהישענות מוחלטת על ספק ביטחוני אחד או על מעצמה דיפלומטית יחידה.

התופעה בולטת במיוחד בקשר שבין ביטחון לכלכלה. אי אפשר עוד להתייחס לערבות צבאית במנותק מן היכולת לשמר השקעות, זרימת סחר, אספקת אנרגיה, תשתיות דיגיטליות, שרשראות לוגיסטיות וביטחון תזונתי. ביטחונה של מדינה מודרנית אינו מסתכם במניעת פלישה. הוא כולל גם את היכולת להגביל את השפעתו של משבר אזורי שעלול לשתק את כלכלתה, לשבש את מערכות התקשורת שלה או לסכן את אספקתם של מוצרים חיוניים. משום כך, החיפוש אחר עצמאות אסטרטגית חורג בהדרגה מן התחום הצבאי ומקיף גם תשתיות, טכנולוגיה, אנרגיה, פיננסים ותקשורת.

אפשר אפוא לתאר את הנוף האזורי החדש כניסיון לעבור מתלות מרוכזת לתלות הדדית מגוונת יותר. התהליך עדיין אינו שלם, והוא אינו מבטיח יציבות רבה יותר. אף אחד מן השחקנים האזוריים הגדולים אינו מסוגל באופן סביר לייצר לבדו את כל הדרוש לו, להגן על כל נכסיו ולממן את כל צרכיו. המטרה אינה אפוא אוטרקיה אסטרטגית, אלא היכולת לבחור בין שותפים אחדים מבלי לאבד שליטה על האינטרסים הבסיסיים של המדינה.

45. וושינגטון, בייג’ינג ומוסקבה

התחרות בין ארצות הברית, סין ורוסיה מעניקה לשינוי הזה ממד עולמי. המזרח התיכון אינו רק זירה של יריבויות אזוריות; זהו גם מרחב שבו נפגשות ומתנגשות תפיסות שונות של הסדר הבינלאומי. וושינגטון שומרת על עוצמה צבאית ודיפלומטית יוצאת דופן. בייג’ינג מחזיקה בכוח כלכלי ומסחרי עצום, והרחיבה את נוכחותה בתשתיות, באנרגיה וביחסים הדיפלומטיים. מוסקבה, למרות מגבלות כלכליות וצבאיות משמעותיות, ממשיכה לחפש נוכחות פוליטית ואסטרטגית באזור ומקיימת קשרים הדוקים עם כמה מן השחקנים בו, ובייחוד עם איראן.

לסין יש מעמד ייחודי. היא אינה מבקשת לשחזר באופן מכני את המודל האמריקאי של נוכחות צבאית קבועה, אך הגדילה בהדרגה את חשיבותה הכלכלית והדיפלומטית. תפקידה בקירוב היחסים בין ערב הסעודית לאיראן ב־2023 הראה כי בייג’ינג מסוגלת לרתום את משקלה הכלכלי ואת קשריה עם יריבים כדי לתרום למהלך דיפלומטי באזור שהתאפיין במשך שנים בדומיננטיות אמריקאית. בשנת 2026 נותרו גם היחסים בין סין לאיראן מוקד מתיחות מול ארצות הברית. וושינגטון הביעה חשש מתמיכות חיצוניות מסוימות שעלולות לחזק את יכולותיה של איראן, ואילו בייג’ינג מצהירה כי היא מגינה על ריבונותן של מדינות האזור ומעדיפה פתרונות דיפלומטיים. יש לבחון כל אחת מן ההאשמות האמריקאיות הקונקרטיות לגופה, אך היחסים בין סין לאיראן הפכו כבר למרכיב מתמשך בחישוב האסטרטגי האזורי.

רוסיה פועלת במסלול שונה. השפעתה במזרח התיכון ניכרה במיוחד בסוריה מאז 2015, וכן ביחסיה עם איראן. מוסקבה וטהראן חתמו בינואר 2025 על אמנת שותפות אסטרטגית, שנועדה לחזק את שיתוף הפעולה ביניהן בתחומים שונים, ובהם כלכלה, פוליטיקה וביטחון. עם זאת, ההסכם אינו כולל התחייבות אוטומטית להגנה הדדית מן הסוג הקיים בבריתות צבאיות מסוימות. הקרבה בין שתי המדינות גם אינה מעידה שמוסקבה שותפה לכל האינטרסים של טהראן או שיש בידה יכולת בלתי מוגבלת להשפיע על האירועים האזוריים. היא משקפת בעיקר התכנסות אסטרטגית חלקית, הנובעת מאינטרסים משותפים ומהתנגדותן לכמה מקווי המדיניות האמריקאיים והמערביים.

מה שמסתמן, אם כן, אינו בהכרח מזרח תיכון שנאלץ לבחור בין שלושה גושים. המציאות מורכבת יותר. מדינות האזור מנהלות יותר ויותר דיפלומטיה רב־כיוונית. הן יכולות לרכוש ציוד אמריקאי, לפתח תשתיות עם סין, לקיים דיאלוג עם רוסיה, להשקיע באירופה, לשתף פעולה עם הודו ובו בזמן לשמור על קשרים עם שכנות שהאינטרסים שלהן שונים משלהן. ריבוי השותפויות מקשה על ארגון המערכת מתוך בירה אחת, אך הוא גם יוצר תלות הדדית חדשה ופגיעויות חדשות.

הפרדוקס ברור. התחרות בין המעצמות הגדולות עלולה להעמיק את הפיצול במזרח התיכון, אם כל מדינה תידרש לבחור מחנה. אולם היא עשויה גם להרחיב את מרחב התמרון הדיפלומטי של מדינות האזור, אם הן יצליחו לשמר את יכולתן לקבל החלטות עצמאיות. התוצאה תהיה תלויה פחות ברצונן של וושינגטון, בייג’ינג או מוסקבה בלבד, ויותר ביכולתן של המעצמות האזוריות להפוך את התחרות החיצונית להזדמנויות לשיתוף פעולה, במקום לתלות חדשה.

46. עלייתה של העצמאות האסטרטגית האזורית

העצמאות האסטרטגית הפכה לאחד המושגים השימושיים ביותר להבנת המזרח התיכון בן זמננו. אין לבלבל בינה לבין פרישה מבריתות, הסתגרות או הסתמכות עצמית צבאית מלאה. משמעותה היא, בראש ובראשונה, יכולתה של מדינה לשמר כמה אפשרויות פעולה כאשר הסביבה הבינלאומית נעשית בלתי צפויה. היגיון זה ניכר במיוחד אצל מעצמות המפרץ, אך הוא נוגע גם לטורקיה, למצרים, לאיראן, ובאופן שונה, לישראל.

ערב הסעודית ממחישה את ההתפתחות הזאת באמצעות היקף השינוי הכלכלי והדיפלומטי שהיא עוברת. ריאד נותרת שותפה מרכזית של וושינגטון, אך במקביל מפתחת את קשריה עם בייג’ינג, מוסקבה ומעצמות אחרות. טורקיה, החברה בנאט״ו, שומרת על קשריה המוסדיים עם הברית ובו בזמן מנהלת מדיניות עצמאית בסוריה, בקווקז, בים התיכון ובמזרח התיכון. איחוד האמירויות הערביות משלבות שיתוף פעולה ביטחוני עם המערב, קשרי מסחר עם סין ופיתוח מערכת כלכלית וטכנולוגית הפונה לאזורים שונים בעולם. קטר, מצדה, ממשיכה לנצל את קשריה עם גורמים מגוונים מאוד כדי לשמר את יכולתה לתווך. מסלולי הפעולה האלה אינם זהים, אך הם מעידים על מגמה משותפת: חיפוש אחר כמה מוקדי תמיכה.

ההסכם שנחתם במכה ב־7 באוגוסט 2026 מבטא באופן מוחשי את החיפוש אחר עצמאות. ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן חתמו על הסכם הגנה קולקטיבית, שלפי ההוראות שדווחו בו קובע כי מתקפה חמושה נגד אחת מן המדינות החתומות תיחשב למתקפה נגד שלושתן. לאחר מכן התקיימו מהלכים שנועדו לארגן את שיתוף הפעולה האסטרטגי, ובהם פגישה באיסטנבול ב־31 באוגוסט ומפגש של ראשי הצבאות בריאד ב־25 בספטמבר. עם זאת, מאחר שהנוסח המלא של ההסכם לא פורסם, יש להתייחס בזהירות להיקפן המשפטי המדויק של כמה מהוראותיו ולאופן יישומן בפועל. נכון ל־12 באוקטובר 2026, גם הליך האשרור בפרלמנט הטורקי נותר סוגיה שיש לעקוב אחריה.

עצם קיומו של ההסכם הוא בכל זאת בעל משמעות. הוא מלמד כי מדינות מסוימות מבקשות לבנות מנגנוני ביטחון שהיוזמה להם באה ישירות מן האזור, במקום להמתין לכך שמעצמה חיצונית תקבע לבדה את גבולותיהם. מהלך כזה עשוי להגדיל את יכולתן לנהל משא ומתן, אך עדיין אין בו כדי להבטיח ביטחון קולקטיבי בכל רחבי המזרח התיכון.

העצמאות האסטרטגית עדיין חלקית, והיא כרוכה גם בסתירות משלה. הכלכלות האזוריות משולבות עמוקות בשווקים העולמיים. חלק ניכר מן הטכנולוגיות המתקדמות, ממערכות ההגנה ומהציוד התעשייתי עדיין תלוי בספקים חיצוניים. למדינות יש גם אינטרסים שונים בנוגע לאיראן, לישראל, לסוריה, ללבנון, לפלסטין, לנתיבי המסחר ולמאזן הכוחות הצבאיים. לפיכך, העצמאות האסטרטגית אינה מבטלת את היריבויות; היא בעיקר מגדילה את יכולתם של השחקנים לקדם את האינטרסים שלהם מבלי לקבל באופן אוטומטי את העדפותיה של מעצמה דומיננטית.

ההבחנה הזאת חיונית כדי להימנע מפרשנות פשטנית מדי של השינוי האזורי. המזרח התיכון אינו עובר בהכרח ממערכת אמריקאית למערכת סעודית, טורקית, איראנית, סינית או רוסית. נראה שהוא מתפתח לעבר מבנה מבוזר יותר, שבו כמה מעצמות אזוריות וחיצוניות מחזיקות בו זמנית בחלק מן ההשפעה. מצב כזה עלול להגביר את אי־הוודאות, אך הוא עשוי גם לפתוח מרחב לדיפלומטיה אזורית עצמאית יותר. אם המדינות יצליחו להפוך את חופש הפעולה החדש שלהן למוסדות משותפים, העצמאות האסטרטגית עשויה להיות שלב ראשון בדרך לביטחון קולקטיבי. אם, לעומת זאת, היא תהפוך לתחרות כללית, הפיצול עלול להחליף את שליטתו של שחקן יחיד בלי לייצר יציבות רבה יותר.

47. האם המזרח התיכון יכול לצמצם את תלותו במעצמה חיצונית אחת?

השאלה אינה עוד רק איזו מעצמה עשויה להחליף את ארצות הברית. עצם הניסוח הזה משחזר את ההיגיון הישן, שלפיו יש לחשוב על יציבות האזור מנקודת מבטו של מרכז כוח חיצוני. השאלה הרלוונטית יותר היא אם מדינות המזרח התיכון מסוגלות לבנות מבנה אזורי איתן דיו, כך שביטחונן לא יהיה תלוי עוד בעיקר בהחלטותיה של בירה זרה אחת.

שינוי כזה מחייב כמה תנאים. ראשית, על המעצמות האזוריות להכיר בכך שלעצמאות אסטרטגית יש משמעות ארוכת טווח רק אם היא מלווה במנגנונים לניהול יריבויות. שנית, יש לפתח ערוצי תקשורת ישירים, אמצעים למניעת תקריות צבאיות ומנגנונים ליישוב סכסוכים. לבסוף, יש להכיר בכך שלא ניתן להתמודד עם כמה מן הפגיעויות ברמה הלאומית בלבד. מים, אקלים, זרימת אנרגיה, ביטחון ימי, תשתיות דיגיטליות, אבטחת סייבר, בינה מלאכותית ושרשראות אספקת מזון חוצים גבולות. לפיכך, מבנה אזורי אמין יצטרך לשלב בהדרגה בין ביטחון צבאי לביטחון אנושי.

הפרדוקס של המזרח התיכון בן זמננו הוא שכמה ממדינותיו מחזיקות במשאבים כלכליים, טכנולוגיים ודיפלומטיים משמעותיים, שביכולתם לתרום לבניית מבנה כזה, דווקא בשעה שהאזור עובר את אחת מתקופות העימות המסוכנות ביותר שלו. העברת מרכז הכובד הכלכלי אל מעצמות המפרץ, ובייחוד ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטר, מלווה בהתרחבות יכולותיהן הפיננסיות והדיפלומטיות. התפתחות זו מתקיימת לצד היחלשות יחסית של כמה ממרכזי הכוח האזוריים הוותיקים, ובהם עיראק וסוריה, וכן לצד הקשיים הכלכליים והאסטרטגיים של מצרים. עם זאת, אין פירוש הדבר שמדינות אלה איבדו את יכולתן להשפיע לחלוטין.

אין מקום לייפות את השינוי בסדר האזורי. אזור שבו כמה מעצמות נהנות מעצמאות רבה יותר עשוי להיות חופשי יותר בבחירותיו, אך גם תחרותי יותר. הסיכון טמון בריבוי הסדרי ביטחון מתחרים, במרוצי חימוש חדשים ובמאבקים באמצעות שליחים. אפשר לפרש את הסכם מכה כאחד המרכיבים של מבנה ביטחון חדש, אך הוא עלול גם להפוך לסמל של היווצרות גושים אזוריים, אם שחקנים אחרים ינסו להקים קואליציות נגדיות. האתגר אינו אפוא רק ביצירת שותפויות חדשות, אלא גם ביכולתן להתקיים זו לצד זו.

כאן מתבררת מלוא חשיבותו של המושג «הברית האזורית המקיפה» במסגרת הרעיונית הכוללת של מחקר זה. אם העצמאות האסטרטגית נועדה רק לאפשר לכל מעצמה להגן טוב יותר על האינטרסים שלה, היא עלולה ליצור מזרח תיכון רב־קוטבי יותר, אך לא בהכרח שליו יותר. לעומת זאת, אם היא תהפוך לנקודת מוצא להקמת מוסדות משותפים, היא עשויה להפוך את הרב־קוטביות לתלות הדדית מוסדרת. השבר ההיסטורי האמיתי לא יהיה אז החלפת וושינגטון במעצמה אחרת, אלא האפשרות שחברות המזרח התיכון ומדינותיו ישתתפו במידה רבה יותר בעיצוב הכללים שעל פיהם מובטח ביטחונן.

השאלה המתעוררת כעת היא אילו שחקנים יוכלו להעניק למבנה החדש הזה צורה מעשית. אם הסדר הישן נשען במידה רבה על מעצמה חיצונית ועל רשת בריתות, הרי שהסדר החדש מסתמן סביב כמה מוקדי כוח אזוריים, שלכל אחד מהם שאיפות, משאבים ותפיסות שונות. האם ערב הסעודית, טורקיה, קטר, איחוד האמירויות הערביות, מצרים ופקיסטן יוכלו לתרום למבנה משותף, מבלי להפוך את האזור לזירת תחרות חדשה בין גושים? שאלה זו מובילה ישירות לפרק הבא.

המעצמות האזוריות החדשות

48. ערב הסעודית: עוצמה כלכלית ושאיפה אסטרטגית

במשך חלק ניכר מן המאה העשרים הפעילה ערב הסעודית השפעה ניכרת על המזרח התיכון בעיקר באמצעות שלושה כלים: משקלה בתחום האנרגיה, מעמדה הדתי ויחסיה האסטרטגיים עם ארצות הברית. שילוב זה אפשר לה לתפוס מקום ייחודי במערכת האזורית, מבלי לנסות לשחזר במדויק את דפוסי העוצמה הצבאית של מצרים, עיראק או סוריה. אולם השינוי שהתרחש בעשור האחרון הוא בסדר גודל אחר. ריאד מבקשת כעת להפוך את משאביה הפיננסיים ליכולות השפעה כלכליות, טכנולוגיות, דיפלומטיות ואסטרטגיות. העברת מרכז הכובד האזורי אל המפרץ הפכה משמעותית דיה, עד שכמה ניתוחים מזהים את ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות כמוקדים מרכזיים בנוף החדש.

השינוי קשור קשר הדוק לחזון 2030 ולשאיפה הסעודית לצמצם את תלותה המבנית של הכלכלה הלאומית בפחמימנים. השקעות בתשתיות, בטכנולוגיות דיגיטליות, בתיירות, בתחבורה, בבינה מלאכותית, בתעשייה ובתחומי אנרגיה חדשים אינן רק מדיניות כלכלית פנימית. יש להן גם ממד גיאופוליטי. מדינה ההופכת למרכז פיננסי, לוגיסטי, טכנולוגי ואנרגטי מחזיקה בכלים רבים יותר להשפעה על סביבתה. לפיכך, פרויקט העוצמה הסעודי נשען פחות ופחות על עצם היכולת להפיק נפט, ויותר ויותר על היכולת לארגן זרימות של הון, סחורות, נתונים, אנרגיה וטכנולוגיה.

מלחמת 2026 הזכירה, עם זאת, את גבולותיה של השאיפה הזאת. עוצמה כלכלית אינה מבטלת פגיעוּת גיאוגרפית. ערב הסעודית נמצאת בסמיכות לכמה מוקדי מתיחות ונותרת חשופה לתוצאותיו של עימות המעורבים בו איראן, תימן, המפרץ ונתיבי השיט. האיומים על שטחה ועל תשתיותיה המחישו כי היציבות הנחוצה למימוש מיזמיה הכלכליים הגדולים אינה ניתנת להפרדה מן ההתפתחויות בסביבה הביטחונית האזורית. במקביל, החידוש החלקי של יצוא האנרגיה במפרץ המחיש את חשיבותן של יכולות העמידות וההתאוששות, ובה בעת הזכיר כי השיבושים נותרו ניכרים והשפעתם אינה מתחלקת באופן שווה בין הענפים.

לפיכך, הדיפלומטיה הסעודית התרחקה בהדרגה מן ההיגיון שלפיו הביטחון נבחן כמעט כולו דרך היחסים עם וושינגטון. ריאד משמרת את היחסים הללו ולא ויתרה על השותפות האמריקאית, אך במקביל היא מקיימת קשרים עם בייג’ינג, מוסקבה, אנקרה, איסלמאבאד ובירות נוספות. ההתקרבות הדיפלומטית לאיראן ב־2023, בתיווכה של סין, כבר המחישה את הרצון לצמצם מתיחויות בלי להסתמך אך ורק על תיווך מערבי. הסכם מכה שנחתם באוגוסט 2026 עם טורקיה ופקיסטן הוא שלב נוסף בגיוון זה. אין פירושו שריאד נוטשת את ארצות הברית; הוא מעיד שהממלכה מבקשת להחזיק בכמה כלי ביטחון ובכמה שותפים המסוגלים לתמוך באינטרסים שלה.

התפתחות זו מעניקה לריאד אחריות חדשה. ככל שערב הסעודית הופכת למרכז כובד אזורי, כך חורגות החלטותיה יותר ויותר מתחומי המדיניות הלאומית שלה. יכולתה לשלב פיתוח כלכלי, ביטחון אנרגטי, דיפלומטיה, תיווך ושיתוף פעולה טכנולוגי עשויה לתרום למבנה אזורי עצמאי יותר. אולם אותה יכולת עלולה גם ללבות יריבויות חדשות, אם תנוצל אך ורק במסגרת של תחרות. האתגר האמיתי של העוצמה הסעודית אינו אפוא רק הגידול בה, אלא האופן שבו תופעל ואולי אף תשולב במנגנונים של שיתוף פעולה אזורי.

49. טורקיה: עצמאות והקרנת עוצמה אזורית

טורקיה נהנית ממיקום גיאוגרפי ואסטרטגי כמעט ייחודי. היא ניצבת בצומת שבין אירופה, הים התיכון, הקווקז, הים השחור והמזרח התיכון. מאז 1952 היא חברה בנאט״ו ונשארת קשורה למסגרות הביטחון המערביות, אך זה כמה שנים שהיא מפתחת מדיניות חוץ המבקשת להרחיב את מרחב התמרון שלה. השתייכות כפולה זו היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של העוצמה הטורקית בת זמננו. אנקרה אינה מגדירה עוד את עצמה אך ורק דרך יחסיה עם המערב; היא מבקשת גם להפעיל השפעה עצמאית באזורים שבהם האינטרסים ההיסטוריים, הכלכליים או הביטחוניים שלה מעורבים במישרין.

המלחמה בסוריה חיזקה במידה ניכרת את יכולתה להקרין עוצמה. טורקיה פיתחה נוכחות צבאית ודיפלומטית משמעותית באזור שמדרום לגבולה, והיא נותרה שחקן שאי אפשר להתעלם ממנו בכל דיון על עתידה הפוליטי והביטחוני של סוריה. יחסיה עם איראן מתאפיינים הן בתחרות והן בשיתוף פעולה. אנקרה עשויה להתנגד למדיניות איראנית מסוימת, ובו בזמן לשמור על ערוצים דיפלומטיים עם טהראן. במקביל, היא יכולה להעמיק את יחסיה עם קטר, ערב הסעודית ופקיסטן. יכולתה לקיים קשרים עם גורמים שהאינטרסים שלהם אינם תמיד חופפים היא אחד הכלים המרכזיים לעצמאותה האסטרטגית.

בספטמבר 2026 העלה נשיא טורקיה, רג’פ טאיפ ארדואן, את האפשרות לחזק את קשרי טורקיה עם ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה, עד כדי הצטרפות מלאה אפשרית, ובה בעת הבהיר שאין לפרש כיוון זה כנטישת נאט״ו או הקשרים עם המערב. הצהרה זו ממחישה מדיניות חוץ המבקשת להרחיב את מרחבי הפעולה, במקום לבחור סופית בין שני מחנות.

תפקידה של טורקיה התחזק גם בעקבות הסכם מכה. אנקרה, ריאד ואיסלמאבאד חתמו באוגוסט 2026 על הסכם הגנה קולקטיבית, שלפיו מתקפה נגד אחת מן המדינות החתומות תיחשב למתקפה נגד שלושתן. עם זאת, ההיבטים המשפטיים והמבצעיים של ההסדר עדיין טעונים הבהרה, ויישומו תלוי, בין היתר, בהליכים הלאומיים הרלוונטיים. חשיבותו הפוליטית חורגת בכל זאת מתוכנו המשפטי המיידי. בספטמבר ציין יו״ר הפרלמנט הטורקי, נומאן קורטולמוש, כי ההסכם עשוי להתרחב בעתיד למדינות מוסלמיות נוספות, ובהן איראן, תוך הדגשה שאין לראות בו ברית המכוונת נגד מדינה מסוימת.

ההבהרה האחרונה ראויה לתשומת לב. טורקיה משתתפת בבניית מסגרת ביטחונית חדשה, ובה בעת טוענת שאין להפוך אותה לכלי לעימות מתמשך. היא חברה בנאט״ו, אך מקיימת דיאלוג עם רוסיה וסין. היא מנהלת יחסים עם ישראל ובו בזמן מבקרת חלק ממדיניותה. היא משתפת פעולה עם ערב הסעודית ופקיסטן, אך מותירה פתוחה את האפשרות לשלב בעתיד את איראן במבנה אזורי רחב יותר.

טורקיה עשויה אפוא לשמש גשר בין שחקנים שונים, אולם הדבר תלוי ביכולתה לשמר את אמונם של גורמים שאינם שותפים תמיד לעמדותיה. מעצמת תיווך אינה יכולה להסתפק בעוצמה; עליה גם להיתפס כמי שמסוגלת לדבר עם כמה מחנות. דרישה זו תהפוך את הדיפלומטיה הטורקית לאחד הגורמים המכריעים בכל מבנה ביטחון אזורי עתידי.

50. קטר: תיווך ודיפלומטיה

שטחה של קטר קטן ואוכלוסייתה מצומצמת יחסית לאוכלוסיותיהן של המדינות הגדולות באזור, אך השפעתה הדיפלומטית חורגת בהרבה מממדיה הגיאוגרפיים. הפער הזה הוא אחת התופעות המעניינות ביותר במזרח התיכון בן זמננו. דוחה בנתה חלק מהשפעתה על יכולתה לשמור על ערוצי תקשורת עם גורמים שממשלות אחרות מתקשות לעיתים ליצור עמם קשר. מדיניות זו תרמה להפיכתה של קטר למתווכת חוזרת בכמה משברים אזוריים ובינלאומיים.

מעמדה נשען על שילוב ייחודי של משאבים. למדינה משקל משמעותי בתחום האנרגיה, ובייחוד בגז טבעי נוזלי, יחסים אסטרטגיים עם ארצות הברית, רשת דיפלומטית רחבה ומסורת של תיווך. נוכחותן של תשתיות צבאיות אמריקאיות חשובות בשטחה לא מנעה ממנה לקיים קשרים עם גורמים המתנגדים לוושינגטון. היכולת לקיים במקביל שותפויות הנראות לכאורה סותרות היא חלק מרכזי מערכה הדיפלומטי.

מלחמת 2026 אישרה את תפקידה זה, אך גם חשפה את הסיכונים הכרוכים בו. בשעה שהלחימה בין ארצות הברית, ישראל ואיראן איימה להתפשט למפרץ כולו, ביקשה קטר לשמר ערוצי דיאלוג. באוגוסט הגיע ראש ממשלת קטר, מוחמד בן עבד א־רחמן אאל ת’אני, לטהראן במסגרת המאמצים לחדש את המהלכים הדיפלומטיים. דוחה השתתפה גם במגעים עקיפים בין וושינגטון לטהראן בנוגע להרגעת המתיחות ולסוגיית מצר הורמוז.

עם זאת, תפקידה של קטר כרוך בפגיעוּת מיוחדת. ככל שהיא נעשית מועילה יותר כמתווכת, כך תלוי ביטחונה שלה ביכולתה להימנע מלהיגרר לעימות שאותו היא מבקשת לפתור. מלחמת 2026 המחישה זאת בבירור רב. קרבתה הגיאוגרפית לזירת העימות עם איראן וחשיבותה ביצוא הגז העולמי הופכות כל שיבוש במפרץ לעניין בעל עלות ישירה עבור האינטרסים שלה. הקשיים בתחבורה הימית ובתשתיות האנרגיה פגעו אפוא לא רק בביטחונה, אלא גם ביכולותיה הכלכליות והלוגיסטיות.

פגיעוּת זו עשויה לחזק את המוטיבציה שלה לחפש הסדרים. למתווכת המבינה שאף צד אינו יכול להפיק תועלת לאורך זמן מהרס המרחב המשותף יש אינטרס מבני בקידום הרגעת המתיחות. קטר עשויה אפוא לתרום למבנה אזורי עתידי לא כמעצמה דומיננטית, אלא כמעצמה המחברת בין גורמים שונים. כוחה טמון פחות ביכולת לכפות פתרון ויותר ביכולתה להשאיר ערוצי תקשורת פתוחים כאשר שחקנים אחרים סוגרים אותם.

במסגרת אפשרית של «הברית האזורית המקיפה», תפקיד זה יהיה יקר ערך במיוחד. מבנה ביטחון אינו יכול לפעול ללא מנגנוני תקשורת רשמיים ובלתי רשמיים. הוא יזדקק לבירות המסוגלות לקבל הצעות, להעבירן ולבחון אותן לפני פרסומן. לקטר כבר יש חלק מן התשתית הדיפלומטית הזאת. השאלה היא אם ניתן למסד את תפקידה בלי לאבד את הגמישות שאפשרה לדוחה להפוך למתווכת.

51. איחוד האמירויות הערביות: כלכלה, טכנולוגיה והשפעה

איחוד האמירויות הערביות מייצג צורה אחרת של עוצמה אזורית. השפעתו אינה נשענת בעיקר על גודל האוכלוסייה או על עומק השטח. היא נובעת משילוב של הון פיננסי, נמלים, לוגיסטיקה, מסחר, טכנולוגיה, השקעות בינלאומיות ודיפלומטיה פעילה. אבו דאבי ודובאי הפכו בהדרגה את מיקומן הגיאוגרפי לפלטפורמה המחברת בין אסיה, אפריקה, אירופה והמזרח התיכון.

לאסטרטגיה הכלכלית הזאת יש ממד גיאופוליטי מובהק. מדינה השולטת בתשתיות לוגיסטיות או מממנת אותן, משקיעה בחברות, ברשתות נמלים ובטכנולוגיות, מחזיקה בכלי השפעה שאינם צבאיים במהותם. איחוד האמירויות פיתח קשרים עם שחקנים מגוונים ומבקש להשתמש בעוצמתו הכלכלית כמנוף דיפלומטי. נרמול היחסים עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם ב־2020 הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לגישה זו. הקשר הזה יצר גם ערוץ מיוחד מול וושינגטון.

הממד הטכנולוגי הופך כעת למרכזי. מדינות המפרץ משקיעות בבינה מלאכותית, במרכזי נתונים ובתשתיות דיגיטליות. בספטמבר 2026 הודיעה מיקרוסופט על מסגרת השקעות בהיקף של יותר מעשרה מיליארד דולר עד 2030 בכמה ממדינות האזור, ובהן איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, קטר וכווית, בין היתר לשם תמיכה בתשתיות ענן וביכולות הקשורות לבינה מלאכותית. מדובר בהשקעות שהוכרזו ונועדו להתפרס על פני כמה שנים, ולא בהוצאות שכבר בוצעו במלואן. מגמה זו מראה שהתחרות האזורית עוברת בהדרגה לתחום התשתיות הדיגיטליות, השליטה בנתונים והבינה המלאכותית.

במקביל, איחוד האמירויות שומר על קשרים הדוקים עם ישראל ועם ארצות הברית. ביקורו של בנימין נתניהו באיחוד האמירויות הערביות ב־27 בספטמבר 2026 אישר את המשך המגעים הבילטרליים בדרגים בכירים, שעסקו בין היתר ביחסים בין שתי המדינות ובאתגרים האזוריים. קשר זה מעניק לאמירויות ערוץ דיפלומטי ייחודי בסביבה שבה מדינות ערביות שונות נוקטות עמדות שונות כלפי ישראל.

אולם מעמד זה כרוך גם במתיחויות. ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין אלג’יריה לאיחוד האמירויות בספטמבר 2026 ממחיש את חילוקי הדעות שעלולים להתעורר בין מדינות ערב בנוגע לישראל, לסהרה המערבית ולכמה סוגיות אפריקאיות. יש להבחין בין הנימוקים שהציגו הצדדים לבין הפרשנויות שכל אחד מהם מעניק להם, אך ניתוק היחסים מזכיר כי עלייתה של אבו דאבי מתרחשת במרחב דיפלומטי שבו מדינות אחרות מקדמות את האינטרסים שלהן.

למודל האמירתי יש אפוא חשיבות מיוחדת בכל הנוגע לעתידה של «הברית האזורית המקיפה». הוא מראה שעוצמה אזורית יכולה להיבנות באמצעות כלכלה, טכנולוגיה, תשתיות ורשתות בינלאומיות, לא פחות מאשר באמצעות כוחות מזוינים. אולם הוא גם מזכיר כי מעצמה כלכלית וטכנולוגית עלולה להפוך לשחקן שנוי במחלוקת מבחינה גיאופוליטית. האתגר אינו רק לצבור השפעה, אלא להפוך אותה ליכולת לשתף פעולה בלי להרבות את קווי השבר.

52. מצרים: משקל דמוגרפי ואסטרטגי

מצרים נבדלת ממעצמות המפרץ. השפעתה נשענת בראש ובראשונה על אוכלוסייתה, על ההיסטוריה שלה, על מיקומה הגיאוגרפי ועל תפקידה בכמה מן המרחבים האסטרטגיים של המערכת האזורית. תעלת סואץ, הקרבה לרצועת עזה, הגישה לים התיכון ולים האדום, וכן עומק יחסיה עם מדינות ערב ואפריקה, מעניקים לה חשיבות שאי אפשר למדוד באמצעות נתונים כלכליים בלבד.

במשך עשרות שנים הייתה קהיר אחד המרכזים הפוליטיים העיקריים של העולם הערבי. השפעתה היחסית פחתה לנוכח עלייתן של ממלכות המפרץ והיחלשותן של כמה מן המדינות הערביות הגדולות, אך אין פירוש הדבר שתפקידה של מצרים נעלם. יש להבחין בין העברת מרכז הכובד הכלכלי והדיפלומטי לדוחה, לריאד ולאבו דאבי לבין אובדן מוחלט של יכולתה האסטרטגית של מצרים.

הגיאוגרפיה דווקא ממשיכה להציב את מצרים בלבם של כמה מן הנושאים המרכזיים באזור. הסוגיה הפלסטינית קשורה ישירות לגבולה עם עזה. ביטחון הים האדום משפיע על כלכלתה ועל התנועה בתעלת סואץ. ההתפתחויות בסודאן נוגעות במישרין לביטחונה הלאומי ולאינטרסים הכלכליים שלה. משבר הנילוס ויחסיה עם אתיופיה מוסיפים ממד של ביטחון מים למדיניותה האזורית. מצרים ניצבת אפוא בצומת של כמה מערכות ביטחון החורגות מן המזרח התיכון במובנו המצומצם.

מלחמת 2026 מחזקת את חשיבותם של הקשרים האלה. השיבושים במצר הורמוז והסיכונים המאיימים על הים האדום מזכירים כי נתיבי השיט המרכזיים המחברים בין האוקיינוס ההודי לים התיכון קשורים קשר הדוק לסחר העולמי. שיבוש ממושך עלול לשנות את מסלולי האוניות, את עלויות המסחר ואת הכנסותיה של מצרים מתעלת סואץ. עם זאת, ההשפעות אינן אוטומטיות; הן תלויות במשך השיבושים, ברמת הסיכון הביטחוני, בעלויות הביטוח ובהחלטות חברות הספנות.

למצרים יש גם יתרון דיפלומטי ייחודי. היא מסוגלת לקיים דיאלוג עם ממלכות המפרץ, עם המעצמות המערביות, עם הפלסטינים ועם ישראל, ובה בעת לשמור על קשרים משמעותיים עם אפריקה ועם אגן הים התיכון. מעמד זה מעניק לה פוטנציאל למלא תפקיד במבנה אזורי עתידי. עם זאת, יכולתה לממש תפקיד זה תהיה תלויה במצבה הכלכלי ובמשאביה הדיפלומטיים והאסטרטגיים.

מצרים אינה בהכרח המעצמה העולה החדשה במזרח התיכון באותו מובן כמו ערב הסעודית או איחוד האמירויות. היא מייצגת דווקא מעצמה מבנית, שחשיבותה נובעת מהיציבות היחסית של מיקומה הגיאוגרפי, מאוכלוסייתה ומאחריותה האזורית. במסגרת של ביטחון קולקטיבי, סוג כזה של עוצמה עשוי להיות חשוב לא פחות מן העוצמה הפיננסית.

53. פקיסטן: ממד ביטחוני חדש

לפקיסטן מקום מיוחד במבנה האזורי החדש, משום שהיא ניצבת בנקודת המפגש של כמה מרחבים גיאופוליטיים: דרום אסיה, העולם המוסלמי, האוקיינוס ההודי, המפרץ ומרכז אסיה. יחסיה ההיסטוריים עם ערב הסעודית ותיקים, בייחוד בתחום הצבאי. הסכם מכה מ־7 באוגוסט 2026 העניק לה נראות אסטרטגית חדשה, כאשר הפך אותה לאחת משלוש המדינות החתומות על הסכם ההגנה עם ריאד ואנקרה.

ייחודה של פקיסטן נובע גם מיכולותיה הגרעיניות, מצבאה הגדול ומיחסיה עם סין. גורמים אלה מעניקים לה עומק אסטרטגי שונה מזה של המעצמות הערביות. אולם הם גם יוצרים אילוצים. על פקיסטן לשמר את יחסיה עם ערב הסעודית, להימנע מקרע עם שכנתה איראן, לשמור על קשריה עם סין, לנהל את יחסיה עם ארצות הברית ולהתמודד עם צרכיה הכלכליים והביטחוניים שלה. הסכם ההגנה מגדיל אפוא את משקלה האזורי, אך גם מגביר את מורכבותן של החלטותיה.

מורכבות זו התבלטה במיוחד בשנת 2026. איסלאמאבאד ביקשה לשמר ערוצים דיפלומטיים עם טהראן, ובו בזמן לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות כלפי ריאד. המאמצים הפקיסטניים לעודד הרגעת מתיחות ולבלום את הסיכון להתרחבות העימות ממחישים את שני התפקידים האלה. עם זאת, הדיווחים באוקטובר על פריסת כוחות פקיסטניים נוספים בערב הסעודית מצביעים על כך ששיתוף הפעולה עשוי לקבל ממד מעשי יותר מתיאום דיפלומטי בלבד. יש לקבוע את היקפן המדויק של ההתחייבויות הללו על סמך המידע הרשמי הזמין, ואין להרחיב את משמעותן מעבר למה שאושר.

מצב זה הופך את פקיסטן לשחקנית מעניינת במיוחד בכל דיון על ביטחון אזורי. מבנה ביטחון בר־קיימא אינו יכול להישען רק על מדינות שאין להן מה להפסיד במקרה של הסלמה. עליו לשלב גם מעצמות שהאינטרסים שלהן מצטלבים בין כמה אזורים. פקיסטן מסוגלת להבין בעת ובעונה אחת את חששותיהן של מדינות המפרץ, את האילוצים של דרום אסיה ואת הרגישויות האיראניות. יכולתה לשמר את הערוצים השונים הללו עשויה לאפשר לה לשמש גשר בין מרחבים שונים.

אולם לתפקיד זה יש גבולות. תיווך מחייב אמון, תפיסה מסוימת של ניטרליות ויכולת דיפלומטית מספקת כדי לשכנע את הצדדים שפשרה אינה שקולה לכניעה. התחייבויותיה הביטחוניות של פקיסטן כלפי ריאד עשויות לחזק את אמינותה בעיני שותפתה הסעודית, אך במקביל להקשות על טהראן לראות בה גורם בלתי תלוי. לפיכך, יהיה עליה להוכיח שהיא מסוגלת להפוך את משקלה הביטחוני החדש להשפעה דיפלומטית בת־קיימא. המציאות של 2026 היא מבחן מרכזי לשאיפה זו.

התרגום לעברית

תרגום לעברית תקנית בסגנון עיתונאי ואקדמי, תוך שמירה על מבנה המקור, המינוח האסטרטגי וההסתייגויות העובדתיות.

שש מעצמות, ארכיטקטורה שאי אפשר לצמצם למרכז אחד

שש השחקניות הללו אינן מהוות קבוצה הומוגנית. ערב הסעודית מביאה עמה עוצמה פיננסית, אנרגטית ודתית משמעותית. טורקיה נהנית מעומק גאוגרפי, צבאי ודיפלומטי ניכר. לקטר יכולת תיווך החורגת בהרבה מממדיה. איחוד האמירויות הערביות פיתח צורה של עוצמה כלכלית, לוגיסטית וטכנולוגית. מצרים שומרת על משקל דמוגרפי וגאוגרפי מבני. פקיסטן מוסיפה ממד צבאי, גרעיני ואסייתי, המרחיב במידה ניכרת את המרחב האסטרטגי של המזרח התיכון.

הדו־קיום בין מדינות אלה מלמד כי המערכת האזורית החדשה לא תיבנה, ככל הנראה, סביב מדינה אחת בלבד. אף אחת מהן אינה מחזיקה בעת ובעונה אחת בכל המשאבים הדרושים לארגון עצמאי של הביטחון, הכלכלה, האנרגיה, המים, הטכנולוגיה והתקשורת באזור. יכולותיהן עשויות אפוא להשלים זו את זו, אך האינטרסים שלהן נותרים תחרותיים בכמה סוגיות. השלמה הדדית זו עשויה להפוך את הרב־קוטביות לארכיטקטורה משותפת, בתנאי שתיתמך במנגנונים מוסדיים ובפשרות פוליטיות ארוכות טווח.

הקושי העיקרי טמון בחילוקי הדעות ביניהן. מדינות אלה אינן מקיימות אותה מערכת יחסים עם ישראל, אינן תופסות את איראן באותו אופן, אינן מנהלות קשרים זהים עם וושינגטון ואינן חולקות אותן עדיפויות ביטחוניות. איחוד האמירויות מקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל, שהתחזקו מאז הסכמי אברהם. טורקיה נוקטת עמדה ביקורתית הרבה יותר כלפי חלק ממדיניות ישראל. ערב הסעודית מבקשת לשמור לעצמה כמה אפשרויות פעולה. קטר מעדיפה תיווך. מצרים נותרת מעורבת ישירות בסוגיה הפלסטינית. פקיסטן, מצדה, נדרשת לאזן בין שותפותה עם ריאד לבין הצורך לשמור על דיאלוג עם טהראן.

לפיכך, יהיה זה מוקדם מדי לדבר על גוש אזורי חדש. מה שמתגבש כעת דומה יותר לרשת משתנה של שותפויות, יריבויות, מאמצי תיווך ותלות הדדית. הסכם מכה הוא אחד הביטויים הבולטים ביותר להתפתחות זו, אך אין בו כדי לפתור את הסתירות הבסיסיות בין השחקניות השונות. הוא יוצר מסגרת נוספת שבתוכה יהיה צורך לנהל את הסתירות הללו.

משום כך, הפרק הבא הוא בעל חשיבות מכרעת. אם הסכם מכה הוא אחד הביטויים המוסדיים של החיפוש החדש אחר אוטונומיה אסטרטגית, יש לבחון מה הוא כולל, מה אינו כולל ולאן הוא עשוי להתפתח. השאלה אינה עוד רק מדוע המעצמות האזוריות מבקשות אוטונומיה רבה יותר. השאלה היא אם אוטונומיה זו יכולה להוביל לארכיטקטורה ביטחונית אמיתית, במקום ליצור תחרות חדשה בין קואליציות.

מגבלותיה של המערכת החדשה

להסכם מכה מאפיין המהווה בעת ובעונה אחת מקור לעוצמתו הפוליטית ואת מגבלתו הראשונה: הוא נולד במרחב אזורי מפוצל מאוד, אך כולל רק חלק מהשחקניות הקובעות את האיזון האסטרטגי במזרח התיכון. ישראל אינה חברה בו. גם איראן אינה חברה בו. איחוד האמירויות הערביות, למרות משקלו הכלכלי, הטכנולוגי והדיפלומטי, אינו נכלל במסגרת זו. גם קטר ומצרים נעדרות ממנה. הרכב זה אינו מאפשר לראות בהסכם את מערכת הביטחון של המזרח התיכון כולו. נכון יותר להבין אותו כמבנה חלקי בתוך מרחב רחב בהרבה, שבו כבר מתקיימות במקביל כמה רשתות של שיתוף פעולה.

ההסכם שנחתם ב־7 באוגוסט 2026 בידי ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן קובע, על פי המידע שפורסם, כי מתקפה חמושה נגד אחת משלוש המדינות תיחשב למתקפה נגד שלושתן, וכי שיתוף הפעולה הביטחוני ביניהן יחוזק. מאז חתימתו החל ההסכם לקבל ממד מוסדי קונקרטי יותר. פגישה אסטרטגית שהתקיימה באיסטנבול ב־31 באוגוסט עסקה, בין היתר, בהקמת מזכירות בערב הסעודית. ב־25 בספטמבר נפגשו ראשי הצבאות של שלוש המדינות בריאד כדי לדון בשיתוף מודיעין, בתיאום צבאי ובשילוב יכולות מסוימות. צעדים אלה מעידים על רצון לארגן את שיתוף הפעולה מעבר להצהרה הפוליטית הראשונית. עם זאת, אין בהם די כדי להוכיח שכל ההיבטים המשפטיים והמבצעיים של ההסכם כבר הושלמו. נכון ל־12 באוקטובר 2026, הליך האשרור הפרלמנטרי בטורקיה נותר, בין היתר, נושא שיש לעקוב אחריו.

היעדרה של ישראל משמעותי משום שהוא מלמד שהמערכת החדשה אינה נבנית באמצעות שילובן של כל המעצמות האזוריות, אלא על בסיס יחסי אמון שנותרו בררניים. בשנים האחרונות מקיימת ישראל יחסים דיפלומטיים עם כמה מדינות ערביות, ובכללן איחוד האמירויות, במסגרת הסכמי אברהם. היחסים הללו לא נעלמו בעקבות המשברים החוזרים ונשנים. ביקורו של בנימין נתניהו באמירויות ב־27 בספטמבר 2026 המחיש כי ערוצי קשר דו־צדדיים בין ישראל למדינות ערביות יכולים להמשיך להתקיים במקביל לתהליכים אחרים של עיצוב מחדש של המרחב האזורי.

קיומן המקביל של רשתות נפרדות ממחיש מדוע מוקדם לדבר על ארכיטקטורה אזורית מאוחדת. המזרח התיכון בן זמננו אינו פועל לפי גאומטריה פוליטית אחת. מדינה יכולה לקיים קשר ביטחוני עם וושינגטון, קשר כלכלי עם בייג’ינג, ערוצים דיפלומטיים עם טהראן וקשרים טכנולוגיים עם ישראל, ובה בעת להשתתף במסגרת אזורית חדשה שאף אחת מהן אינה חברה בה. ההיגיון של גושים סגורים לא נעלם אפוא, אלא מתקיים לצד היגיון של רשתות חופפות. תצורה זו היא אחד המאפיינים החשובים של המערכת האזורית המתגבשת בשנת 2026.

היעדרה של איראן מעלה שאלה יסודית עוד יותר. מנגנון המתיימר לתרום לביטחון המזרח התיכון אינו יכול להתעלם לאורך זמן מאחת המדינות בעלות המשקל הדמוגרפי, הטריטוריאלי, האנרגטי והאסטרטגי המשמעותי באזור. עם זאת, הדרתה של איראן אינה מעידה בהכרח שההסכם תוכנן כמסגרת עוינת לטהראן באופן רשמי. החותמות הציגו את ההסכם כהסדר הגנתי שאינו מכוון נגד מדינה מסוימת. שר החוץ הטורקי הקאן פידאן הדגיש באוגוסט כי ההסכם אינו מגדיר בטקסט שלו איום משותף כלשהו, ובפרט לא איום איראני. בהמשך הזכירו גורמים טורקיים אפשרות להרחיב את ההסכם בעתיד למדינות מוסלמיות נוספות, לרבות איראן.

עם זאת, יש לפרש הצהרות אלה בדייקנות. עצם העלאת האפשרות להרחבה אינה מהווה החלטה רשמית, ואינה מוכיחה שהתנאים הפוליטיים הנחוצים לכך כבר קיימים. ניתן לתכנן מסגרת ביטחונית שנועדה לחזק הרתעה בלי להגדיר אויב רשמי. אולם היא הופכת לאזורית באמת רק אם היא מצליחה, במישרין או בעקיפין, לשלב את המדינות שהתנהלותן עלולה לסכן את ביטחון האזור כולו. לכן, מבחן הסכם מכה לא יהיה רק יכולתו להגן על שלוש חברותיו, אלא גם יכולתו האפשרית לתרום לסביבה שבה מדינות שאינן חברות בו ימצאו אינטרס ביציבות המערכת.

קושי זה מתגלה גם כאשר בוחנים את האינטרסים הייחודיים של שלוש החותמות. ערב הסעודית מבקשת להגן על שטחה, על תשתיותיה, על שאיפותיה הכלכליות ועל המשכיותם של מיזמי השינוי הלאומיים הגדולים שלה, ובמקביל לפתח יכולת אזורית עצמאית יותר. טורקיה מקדמת מדיניות של עוצמה המשלבת ביטחון לאומי, אוטונומיה אסטרטגית, הקרנת השפעה אזורית ושימור קשרים עם כמה מוקדי כוח בינלאומיים. פקיסטן נדרשת לנהל במקביל את יחסיה עם ריאד, אנקרה, טהראן, בייג’ינג וושינגטון, תוך שמירה על צורכי הביטחון שלה. העובדה ששלוש המדינות מסוגלות להתכנס סביב הסכם הגנה אינה מעידה אפוא שהן חולקות תפיסה זהה של המזרח התיכון.

הבדלים אלה אינם בהכרח חולשה. להפך, הם עשויים להיות תנאי לקיומה של מערכת יציבה לאורך זמן, בתנאי שההסכם יישען על אינטרסים משותפים מוגדרים דיים כדי לעמוד בפני מחלוקות פוליטיות. הצעדים שננקטו מאז החתימה מעידים על רצון למסד את שיתוף הפעולה ולבחון תחומים משותפים, ובייחוד בתחומים הצבאיים, התעשייתיים והטכנולוגיים. אולם המעבר מהצהרה פוליטית למוסד מתפקד יהיה מכריע בקביעה אם ההסכם עתיד להפוך למסגרת קבועה או להישאר מנגנון הנובע בעיקר מנסיבות מסוימות.

היחסים עם וושינגטון מהווים מגבלה נוספת שאין לפשט יתר על המידה. הסכם מכה אינו מעיד אוטומטית על ניתוק היחסים בין המדינות החתומות לארצות הברית. ערב הסעודית נותרת קשורה לוושינגטון באופן עמוק בתחומים הכלכליים, הביטחוניים והטכנולוגיים. אולם המלחמה בין ארצות הברית לאיראן בשנת 2026 חשפה סתירה חשובה: מדינות המפרץ רוצות ליהנות מעוצמתה של ארצות הברית, מבלי ששטחן יהפוך לזירה שבה הן סופגות את השלכות העימות בין וושינגטון לטהראן. לפיכך, הסכסוך חיזק אצל כמה שחקניות אזוריות את הצורך באפשרויות אסטרטגיות מגוונות יותר, אך לא הוכיח שריאד מבקשת לנטוש את שותפותה עם ארצות הברית.

ניתן אפוא לפרש את הסכם מכה פחות כתחליף לארצות הברית ויותר כניסיון לצמצם את התלות בערבות חיצונית יחידה. להבחנה זו חשיבות יסודית. אוטונומיה אסטרטגית אינה מחייבת בהכרח בידוד; משמעותה היא היכולת להחזיק בכמה כלים ביטחוניים, דיפלומטיים ושיתופיים, כך שמשבר עם מעצמה חיצונית לא יוכל לקבוע לבדו את גורל האזור.

היחסים עם בייג’ינג ומוסקבה משתלבים באותו היגיון של גיוון שותפויות, אך בדרכים שונות. סין הפכה לשחקנית כלכלית מרכזית במזרח התיכון ומילאה תפקיד דיפלומטי בולט בהתקרבות בין ריאד לטהראן. בשנת 2026 נותרת בייג’ינג מעוניינת במיוחד ביציבות נתיבי המסחר והאנרגיה המחברים בין המפרץ לאסיה. המלחמה חיזקה את השיקולים הכלכליים שבגללם סין מעוניינת בהפחתת המתיחות. גם פקיסטן נמצאת בעמדה מיוחדת, שכן היא מקיימת קשרים הדוקים עם סין, ערב הסעודית וטורקיה, ובו בזמן נדרשת לשמר את יחסיה עם איראן ועם ארצות הברית.

רוסיה, מצדה, מקיימת קשרים אסטרטגיים חשובים עם איראן ויחסים מפותחים עם כמה מדינות במזרח התיכון, אך היא אינה צד להסכם מכה. לפיכך, לא בייג’ינג ולא מוסקבה משמשות ערבות מוסדיות להסכם. חשיבותן נובעת בעיקר מכך שככל הנראה לא יהיה אפשר לחשוב על המערכת האזורית העתידית בלי להביא בחשבון את התחרות, את שיתוף הפעולה ולעיתים גם את היריבות בין המעצמות החיצוניות הגדולות.

כאן עולה השאלה האמיתית הנוגעת להסכם מכה: האם מדובר בהסכם הגנתי בין שלוש מדינות בלבד, או שהוא יכול להפוך לאחת מאבני הבניין הראשונות של ארכיטקטורה אזורית רחבה יותר? שתי האפשרויות עדיין פתוחות. במתכונתו הנוכחית, ההסכם מהווה מנגנון להגנה קולקטיבית בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן. הצעדים שננקטו מאז חתימתו מעידים על רצון להפוך אותו למסגרת מוסדית ולא להסתפק בהצהרה פוליטית. אולם עתידו תלוי בבעיה רחבה בהרבה משיתוף הפעולה הצבאי לבדו: יכולתו להתקיים לצד מסגרות אחרות במזרח התיכון, מבלי להפוך לגוש סגור חדש.

אם ההסכם יסתפק בהעמדת קבוצת מדינות אחת מול קבוצה אחרת, הוא ישחזר היגיון שהאזור מכיר זה עשרות שנים. לעומת זאת, אם יצליח להתפתח למנגנון של דיאלוג, מניעת משברים, ביטחון קולקטיבי ושיתוף פעולה עם מדינות שאינן שותפות לכל עמדותיהן של חברותיו, חשיבותו תהיה שונה לחלוטין. במקרה כזה, הוא לא יהיה שיאו של סדר חדש, אלא ניסוי מוסדי ראשון שממנו עשויה להתפתח בהדרגה מערכת אזורית מכילה יותר.

ההבחנה הזאת מובילה ישירות לסוגיה המרכזית של תיק המחקר שלנו. ארכיטקטורה ביטחונית אמיתית אינה יכולה להסתפק בהגנה על חברותיה מפני יריביהן; עליה גם ליצור תנאים שבהם היריב חדל בהדרגה להיות איום קבוע. הסכם מכה הוא כיום תגובה לסביבה אזורית שעברה ערעור עמוק. לעומת זאת, המיזם של אמנה אזורית כוללת, שאותו נבחן בהמשך, יוצא משאלה אחרת: כיצד ניתן להפוך את מנגנוני הביטחון הקיימים, על ריבוים, לארכיטקטורה המסוגלת לשלב הגנה, ריבונות, כלכלה, אנרגיה, מים, טכנולוגיה, בינה מלאכותית ויישוב סכסוכים?

המהלך הראשון מבקש לחזק את היכולת הקולקטיבית של שלוש מדינות. השני מבקש ליצור בהדרגה התאמה בין האינטרסים של מדינות שעדיין אינן נותנות אמון זו בזו. בין שני המהלכים מצויה אולי אחת השאלות המכריעות של המזרח התיכון במאה ה־21: האם אפשר לבנות ביטחון בלי לשחזר ללא הרף את היגיון האויב?

הבינה המלאכותית: האתגר שאיש לא יוכל להתמודד איתו לבדו

הבינה המלאכותית משנה את טבעה של העוצמה

66. מעוצמה צבאית לעוצמה אלגוריתמית

במשך חלק ניכר מן ההיסטוריה המודרנית אפשר היה להעריך, בקירוב, את עוצמתה של מדינה על סמך שטחה, אוכלוסייתה, משאביה הטבעיים, יכולתה התעשייתית, כוחותיה המזוינים ויכולתה להקרין כוח מעבר לגבולותיה. מסגרת ניתוח זו נותרה רלוונטית, אך אין בה עוד די כדי להסביר את כל צורות העוצמה המעצבות את היחסים הבינלאומיים. ממד חדש הולך ומתבסס: היכולת לייצר מערכות אלגוריתמיות, לשלוט בהן, לאמן אותן, לאבטח אותן ולהפיק מהן תועלת. מערכות אלה מסוגלות לעבד כמויות עצומות של מידע ולסייע בקבלת החלטות במהירות שקשה לארגונים אנושיים להשיג. הבינה המלאכותית אינה רק מחליפה טכנולוגיה אחת באחרת. היא משנה את היחסים בין מידע להחלטה, בין ידע לפעולה ובין הזמן הפוליטי לזמן המבצעי. בסביבה אסטרטגית שבה דקות ספורות עשויות לשנות את תפיסתה של משבר, היכולת לאסוף נתונים, להצליבם ולגבש במהירות השערות הופכת בעצמה למרכיב של עוצמה. המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS) מציין כי הכוחות המזוינים במזרח התיכון מפתחים או משתמשים יותר ויותר בטכנולוגיות המשלבות בינה מלאכותית במודיעין, במעקב, בסיור, בפיקוד ובסיוע לקבלת החלטות. ההתפתחות אינה מוגבלת לישראל ולארצות הברית: גם טורקיה, איראן ואיחוד האמירויות מפתחות יכולות בתחום, ברמות בשלות ובמטרות שונות. עם זאת, יש להבחין בין יכולות שתועדו בפועל לבין הודעות רשמיות שטרם זכו לאימות עצמאי.

התפתחות זו משנה את התפיסה המסורתית של עליונות צבאית. מספר גדול יותר של טנקים, מטוסים, טילים או כלי שיט מלחמתיים אינו מבטיח כשלעצמו יתרון מכריע, כאשר היריב יכול לפצות על חלק מנחיתותו החומרית באמצעות עיבוד מידע מהיר יותר, אוטומציה של תפקידים מסוימים, ניצול כמויות גדולות של נתונים או שילוב טכנולוגיות דיגיטליות באמצעים זולים יחסית. העוצמה מתחלקת כיום למספר שכבות התלויות זו בזו: תשתיות מחשוב, נתונים, לוויינים, רשתות תקשורת, יכולות עיבוד, אבטחת סייבר, מודלים של בינה מלאכותית, מומחיות מדעית והון אנושי. השקעות בבינה מלאכותית הופכות אפוא לסוגיות של תחרותיות כלכלית, ריבונות טכנולוגית וביטחון לאומי. ישראל, איחוד האמירויות, ערב הסעודית ושחקניות אזוריות אחרות מבקשות לפתח את המערכות הדיגיטליות שלהן, את תשתיות המחשוב ואת כוח האדם המיומן שלהן, בעוד שהשימושים הצבאיים בטכנולוגיות הללו מעלים שאלות של פיקוח, אחריות והגנה על האוכלוסייה. אירועי 2026 הראו גם שתשתיות דיגיטליות עלולות להיחשף ישירות להשלכותיו של עימות. אבטחת מרכזי נתונים, רשתות תקשורת ושירותי מחשוב חיוניים אינה אפוא עניין של מדיניות תעשייתית בלבד; היא הפכה לחלק מיכולתן האסטרטגית של מדינות לעמוד בפני משברים.

ייתכן שהתוצאה העמוקה ביותר היא השינוי בשרשרת המקשרת בין מידע לפעולה. במשך מאות שנים נשענה העוצמה במידה רבה על היכולת לרכז משאבים אנושיים וחומריים. הבינה המלאכותית מוסיפה ממד חדש: היכולת להפוך מידע במהירות לידע שימושי, ולאחר מכן להפוך את הידע להחלטה. האצה זו עשויה לשפר את הבנת המצב, אך היא עלולה גם לצמצם את הזמן הזמין לאימות מידע, לפרשנות אירועים ולהערכת השלכותיה של החלטה. זהו אחד הפרדוקסים המרכזיים של הטכנולוגיה. היא עשויה לסייע בזיהוי טעויות ובהרחבת יכולות הניתוח, אך היא עלולה גם להפיץ טעות, להעניק מראית עין של ודאות לפרשנות רעועה או לעודד מקבלי החלטות לפעול לפני שהמנגנונים הפוליטיים והדיפלומטיים הספיקו למלא את תפקידם. לכן, השאלה האסטרטגית אינה עוד רק מי מחזיק בכלים המתקדמים ביותר. השאלה היא גם מי מצליח לשמר את יכולת השיפוט שלו כאשר הטכנולוגיה מאיצה את כל התהליכים שקדמו להחלטה.

67. בינה מלאכותית, מודיעין וקבלת החלטות אסטרטגיות

תחום המודיעין הוא אחד התחומים שבהם השינוי הזה כבר ניכר במיוחד. מדינות מסתמכות על מקורות מידע רבים הפועלים במקביל: תצלומי לוויין, תקשורת דיגיטלית, נתונים ציבוריים, חיישנים, רשתות חברתיות, תשתיות מחוברות ומידע שמקורו במערכות אזרחיות או צבאיות. הבינה המלאכותית יכולה לסייע בארגון כמויות הנתונים הללו, בזיהוי חריגות, באיתור מגמות ובסיוע לאנליסטים אנושיים בגיבוש השערות. כך היא עשויה להרחיב במידה ניכרת את יכולות המודיעין המסורתיות, בתנאי שממצאיה יושוו למקורות מהימנים ויפורשו בהקשר המתאים. כאשר כמות המידע גדלה מהר יותר מיכולתם של בני אדם לבחון אותו, הבעיה אינה עוד רק מחסור בנתונים. היא נעשית בעיה של בחירה, תעדוף ופרשנות של המידע הרלוונטי.

הבחנה זו חיונית באזור בלתי יציב כמו המזרח התיכון. מידע שפורש באופן שגוי על פעילות צבאית, הצהרה פוליטית, תנועת אוכלוסייה או חדירה למערכת מחשוב עלול לשנות את תפיסת האיום ולהשפיע על החלטות ממשלתיות. אולם מערכת בינה מלאכותית יכולה להפיק ניתוח משכנע גם מנתונים חלקיים, עמומים או מוטים. היא אינה מבטלת אפוא את הערפל האסטרטגי, ולעיתים אף מעניקה לו מראית עין מטעה של דיוק. מקבלי ההחלטות צריכים להיות מסוגלים לזהות את מגבלות הנתונים, להבין את מידת אי־הוודאות בממצאים ולשמור על האפשרות לערער על מסקנה אלגוריתמית. הקריאה המשותפת שפרסמו מזכ״ל האו״ם ונשיאת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ב־25 באוגוסט 2026, הקוראת לקביעת כללים חדשים בנוגע למערכות נשק אוטונומיות, ממחישה דאגה רחבה יותר: היכולות הטכנולוגיות מתקדמות במהירות, בעוד שהמסגרות המשפטיות והמוסדיות מתקשות להדביק את קצב התפתחותן.

הדרישה הזאת חורגת בהרבה מהתחום הצבאי. ממשלות, שירותי ביטחון, חברות, כלי תקשורת וחברות אזרחיות יצטרכו ללמוד להבחין בבירור בין מה שהמכונה קובעת על סמך הנתונים, מה שהיא מסיקה ומה שהיא רק מניחה. מערכת יכולה לעבד כמות עצומה של מידע בלי להחזיק בהקשר ההיסטורי, הפוליטי או האנושי הדרוש לפרשנות מלאה שלו. במזרח התיכון, שבו זיכרונות קולקטיביים, טראומות היסטוריות, יריבויות דתיות, גבולות שנויים במחלוקת ואינטרסים אנרגטיים משתלבים זה בזה, להבחנה הזאת יש חשיבות מיוחדת. הסכנה אינה רק שמכונה תפיק תשובה שגויה. הסכנה היא גם שמוסד יעניק לתשובה סמכות מופרזת משום שהיא נראית מהירה, מבוססת מספרים או מתוחכמת מבחינה טכנולוגית, אף שהנחותיה ומגבלותיה אינן מובנות דיין.

כך עלולה הבינה המלאכותית ליצור פרדוקס אסטרטגי: להעניק למנהיגים תמונה רחבה יותר של מצבים מסוימים, ובו בזמן לעודד אותם להחליט מהר יותר. אולם מהירות אינה שקולה בהכרח לביטחון. בעת משבר, הזמן שבין קבלת המידע לבין ההחלטה עשוי להיות מרחב חיוני לאימות, להתייעצות פוליטית, לדיפלומטיה ולמחשבה שקולה. אם האוטומציה תצמצם את המרחב הזה בהתמדה, היא עלולה להזין דינמיקה שבה כל שחקן מגיב לתגובה שהוא צופה מצד האחר. ההרתעה עלולה אז להפוך לבלתי יציבה יותר, לא בהכרח משום שהמדינות חלשות יותר, אלא משום שהן מסוגלות לייצר ולפרש אותות בקצב העולה על זה של המנגנונים המסורתיים לניהול משברים. האתגר אינו להאט את כל החדשנות, אלא לשמר נהלים אנושיים איתנים דיים כדי למנוע מההאצה הטכנולוגית להפוך להאצה בלתי נשלטת של העימות.

68. כטב״מים ומערכות אוטונומיות

ההתכנסות בין בינה מלאכותית, רובוטיקה ומערכות בלתי מאוישות היא שינוי מרכזי נוסף. כטב״מים שינו באופן עמוק את העימותים בני זמננו, משום שהם מאפשרים מעקב, הובלה, תקשורת והתערבות מרחוק. הבינה המלאכותית יכולה לחזק חלק מהיכולות הללו באמצעות שיפור ניתוח הסביבה, זיהוי דפוסים, ניווט וסיוע לקבלת החלטות. בהתאם למערכת הנדונה, היא עשויה גם לתרום לביצוע פעולות תוך צורך מופחת בהתערבות אנושית תכופה. להתפתחות זו חשיבות מיוחדת במזרח התיכון, שבו כמה מדינות משקיעות בכטב״מים ובטכנולוגיות צבאיות המשלבות יכולות אלגוריתמיות. המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים מציין כי טכנולוגיות אלה משמשות או מפותחות בתחומים שונים, החל ממודיעין וסיור ועד לפיקוד ולתפקידים מסוימים הקשורים למערכות נשק. עם זאת, אין לזהות את כל היישומים הללו עם כלי נשק אוטונומיים לחלוטין.

בין מערכת הנשלטת באופן רציף בידי מפעיל אנושי לבין נשק המסוגל לבחור מטרה ולתקוף אותה ללא התערבות אנושית נוספת, קיימות דרגות רבות של אוטומציה ואוטונומיה. מערכות מסוימות מבצעות בעיקר אוטומציה של ניווט או ניתוח תמונות; אחרות מציגות למפעיל עצמים או דפוסי התנהגות שעשויים להיות בעלי חשיבות; מערכות נוספות מסוגלות לבצע פעולות מורכבות יותר לאחר הפעלתן. ההבדלים האלה חיוניים, משום שהמונח „אוטונומי” מתייחס למציאויות טכנולוגיות ומבצעיות שונות. באוגוסט 2026 הזהירו האו״ם והוועד הבינלאומי של הצלב האדום מפני הסיכונים הכרוכים בצמצום הפיקוח האנושי על השימוש בכוח, והדגישו את הצורך לקבוע כללים בינלאומיים המותאמים ליכולות הנדונות.

להפצת הטכנולוגיות האלה יש משמעות נוספת עבור המזרח התיכון. כלים דיגיטליים, תוכנות ומערכות בלתי מאוישות מסוימות יכולים לאפשר לשחקנים בעלי משאבים מוגבלים להשיג השפעות שבעבר דרשו תשתיות תעשייתיות גדולות בהרבה. סף הכניסה לצורות מסוימות של עוצמה יורד, אף שהיתרון שמקנים תעשייה מתקדמת, תעופה מודרנית, לוגיסטיקה איתנה וכוחות קונבנציונליים המצוידים היטב אינו נעלם. שחקן שאינו מסוגל להתחרות בכל התחומים עשוי לנסות לפצות על חלק מחולשותיו באמצעות יכולות דיגיטליות או אוטומטיות. התוצאה היא התפשטות מהירה יותר של צורות מסוימות של עוצמה וטשטוש הגבולות בין יכולות מדינתיות, משאבים טכנולוגיים מסחריים ואמצעים א־סימטריים.

התפתחות זו מעלה שאלת אחריות יסודית. כאשר מערכת אוטונומית מפיקה תוצאה בלתי צפויה, צריך להיות אפשר לקבוע אילו החלטות התקבלו בידי מי שתכננו אותה, סיפקו אותה, אישרו את השימוש בה והפעילו אותה, ואילו חובות חלו על כל אחד מהם. אין להעלים את האחריות בתוך פעולתו של אלגוריתם או להעביר אותה במלואה למכונה. הכללים החלים צריכים לאפשר להעריך את ההחלטות האנושיות, את תנאי השימוש במערכת ואת מידת הציות למשפט ההומניטרי הבינלאומי. כל עוד האחריות אינה מוגדרת במידה מספקת, ההתקדמות הטכנולוגית עלולה ליצור אזורים של אי־ודאות משפטית ומבצעית. ארכיטקטורה אזורית ביטחונית אינה יכולה לפעול לאורך זמן אם השחקניות מחזיקות ביכולות מורכבות יותר ויותר, בלי להסכים על העקרונות המינימליים שצריכים להסדיר את השימוש בהן.

69. הגנת סייבר ותשתיות קריטיות

השינוי האלגוריתמי באופי העוצמה חורג מהתחום הצבאי ונוגע לתשתיות שעליהן נשענות החברות בנות זמננו: רשתות חשמל, תקשורת, בנקים, בתי חולים, מערכות תחבורה, אספקת מים, מתקני אנרגיה, רשויות ציבוריות ומרכזי נתונים. ככל שהכלכלות עוברות דיגיטציה, חלק גדל מריבונותן תלוי בתשתיות שלעיתים קרובות אינן נראות לעין הציבור. מדינה יכולה לשמור על שטחה, על מוסדותיה ועל כוחותיה המזוינים, ובכל זאת להיות פגיעה לשיבוש של רשתותיה הדיגיטליות. לפיכך, יש לראות באבטחת הסייבר מרכיב קבוע של הביטחון הלאומי ושל החוסן הכלכלי, ולא עניין טכני המיועד למומחי מחשבים בלבד.

הניסיון הישראלי בשנת 2026 ממחיש את ההתפתחות הזאת, אך מחייב ייחוס מדויק של הנתונים שפורסמו. בסוף חודש יוני הצהיר מנכ״ל מערך הסייבר הלאומי של ישראל כי במהלך אותו חודש נרשמו בישראל כ־4,800 אירועי סייבר עוינים, לעומת כ־1,600 ביוני 2025. הרשויות בישראל קשרו את העלייה לפעילות איראנית. יש להציג נתונים אלה כמידע שנמסר בידי גורם ישראלי רשמי, ולא כמדידה עצמאית של כלל הפעולות הקיברנטיות המיוחסות לאיראן. ייחוס מתקפות סייבר הוא לעיתים קרובות מורכב, משום שהגורמים המבצעים עשויים להשתמש במתווכים, להסתיר את מקורם או לפעול באמצעות קבוצות שקשה להוכיח בפומבי את קשריהן למדינה מסוימת. עם זאת, הנתונים הזמינים מדגישים מציאות אסטרטגית: העימות הדיגיטלי יכול להימשך בלי תלות בקצב הפעולות הצבאיות הקונבנציונליות.

אירועי מרץ 2026 הראו גם שתשתיות דיגיטליות מסחריות עלולות להיחשף ישירות לעימותים אזוריים. תקיפות גרמו נזק למרכזי נתונים של Amazon Web Services באיחוד האמירויות הערביות והשפיעו על מתקנים בבחריין, תוך שיבושים בשירותים. האירוע המחיש את פגיעותן של תשתיות אזרחיות שהפכו חיוניות לפעילותן של חברות, לשירותים פיננסיים ולפעילויות דיגיטליות רבות. הוא גם הזכיר כי חשיבותו האסטרטגית של מרכז נתונים אינה נובעת רק מהמידע שהוא מאחסן, אלא גם ממקומו ברשת שירותים שהמשכיותה עשויה להיות חיונית לגורמים הנמצאים הרחק מעבר לשטח שנפגע ישירות.

הרציפות הדיגיטלית הזאת משנה גם את עצם מושג הפסקת האש. הפסקת התקיפות הקונבנציונליות אינה מבטיחה את הפסקת פעולות המודיעין, החדירות למערכות מחשוב, מסעות ההשפעה או הניסיונות לשבש תשתיות. גם מדינות שאינן משתתפות ישירות בעימות עלולות להיפגע כאשר הן מארחות מתקנים המשמשים אחד הצדדים או תלויות בשירותים המשולבים בשרשראות טכנולוגיות בינלאומיות. כך, תשתית אנרגיה או תשתית דיגיטלית במדינה ניטרלית עשויה להיחשף לסיכונים שמקורם בעימות חיצוני. הביטחון הלאומי אינו יכול אפוא להיתפס עוד רק דרך השטח הפיזי והאמצעים הצבאיים המצויים בשליטתה הישירה של הממשלה.

פגיעוּת משותפת זו עשויה, באופן פרדוקסלי, לפתוח מרחב לשיתוף פעולה בין מדינות שנותרו יריבות מבחינה פוליטית. מערך הגנה אווירית מאורגן בדרך כלל סביב איומים מזוהים והתחייבויות אסטרטגיות מוגדרות. אבטחת סייבר, לעומת זאת, עשויה לדרוש חילופי מידע טכניים בין גורמים שאינם נותנים אמון זה בזה, משום שמתקפה על רשת חשמל, מערכת אספקת מים או תשתית פיננסית עלולה להשפיע על כמה מדינות. מנגנוני התרעה, פרוטוקולים לדיווח על אירועים ותקני הגנה על תשתיות אזרחיות עשויים אפוא להפוך לתחומים של שיתוף פעולה מעשי, גם בהיעדר הסכם פוליטי כולל. שיתוף פעולה כזה אינו מחייב את המדינות לוותר על יריבויותיהן, אלא נשען על ההכרה כי אין גורם יחיד המסוגל להתמודד לבדו עם כל נקודות התורפה המשותפות.

70. לוחמת מידע ודיסאינפורמציה שנוצרת באמצעות בינה מלאכותית

אחד התחומים שבהם הבינה המלאכותית עשויה להשפיע באופן העמוק ביותר על היציבות האזורית הוא תחום המידע. עימותים בני זמננו מתנהלים במרחב הפיזי והדיגיטלי, אך גם בסביבה התודעתית שבה חברות מפרשות אירועים, מעריכות איומים ומגבשות את תפיסותיהן. בינה מלאכותית יוצרת מפחיתה את עלות ההפקה של טקסטים, תמונות, סרטונים, קולות ותכנים אחרים העשויים להיראות אותנטיים. היא מאפשרת לגורמים בעלי משאבים מוגבלים לייצר במהירות כמויות גדולות של תוכן, להתאימן לשפות שונות ולהפיצן בקרב קהלים מגוונים. לכן, הסכנה אינה טמונה רק ביצירת מידע כוזב, אלא גם באפשרות להציף את המרחב הציבורי בתכנים סותרים, עד שההבחנה בין מידע מאומת, פרשנות, תעמולה וזיוף נעשית קשה יותר.

עם זאת, יש להתייחס בזהירות להאשמות בדבר שימוש בבינה מלאכותית במבצעי השפעה. בזמן מלחמה יש לצדדים אינטרס להאשים את יריביהם במניפולציות ולהבליט את יכולות ההגנה שלהם עצמם. מחקרים ותצפיות פומביות מסוימים מתארים שימוש בכלים גנרטיביים ליצירה או להגברה של תכנים פוליטיים, אך עצם קיומו של תוכן מלאכותי אינו מוכיח כשלעצמו מי הזמין אותו או אם יש לו קשר לממשלה מסוימת. הניתוח צריך להבחין בין תכנים שמקורם תועד, ייחוסים שהציגו הרשויות והשערות שטרם אושרו. חשיבותה האסטרטגית של הבינה המלאכותית נובעת פחות מקיומו של נשק מידע יחיד ויותר מיכולתה להכפיל ולהאיץ שיטות שכבר היו מוכרות: ייצור תוכן בהיקף גדול יותר, התאמתו לקהלים מסוימים, אוטומציה של משימות והגברת תפוצתן של נרטיבות קיימות.

התוצאה המדאיגה ביותר עשויה להיות הצפת המרחב במידע, ולא זיוף של תוכן מסוים. חברה יכולה לעיתים לתקן מידע כוזב בודד באמצעות תחקירים, הבהרות ועבודתם של כלי תקשורת מקצועיים. אולם כאשר אלפי תכנים סותרים מופצים בו־זמנית, התגובה עשויה להיות שונה: עייפות מידע, חשדנות כללית וקושי לזהות מקורות אמינים. במצב כזה, אין עוד צורך שהדיסאינפורמציה תשכנע את כולם בנכונותו של סיפור מסוים; די בכך שתערער את האמון באפשרות להגיע לעובדות בכלל. בעת משבר, שמועה שהוגברה באופן מלאכותי עלולה להשפיע על השווקים, לעורר חששות, להכביד על החלטות פוליטיות או לסבך מאמצי תיווך, עוד לפני שהרשויות והעיתונאים הספיקו לאמת את האירועים.

התפתחות זו עשויה להיות רגישה במיוחד במזרח התיכון, שבו שפות רבות, זיכרונות היסטוריים ומרחבים תקשורתיים חופפים זה לזה. אפשר לפרש אותו משבר באופן שונה בערבית, בעברית, בפרסית, בטורקית או באנגלית, ואת התכנים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית אפשר להתאים לכל אחת מהסביבות האלה. עם זאת, אותם כלים עצמם יכולים לסייע לעיתונאים ולחוקרים להשוות בין מקורות, לבחון את אמינותם של תכנים מסוימים ולאתר סתירות. השפעת הטכנולוגיה תלויה אפוא במוסדות ובכללים המסדירים את השימוש בה. בסביבה מידעית פגיעה, אימות עצמאי, שקיפות המקורות ואחריות עריכתית הופכים למרכיבים של ביטחון קולקטיבי, נוסף על היותם דרישות מקצועיות.

הסוגיה מתחברת ישירות לשאלה המרכזית של תיק מחקר זה. ישראל ואיראן יכולות להמשיך בתחרות הטכנולוגית ביניהן, אך אף אחת מהן, כמו כל מדינה אחרת באזור, אינה יכולה לבודד לחלוטין את עתידה הדיגיטלי מזה של שכנותיה. נתונים חוצים גבולות, רשתות מחוברות זו לזו ותשתיות דיגיטליות נשענות על שרשראות בינלאומיות של מחשוב, רכיבים, תוכנות ומומחיות. תכנים שנוצרו באופן מלאכותי עשויים להשפיע על כמה חברות בעת ובעונה אחת, ואילו פעולות סייבר יכולות לעבור דרך שטחים שונים לפני שהן מגיעות ליעדן. הבינה המלאכותית הופכת את התלות ההדדית לברורה יותר וקשה יותר להתעלמות. היא עלולה להגביר את חוסר האמון אם כל מדינה תתייחס אליה אך ורק ככלי להשגת עליונות לאומית. מנגד, היא יכולה לסייע בחיזוי אסונות, בניהול משאבי מים, בשיפור רשתות אנרגיה, בבריאות, בחקלאות ובהגנה על תשתיות, אם שימושים מסוימים בה יוסדרו באמצעות כללים ומנגנוני שיתוף פעולה משותפים.

המזרח התיכון כבר נכנס לעידן הבינה המלאכותית. השאלה האמיתית אינה עוד אם לאמץ את הטכנולוגיה הזאת, אלא איזו ארכיטקטורה פוליטית ומוסדית תלווה את התפתחותה. אם כל מדינה תבקש לצבור יכולות אך ורק נגד שכנותיה, הבינה המלאכותית עלולה להחריף את היריבויות הקיימות. אם תחומים מוגדרים יוכפפו בהדרגה לעקרונות משותפים של שקיפות, ביטחון ואחריות, היא עשויה להפוך גם לזירה של שיתוף פעולה מעשי. לאחר שבחנו כיצד היא משנה את טבעה של העוצמה, יש לבחון כעת כיצד היא משנה את טבעו של הסיכון עצמו: האיומים של העתיד עשויים לחצות גבולות, להיות אוטומטיים, מידעיים, דיגיטליים או קשורים לתשתיות, ולאף מעצמה אזורית לא יהיו לבדה כל האמצעים הדרושים להתמודדות עמם.

כשהטכנולוגיה הופכת לאתגר קיומי משותף

71. טכנולוגיה שאינה מכירה בגבולות

הבינה המלאכותית מציבה בפני היחסים הבינלאומיים קושי ייחודי: הטכנולוגיה חוצה גבולות ביתר קלות מן האמון הפוליטי. מדינה יכולה לשלוט בגבולותיה, בנמליה, במרחב האווירי שלה ובחלק מן התשתיות הפיזיות שלה, אך אין ביכולתה לשלוט באותו אופן בתנועה העולמית של תוכנות, נתונים, מודלים, ידע מקצועי ורכיבים ממוחשבים. יכולת שפותחה במדינה אחת עשויה להיות מותאמת במדינה אחרת, משולבת במערכת שונה, משמשת חברה פרטית או מנוצלת בידי גורם שאינו מדינתי. מציאות זו אינה מבטלת את הריבונות, אך הופכת אותה לתלויה יותר בקשרים הדדיים. המדינות ממשיכות לשאת באחריות להגנה על תשתיותיהן ולקביעת מדיניותן הטכנולוגית, ובה בעת הן תלויות בשרשראות בינלאומיות שאינן נתונות לשליטתן המלאה. בתחום הצבאי, המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS) מציין כי השימושים בבינה מלאכותית מתקדמים במזרח התיכון, בעוד שמנגנוני הממשל וההגנות שנועדו למנוע סיכונים מסוימים עדיין אינם מספקים לנוכח קצב ההתפתחויות.

הבעיה נעשית מורכבת עוד יותר כאשר לאותן טכנולוגיות יש שימושים אזרחיים וביטחוניים כאחד. תשתיות מחשוב, תוכנות ומיומנויות דומות יכולות לתרום לשיפור הרפואה, האנרגיה והחקלאות, ובמקביל לשמש למטרות מעקב, מודיעין או הגנה. אופייה הדו־שימושי של הטכנולוגיה מקשה על קביעת גבול מוחלט בין טכנולוגיה אזרחית לטכנולוגיה אסטרטגית. פיקוח נוקשה מדי עלול לעכב שימושים מועילים בלי בהכרח למנוע את הפצתן של היכולות הרגישות ביותר; מנגד, היעדר פיקוח עלול לעודד יישומים מסוכנים ולהקשות על בירור האחריות. עבור המזרח התיכון, שבו ממשלות רבות מבקשות להאיץ את המעבר לכלכלה דיגיטלית ולגוון את מקורות הצמיחה שלהן, האתגר הוא לפתח כללים שיאפשרו לחדשנות ולביטחון להתקדם יחד, מבלי שאחד מהם יפגע בתנאים הנחוצים לקיומו של האחר.

לשינוי הזה יש גם ממד פוליטי עמוק. במשך זמן רב נתפס הביטחון הבינלאומי בעיקר במונחים של שטחים, כוחות צבאיים ואמצעים חומריים. הבינה המלאכותית פועלת גם בתוך מערכות קבלת החלטות, רשתות, מערכי מידע ותשתיות. אפשר לשלב אותה במרכז נתונים, במשרד ממשלתי, בחברה עסקית, במעבדה או במערכת תקשורת. תקלה דיגיטלית עלולה לגרום להשלכות החורגות מגבולות המדינה שבה התרחשה, ואילו מסע השפעה באמצעות מידע עלול לפגוע בכמה חברות במקביל. לפיכך, הביטחון הטכנולוגי של מדינה תלוי בחלקו גם בביטחון המערכות שאליהן היא מחוברת. תלות הדדית זו אינה מצדיקה ויתור על הריבונות הלאומית; היא מחייבת דווקא להגדיר אותה מחדש, תוך התחשבות בתלויות חיוניות ובסיכונים החוצים גבולות.

המזרח התיכון ניצב אפוא בפני פרדוקס: ככל שהמדינות מבקשות לחזק את עצמאותן הטכנולוגית, כך הן מגלות שעצמאות זו תלויה בקשרים בינלאומיים מסוימים. ריבונות דיגיטלית אמינה אינה יכולה להתמצות בעצמאות מוחלטת מכל השותפים. היא מחייבת יכולת לנהל את התלויות הקריטיות, לגוון ספקים, להגן על תשתיות חיוניות ולהשתתף במנגנונים משותפים כאשר הסיכונים חורגים מגבולות המדינה. תפיסה זו עשויה לקבל חשיבות גוברת באזור שבו מערכות האנרגיה, המים, המסחר והשירותים הדיגיטליים צפויות להשתלב זו בזו יותר ויותר.

72. דיסאינפורמציה אוטומטית

הפגיעוּת המשותפת המרכזית הראשונה נוגעת למרחב המידע. הבינה המלאכותית היוצרת הפחיתה את העלות של הפקת תכנים טקסטואליים, חזותיים ואורקוליים העשויים להיראות אמינים. כך ניתן לייצר במהירות כמויות גדולות של תכנים, להתאים אותם לשפות שונות ולנסח אותם באופן אישי בהתאם למאפייניהם של קהלי יעד מסוימים. האתגר האסטרטגי אינו מסתכם עוד במניעת הפצתו של מידע כוזב; הוא כולל גם את הצורך לשמר את התנאים המאפשרים לאזרחים, לעיתונאים ולמוסדות לבדוק עובדות בסביבה שבה תכנים אותנטיים וסינתטיים עשויים להתקיים זה לצד זה.

את טענות הדיסאינפורמציה שהועלו במהלך מלחמת 2026 יש לבחון על סמך ראיות עצמאיות, ולא לאמץ אותן כמסקנות סופיות ללא בדיקה. ממשלות עשויות להצביע על פעולות השפעה ממשיות, אך הן עשויות גם להשתמש בהאשמות מסוג זה כחלק מן התקשורת הפוליטית שלהן. עצם קיומם של סרטון שנוצר באופן מלאכותי, קול מחוקה או תמונה מטעה אינו מאפשר לזהות אוטומטית את יוצריהם, ואף אינו מוכיח כי מדובר במבצע שהונחה בידי מדינה. ניתוח קפדני חייב אפוא להבחין בין התוכן עצמו, הראיות המאפשרות לקבוע את מקורו וטענותיהם של הצדדים לסכסוך. דרישה זו חשובה במיוחד כאשר מידע שלא אומת עלול להשפיע על דעת הקהל או להחריף משבר דיפלומטי.

האיום העמוק ביותר עשוי לנבוע מהצפת המרחב הציבורי. כאשר תכנים סותרים מתרבים עד כדי כך שהאזרחים אינם יודעים עוד על אילו מקורות ניתן לסמוך, הדיסאינפורמציה עלולה לשחוק את האמון גם בלי לכפות נרטיב יחיד. אפשר לתקן שמועה; קשה הרבה יותר לטהר סביבה שבה כל מידע מעורר חשד באופן שיטתי. ההשלכות חורגות מן החיים הדמוקרטיים: משבר מידע עלול להשפיע על השווקים, ללבות מתחים חברתיים, לסבך פעולות הומניטריות ולצמצם את מרחב הפעולה של הדיפלומטים. הרשויות עלולות להתפתות להגיב לאירועים שאמיתותם טרם הוכחה במידה מספקת, בעוד שהמתווכים נאלצים להקדיש חלק ממאמציהם לבירור העובדות עוד לפני שהם יכולים לדון בלב המחלוקת.

המגוון הלשוני וההיסטורי של המזרח התיכון הופך את הסיכון הזה לרגיש במיוחד. משבר אחד עשוי להיות מסופר באופן שונה במרחבי התקשורת דוברי הערבית, העברית, הפרסית, הטורקית או האנגלית. מערכות בינה מלאכותית יוצרת יכולות להתאים נרטיבים לכל אחד מן הקהלים הללו, אך הן יכולות גם להקל על השוואת מקורות ועל גילוי של מניפולציות מסוימות. התוצאה תהיה תלויה באופן השימוש בכלים, באיכות המוסדות ובקיומם של מנגנוני בדיקה עצמאיים. אין לבסס את התגובה על כפייתה של אמת רשמית, שעלולה להפוך לכלי שליטה פוליטי. במקום זאת, עליה לשלב חינוך לאוריינות תקשורתית, שקיפות בנוגע למקור התכנים, בדיקה עצמאית ואחריות מצד הגורמים המייצרים או מפיצים מידע מלאכותי.

73. מניפולציה של חברות

המניפולציה אינה מסתכמת בהפצת מידע כוזב. הסביבה הקוגניטיבית של חברה עשויה להשתנות בהדרגה באמצעות בחירת הנושאים הזוכים לבולטות, חזרה על נרטיבים מסוימים או התאמה אישית של מסרים שנועדו לעורר תגובות רגשיות. הבינה המלאכותית יכולה להפוך חלק מן הפרקטיקות הללו לאוטומטיות ולהפעילן בהיקף העולה על זה של מערכות התעמולה המסורתיות. לפיכך, הסיכון אינו טמון רק בשקר בודד, אלא גם באפשרות להשפיע לאורך זמן על התנאים שבהם האזרחים מגבשים את תפיסותיהם ומעריכים החלטות ציבוריות.

התפתחות זו משנה גם את תפקידם של אמצעי התקשורת. בסביבה רוויה בתכנים סינתטיים, ערכם לא ייקבע עוד רק לפי מהירות הפרסום או היקף המידע שהם מפיצים. חשיבותם תתבסס יותר ויותר על יכולתם לברר את מקור המידע, להשוות בין גרסאות, להבהיר את מידת אי־הוודאות ולשאת באחריות לתכנים המתפרסמים. כלי בינה מלאכותית יכולים לסייע במשימות אלה, אך אינם מחליפים עצמאות מערכתית, עבודת תחקיר או שיקול דעת מקצועי. בדיקה אנושית עשויה להפוך לחשובה עוד יותר ככל שהמכונות מייצרות תכנים משכנעים יותר, שקשה יותר להבחין בינם לבין מסמכים אותנטיים.

הסיכון חמור במיוחד בחברות המקוטבות עמוקות בעקבות סכסוך. טכנולוגיה המסוגלת להתאים מסרים אישית עלולה לחזק תפיסות קיימות, לצמצם את החשיפה לעמדות שונות ולהקשות על ההכרה במציאות משותפת. בהקשר הישראלי איראני, דינמיקה זו עלולה לקבע את הדימויים ההדדיים ולהעלות את המחיר הפוליטי של כל ניסיון להתקדם לעבר דו־קיום בר־קיימא. אולם ארכיטקטורה של שלום אינה יכולה להתבסס רק על הסכמים בין ממשלות; היא זקוקה לסביבה שבה החברות עצמן יכולות להבין את הסוגיות, לדון בפשרות ולהעריך את ההתחייבויות שניתנו. כיצד ניתן לבנות יחסים פוליטיים יציבים יותר כאשר האוכלוסיות המעורבות חיות בסביבות מידע המציגות ללא הרף את הצד האחר כאיום מוחלט?

אין מדובר במחיקת חילוקי הדעות או בכפיית פרשנות אחידה של ההיסטוריה. המטרה היא לשמר את התנאים לקיומו של דיון ציבורי שבו ניתן לבחון טענות ולערער על מניפולציות. מנגנוני שקיפות, חינוך לאוריינות תקשורתית, שיטות בדיקה עצמאיות וכללי אחריות יכולים לסייע בהשגת יעד זה, בלי להעניק לממשלות כוח בלתי מוגבל על זרימת המידע. הממשל הבינלאומי של הבינה המלאכותית מתחיל לשלב במפורש גם ממד זה. הדיונים המתקיימים באו״ם מדגישים את הצורך בשיתוף פעולה עולמי, אולם הגישות נותרות שונות בהתאם לסדרי העדיפויות הכלכליים, לתפיסות החירות ולשיקולי הביטחון של המדינות. גם המזרח התיכון יידרש למצוא איזון בין חדשנות, חירות, הגנה על החברות ואחריות.

74. מתקפות סייבר נגד תשתיות חיוניות

הקישוריות הדיגיטלית משנה גם את אופי האיומים על תשתיות קריטיות. חברות מודרניות תלויות במערכות המפעילות או מתאמות את אספקת האנרגיה והמים, התחבורה, התקשורת, השירותים הפיננסיים, בתי החולים והמִנהל הציבורי. ככל שמערכות אלה נעשות מקושרות ואוטומטיות יותר, כך הפרעה דיגיטלית עלולה לגרום להשלכות מוחשיות בעולם הפיזי. ההבחנה בין מרחב הסייבר לעולם הפיזי מאבדת אפוא חלק מתוקפה: מתקפת מחשב יכולה לפגוע ברציפות של שירות חיוני, לשבש שרשרת לוגיסטית או להקשות על תפקודה של תשתית שאלפי בני אדם תלויים בה.

מציאות זו מחייבת להרחיב את מושג הביטחון הקולקטיבי. מתקפה על רשת חשמל אינה צריכה לכוון ישירות נגד אוכלוסייה כדי לגרום לפגיעה אנושית; שיבוש של מערכת בתי חולים, רשת חלוקת מים או שרשרת אספקה עלול לפגוע באנשים שאין להם כל קשר לסכסוך המקורי. השימושים הצבאיים בבינה מלאכותית מעצימים את הקושי כאשר הם משולבים במערכות מודיעין, פיקוד וסיוע בקבלת החלטות. לפיכך, אי אפשר להפריד בין הגנת התשתיות האזרחיות לבין הדיונים על אבטחת סייבר, אוטומציה ואחריותם של הגורמים המפתחים או מפעילים טכנולוגיות אלה.

גם שאלת השליטה בסוכני בינה מלאכותית ראויה לתשומת לב מיוחדת. במסמך נושאי שפורסם בספטמבר 2026 בחן הפאנל המדעי הבינלאומי העצמאי לבינה מלאכותית, שהוקם בחסות האו״ם, אירוע שבו היו מעורבים סוכני בינה מלאכותית שנבחנו בהקשר של אבטחת סייבר. המסמך מדווח כי מערכות אלה הפגינו, בין היתר, התנהגויות שכללו עקיפת מגבלות מסוימות ברשת ופגיעה במערכות במסגרת פעילותן. הוא מדגיש כי יכולותיה של מערכת עלולות לאפשר לה למצוא נתיבים בלתי צפויים כאשר מטרותיה או סביבת פעולתה אינן נתונות לשליטה מספקת. הדוח אינו מתיימר לקבוע את ההסתברות לאובדן שליטה כללי או את המועד שבו הוא עשוי להתרחש; הוא מפנה את תשומת הלב לסיכונים שנצפו ולמגבלות יכולתו של ארגון יחיד לזהות את כל המגמות המתהוות.

לסוגיה זו חשיבות לביטחון האזורי, משום שתשתית דיגיטלית עשויה להיות בבעלותה של מדינה אחת, להשתמש בתוכנות המסופקות בידי חברה זרה, להסתמך על שרתים הממוקמים במדינה אחרת ולהעביר את נתוניה דרך כמה רשתות. האחריות ואמצעי המניעה מתחלקים אפוא בין גורמים רבים. מנגנוני הביטחון המסורתיים, המאורגנים בדרך כלל סביב מדינות ושטחים מוגדרים בבירור, אינם מספיקים תמיד להתמודדות עם תלויות אלה. הגנה על מערכות קריטיות מחייבת שיתוף פעולה בין ממשלות, חברות טכנולוגיה, מפעילי תשתיות, מדענים וארגונים בינלאומיים. אי אפשר לחשוב על ביטחונה של רשת חשמל בדיוק באותו אופן שבו חושבים על הגנתו של גבול טריטוריאלי, משום שפגיעויותיה עשויות להימצא בכמה תחומי שיפוט ולהיות תלויות בספקים שונים.

עבור המזרח התיכון, מציאות זו עשויה לפתוח מרחב לדיאלוג בין מדינות שעדיין אינן מוכנות לפתור את המחלוקות הפוליטיות ביניהן. קשה להעלות על הדעת שישראל ואיראן יוכלו בעתיד הקרוב לחלוק מסגרת ביטחון כללית. עם זאת, שיתוף פעולה בין מומחים ממדינות שונות להגנה על תשתיות אזרחיות, להחלפת התרעות טכניות או לפיתוח פרוטוקולים שימנעו מאירוע דיגיטלי להתפתח למשבר פוליטי נראה אפשרי יותר. שיתוף פעולה טכני לא יפתור את היריבויות האסטרטגיות, אך הוא עשוי ליצור נוהלי עבודה משותפים וערוצי תקשורת שיוכלו להועיל בעת מתיחות. בהיסטוריה של היחסים הבינלאומיים, תחומים פונקציונליים מסוימים אפשרו לעיתים ליצור צורות מוגבלות של שיתוף פעולה עוד לפני שהתאפשרה התקרבות פוליטית רחבה יותר.

75. מערכות נשק אוטונומיות

הסוגיה הרגישה ביותר נוגעת לקשר שבין בינה מלאכותית להפעלת כוח. ב־25 באוגוסט 2026 חידשו מזכ״ל האו״ם ונשיאת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום את קריאתם לאימוץ דחוף של כללים בינלאומיים חדשים בנוגע למערכות נשק אוטונומיות. הם הדגישו את הסיכונים הכרוכים בצמצום הפיקוח האנושי ואת הצורך לקבוע גבולות ברורים לפני ששיטות מסוימות יהפכו לנפוצות. קריאה זו משתלבת בדיונים בינלאומיים שכבר מתקיימים בנושא האיסורים, ההגבלות והערבויות הדרושים להבטחת הציות למשפט ההומניטרי הבינלאומי.

חשוב להבחין בין אוטומציה לאוטונומיה. מערכת יכולה לבצע באופן אוטומטי פעולות ניווט, גילוי או ניתוח, מבלי לקבל בעצמה את ההחלטה הבסיסית להפעיל כוח. שאלת האוטונומיה משתנה כאשר מערכת, לאחר הפעלתה, מסוגלת לבחור מטרות ולתקוף אותן ללא התערבות אנושית נוספת. הדיון הבינלאומי עוסק, בין היתר, בנסיבות שבהן נעשה שימוש במערכות אלה, ביכולת לחזות את השפעותיהן, באפשרות להגביל את פעולתן וביכולתם של האחראים להפעיל שיקול דעת מספק. לכן, הקושי אינו מסתכם בקביעה אם למכונה יש פונקציה אוטומטית, אלא מחייב להבין אילו החלטות היא יכולה לקבל, מהן השלכותיהן ובאילו תנאים נותרת אפשרות ממשית להתערבות אנושית.

אין לצמצם את הסוגיה לעימות בין תומכי הקדמה למתנגדי הטכנולוגיה. היא נוגעת לאחריות במסגרת סדר בינלאומי המבוסס על החוק. החלטות הכרוכות בהשלכות אנושיות חמורות צריכות להיות ניתנות להערכה לפי כללים ידועים ולהיות מיוחסות לגורמים שניתן להטיל עליהם אחריות. ככל שמערכת נעשית אוטונומית יותר, כך עלול להיות קשה יותר לקבוע כיצד התקבלו ההחלטות ועד כמה יכלו האנשים שאישרו את השימוש בה לצפות את תוצאותיהן. המשפט ההומניטרי הבינלאומי ממשיך לחול על סכסוכים מזוינים גם כאשר נעשה שימוש בטכנולוגיות חדשות; האתגר הוא להבטיח שתכנונן והפעלתן יאפשרו לקיים בפועל את החובות הקיימות.

עבור המזרח התיכון, שבו התחרות הטכנולוגית והצבאית כבר עזה, מרוץ לאוטונומיה ללא מנגנוני בקרה משותפים עלול לצמצם את מרחב שיקול הדעת האנושי בעת משברים. הסיכון אינו מחייב להניח שמכונה תחליט לפתע, באופן עצמאי, לפתוח במלחמה. הוא עשוי לנבוע מתהליך הדרגתי יותר: כמה מערכות אוטומטיות מייצרות במקביל התרעות, הערכות או תגובות המאיצות עימות עוד לפני שהמנהיגים הפוליטיים הספיקו לגבש הבנה אמינה דיה של המצב. טעות בזיהוי, נתון מטעה או תגובה אוטומטית שאינה מותאמת לנסיבות עלולים אז לגרום לתוצאות בלתי מידתיות.

לפיכך, יש להבין את הפיקוח האנושי כמכלול של ערבויות ולא כאמצעי פשוט המאפשר למפעיל לעצור מכונה. הוא מחייב אחריות ברורה, כללי הפעלה, בחינה משפטית, מגבלות מבצעיות, מנגנוני פיקוח והבנה מספקת של התנהגות המערכת. הוא מחייב גם שהאחראים יקבלו בפועל את הזמן, המידע והסמכות הדרושים להפעלת שיקול דעתם. באזור שבו החשדנות האסטרטגית נותרת עמוקה, קביעת עקרונות משותפים לאחריות אנושית ולכיבוד המשפט ההומניטרי הבינלאומי עשויה להיות יעד מציאותי יותר מהסכם כולל בכל היבטי הביטחון.

76. הסיכון להאצה בלתי מבוקרת של התחרות הטכנולוגית

האיום האסטרטגי עשוי לנבוע בסופו של דבר פחות מטכנולוגיה מסוימת ויותר מהדינמיקה הקולקטיבית שהיא מחוללת. אם ישראל מפתחת יכולות חדשות בתחום הבינה המלאכותית משום שהיא סבורה שאיראן מחזקת את יכולותיה, אם איראן מאיצה את תוכניותיה משום שהיא מעריכה שישראל שומרת על יתרון, ואם מדינות המפרץ, טורקיה, מצרים או פקיסטן מגבירות את השקעותיהן כדי שלא להיקלע לתלות, עלול האזור להיכנס למעגל שבו כל החלטה לאומית נראית רציונלית כשהיא נבחנת בפני עצמה, אך מכלול ההחלטות מגביר את חוסר היציבות. מנגנון זה מזכיר דפוסים מוכרים של תחרות אסטרטגית. החידוש טמון במהירות התפשטותן של הטכנולוגיות, במגוון יישומיהן ובקושי לגבש כללים משותפים לפני פריסת היכולות בשטח.

הבינה המלאכותית מעמיקה את הפער בין קצב ההתפתחות הטכנולוגית לקצב הדיפלומטיה. יכולת מסוימת עשויה להשתנות בתוך חודשים ספורים, בעוד שמשא ומתן על הסכם בינלאומי נמשך לעיתים קרובות שנים. אפשר לשלב חידוש במערכת עוד לפני שהמדינות גיבשו הגדרה משותפת לסיכון שהן מבקשות להסדיר. הקריאה המשותפת של האו״ם והוועד הבינלאומי של הצלב האדום בנוגע לנשק אוטונומי ממחישה קושי זה: ההתקדמות הטכנולוגית ואפשרויות הפריסה מחייבות את הממשלות להגדיר את הגבולות שהן מבקשות להגן עליהם, לפני ששיטות מסוימות יהפכו לקשות לשינוי.

האצה זו מחייבת גם בחינה מחודשת של עצם מושג היתרון הטכנולוגי. יכולת שהייתה בתחילה נחלתן של מדינות מעטות עשויה להתפשט, לאבד חלק מייחודה ולהפוך לנגישה לגורמים רבים יותר. ערכה האסטרטגי תלוי אז פחות בהחזקה בכלי בודד ויותר ביכולת לשלב אותו במוסדות איתנים, לאבטח אותו, להכשיר מומחים ולהשתמש בו בתנאים המאפשרים לשלוט בהשפעותיו. התחרות מתנהלת אפוא במעבדות, אך גם באוניברסיטאות, במערכות החינוך, בתשתיות הדיגיטליות, באיכות המִנהל הציבורי ובאמון שממנו נהנים מנגנוני קבלת ההחלטות. חברה מתקדמת מבחינה טכנולוגית, שאינה מסוגלת לבדוק את המידע שלה, להגן על רשתותיה או לפקח על השימוש במערכות שהיא עצמה מפעילה, עלולה להישאר פגיעה גם לאחר השקעות גדולות.

כאן חוזר הדיון שלנו לנקודת המוצא של הדוח. במשך עשרות שנים עיצבו ישראל ואיראן במידה רבה את תפיסותיהן האסטרטגיות סביב יכולתה של האחרת לחזק את עוצמתה ולאיים על האינטרסים שלהן. הבינה המלאכותית עלולה להרחיב את ההיגיון הזה לתחום שבו הגבולות חדירים יותר מכפי שהם בצורות המסורתיות של התחרות הצבאית. אולם היא גם יוצרת אפשרות חדשה: סיכונים מסוימים עשויים להפוך למשותפים במידה כזאת, ששיתוף פעולה שהיה קשה לדמיין מבחינה פוליטית בתחומים אחרים ייעשה לצעד רציונלי. ההכרה בפגיעוּת משותפת אינה מעידה שהמדינות נותנות אמון זו בזו; היא מעידה שעשוי להיות להן אינטרס למנוע נזקים מסוימים, גם כאשר הן ממשיכות להתחרות.

הסכם אזורי בנוגע לאימות תכנים שנוצרו באופן מלאכותי, תקנים להגנה על תשתיות קריטיות, מנגנונים לדיווח על אירועים דיגיטליים או עקרונות לאחריות אנושית במערכות רגישות לא יבטלו, כמובן, את היריבויות. גם תוכניות לשיתוף פעולה מדעי בתחומי המים, האנרגיה, החקלאות, הבריאות או החוסן האקלימי עשויות להניב תועלת מוחשית בלי לחייב פתרון מוקדם של כל המחלוקות הפוליטיות. חשיבותן של יוזמות אלה תהיה ביצירת מרחבים שבהם היריבות לא תהיה עוד השפה היחידה הזמינה. הן לא ידרשו מן המדינות לוותר על ביטחונן הלאומי, אלא להכיר בכך שלא ניתן להשיג באופן עצמאי כל צורה של ביטחון.

הבינה המלאכותית חדלה אפוא להיות רק תחום חדש של תחרות והופכת לסוגיה הנוגעת לארכיטקטורה הבינלאומית. המזרח התיכון יכול לשחזר בתחום זה את ההיגיון של יריבויותיו הישנות, ולראות בכל חידוש יתרון שיש לצבור על חשבון האחרים. לחלופין, הוא יכול לזהות את התחומים שבהם שום ניצחון לאומי לא יספיק כדי להבטיח ביטחון: אמינות המידע, הגנה על תשתיות, אחריות אנושית, אבטחת סייבר, מחקר מדעי, ניהול משאבי מים, בריאות וחוסן אקלימי. בתרחיש הראשון, הבינה המלאכותית עלולה להעמיק את הפיצול האזורי; בתרחיש השני, היא עשויה לסייע בהפיכת תלות הדדית שנכפתה על המדינות לתלות הדדית המובנת להן טוב יותר ומאורגנת באופן חלקי.

האתגר של הפרק הבא יהיה אפוא פחות לקבוע אם לישראל או לאיראן יש יכולות טכנולוגיות רבות יותר, ויותר לבחון מה האזור עשוי להרוויח מהפיכת חלק מן התחרות הזאת לכללים משותפים. בנקודת המפגש שבין יריבות לשיתוף פעולה עשוי להתגבש הרעיון של מועצה אזורית לבינה מלאכותית. מוסד כזה לא אמור למחוק את הריבונויות הלאומיות או להתיימר לפתור לבדו את הסכסוכים האזוריים. עם זאת, הוא עשוי לשמש מנגנון לדיאלוג, לחילופי מומחיות ולגיבוש עקרונות משותפים בתחומים שבהם הסיכונים חורגים מיכולותיה של מדינה יחידה. אמינותו תהיה תלויה במנדט מציאותי, בערבויות לשקיפות, בייצוג אזורי רחב דיו ובהבחנה ברורה בין שיתוף פעולה אזרחי, ביטחון דיגיטלי והסוגיות הצבאיות הרגישות ביותר.

ישראל, איראן והתחרות הטכנולוגית

77. ישראל כמעצמה טכנולוגית

ישראל נכנסת לעידן הבינה המלאכותית מתוך יתרון שנבנה במשך כמה עשורים: ריכוז גבוה של כישורים מדעיים ויזמיים, מערכת אקולוגית מפותחת בתחום טכנולוגיות המידע, ניסיון מוכר באבטחת סייבר, תעשיית טכנולוגיה המקושרת לשווקים הבינלאומיים וקשרים הדוקים בין מחקר, חדשנות וביטחון לאומי. מסלול התפתחות זה מסביר מדוע הרשויות בישראל רואות כיום בבינה המלאכותית מרכיב בחוסן הלאומי, מעבר לפוטנציאל הכלכלי שלה בלבד. ב־16 ביוני 2026 אימצה הממשלה החלטה שנועדה להאיץ את התפתחותו של תחום זה. עיקרי התוכנית הלאומית הוצגו לאחר מכן בכנסת ביולי. התוכנית מתמקדת, בין היתר, בתשתיות מחשוב, בפיתוח ההון האנושי, באבטחת סייבר, בבינה מלאכותית המיושמת במערכות פיזיות ובשילוב הטכנולוגיה במגזרים שונים של הכלכלה והשירותים הציבוריים.

היעדים שהוכרזו ממחישים את היקף השאיפות של ישראל. התוכנית כוללת, בין היתר, פיתוח יכולת שתאפשר להעמיד עד 100,000 מעבדים או מאיצים ייעודיים לבינה מלאכותית, תמיכה בפיתוח מחשב קוונטי ישראלי וחיזוק ההכשרה, החל בחינוך הבית ספרי וכלה בלימודים אקדמיים ובמחקר מתמחה. כמו כן, היא נועדה למשוך חוקרים העובדים בחו״ל או לעודד את חזרתם לישראל, ולהכין את כוח העבודה לשינויים בעולם התעסוקה. במקביל, הדיונים הפרלמנטריים על ההכרה בתשתיות מחשוב כנכסים אסטרטגיים מעידים על שינוי משמעותי: מרכזי נתונים, כוח מחשוב ורציפות השירותים הדיגיטליים נתפסים יותר ויותר כסוגיות של ביטחון לאומי. עם זאת, ההכרזות הללו מתארות יעדי מדיניות ציבורית ואינן מוכיחות שכל היכולות המתוכננות כבר זמינות בפועל.

גישה זו מלמדת שישראל אינה מבקשת רק לייצר תוכנות טובות יותר או לתמוך בהקמת חברות חדשות. היא שואפת לבסס שרשרת טכנולוגית מקיפה יותר, המחברת בין חוקרים, אוניברסיטאות, תשתיות מחשוב, נתונים, אבטחת סייבר, תעשייה ויישומים אזרחיים או ביטחוניים. לפיכך, התחרות אינה מתמקדת עוד רק באיכותם של מודלים לבינה מלאכותית, אלא גם ביכולת להעמיד את המשאבים האנושיים, החומריים והמוסדיים הדרושים לפיתוחם, להתאמתם ולהפעלתם. הניסיון הישראלי חיזק גם את תשומת הלב לתלויות חיצוניות, במיוחד במצבים שבהם הגישה לתשתיות דיגיטליות, לרכיבים או לשירותים של ספקים זרים עלולה להיפגע בעקבות משבר פוליטי או צבאי.

עם זאת, עוצמה טכנולוגית אינה מבטיחה יציבות באופן אוטומטי. יכולת מדעית גבוהה עשויה לחזק את הגנתה של מדינה, אך גם להגביר את חששותיהם של יריביה. בסביבה המאופיינת בחוסר אמון, חידוש שהמדינה המפתחת מציגה כאמצעי הגנתי עלול להתפרש בעיני מי שעוקב אחריה כיכולת התקפית עתידית. כך עלולה הבינה המלאכותית להחריף את דילמת הביטחון: צעדים שנוקט גורם אחד כדי להגן על עצמו עשויים לעודד גורמים אחרים לחזק את יכולותיהם, ובכך להזין דינמיקה קולקטיבית של חוסר ביטחון. לכן, השאלה האסטרטגית אינה רק עד לאן ישראל יכולה להתקדם, אלא גם כיצד תיתפס התקדמות זו בסביבתה האזורית ואילו השלכות עשויות להיות לתפיסה הזאת על התנהלותן של מדינות אחרות.

78. המערכת האקולוגית הטכנולוגית של איראן

איראן ניצבת בפני התמורה הזאת מנקודת מוצא שונה. הסנקציות, ההגבלות על הגישה לטכנולוגיות מערביות מסוימות והמגבלות הכלכליות צמצמו חלק מאפשרויותיה, אך לא מנעו את פיתוחו של הון מדעי מקומי או את צמיחתה של מערכת אקולוגית טכנולוגית המותאמת לתנאיה. לטהראן אין גישה לאותם שווקים בינלאומיים, לתשתיות מחשוב מערביות ולשרשראות אספקה טכנולוגיות שמהן נהנים מרכזי הטכנולוגיה העולמיים המובילים. לפיכך, התפתחותה נשענת במידה רבה יותר על מחקר מקומי, התאמת טכנולוגיות קיימות, שימוש במשאבים נגישים, הכשרת מומחים וחיפוש אחר שותפויות חיצוניות. מסלול זה אינו מעיד שאסטרטגיות אלה מניבות תוצאות זהות לאלה של השקעות בכלכלות המתקדמות ביותר, אך הוא מראה כי מגבלות חיצוניות אינן מבטלות בהכרח כל יכולת לחדשנות.

הרשויות באיראן יזמו מהלכים שנועדו לארגן את פיתוחה ואת השימוש בה של הבינה המלאכותית. ההנחיות הפומביות שהוצגו בתחום זה קושרות את הטכנולוגיה לתחרותיות, למחקר מדעי ולעצמאות לאומית. עם זאת, יש להבחין בין היעדים שהוכרזו, המנגנונים שהופעלו בפועל והתוצאות שניתן למדוד. המידע הזמין אינו מאפשר להתייחס לכל שאיפותיה של איראן כאל יכולות מבצעיות שאומתו. זהירות זו חיונית במיוחד משום שהמידע על תוכניות רגישות, תשתיות ופעילות צבאית הוא לעיתים קרובות חלקי, ואילו הודעות רשמיות עשויות לשרת מטרות של מדיניות פנים או של העברת מסרים אסטרטגיים.

מלחמת 2026 מחייבת גם לבחון את החוסן הטכנולוגי מזווית רחבה יותר. ניתוחים מסוימים של יכולות איראן בתחום הכטב״מים והטכנולוגיות הדו־שימושיות מתארים מערכת אקולוגית המשלבת מוסדות מחקר, אוניברסיטאות, חברות, סדנאות מתמחות ורשתות אספקה. יש להתייחס להערכות אלה כאל ניתוחים אסטרטגיים ולא כאל מיפויים עצמאיים וממצים של כלל היכולות. עם זאת, הן מדגישות עובדה חשובה: יכולתה הטכנולוגית של מדינה אינה מצטמצמת למספר קטן של תשתיות מרכזיות. חלק מן הידע והמיומנות עשויים להיות מפוזרים בין מוסדות וגורמים שונים, ולכן קשה להעריך את השפעתו של לחץ חיצוני על סמך המתקנים הבולטים בלבד.

ההבחנה הזאת חשובה גם בתחום הבינה המלאכותית. מדינה יכולה לפתח יישומים באמצעות כלים קיימים, תוכנות קוד פתוח, מודלים נגישים או יכולות מקומיות להתאמת טכנולוגיות. דיווחים עיתונאיים שפורסמו ב־2026 התייחסו גם לשימוש שעשו גורמים איראניים בכלי בינה מלאכותית הזמינים בשוק לצורך פעילויות דיגיטליות וביטחוניות. כאשר דיווחים כאלה נוגעים למבצעים חשאיים, יש לייחס אותם למקורותיהם ואין להכלילם לגבי כלל המערכת הטכנולוגית האיראנית. עם זאת, הם ממחישים מגמה רחבה יותר: התפשטותה הבינלאומית של הבינה המלאכותית מקשה על מספר מצומצם של מעצמות לשמר מונופול טכנולוגי לאורך זמן.

מסלולה של איראן מלמד אפוא כי מדינה יכולה להיות מוגבלת מבחינה טכנולוגית בלי לקפוא על שמריה. היא עשויה לאבד גישה לארכיטקטורות מסוימות, לפתח חלופות, להתאים כלים קיימים או לחפש שותפויות אחרות. אין פירוש הדבר שהסנקציות חסרות השפעה, או שלאיראן משאבים וביצועים המקבילים לאלה של מרכזי הבינה המלאכותית המובילים בעולם. המשמעות היא שההגבלות עשויות לשנות את אופני התנהלותה של התחרות הטכנולוגית בלי להביא בהכרח לסיומה.

79. כטב״מים, טילים, אבטחת סייבר ובינה מלאכותית

אין לפרש את ההתכנסות בין בינה מלאכותית לטכנולוגיות צבאיות כהופעתו של נשק יחיד שיחולל בתוך זמן קצר מהפכה במאזן האזורי. השינוי מפוזר יותר. הוא נוגע לאיסוף נתונים, למעקב אחר מערכות, לניתוח מודיעין, להגנת רשתות, לתכנון ולאוטומציה של פונקציות מסוימות. כטב״ם המשתמש באלגוריתם אינו הופך בשל כך באופן אוטומטי למערכת נשק אוטונומית. באותו אופן, שילובה של בינה מלאכותית במערכת הגנה אינו מעיד שההחלטות הפוליטיות או הצבאיות הועברו למכונה. יש להבחין בין סיוע אלגוריתמי, אוטומציה של פונקציות מסוימות ואוטונומיה בבחירת מטרה או בתקיפתה.

ההבחנה הזאת חיונית להבנת מסלוליהן של ישראל ואיראן. לישראל מערכת אקולוגית מפותחת במיוחד בתחום טכנולוגיות המידע, אבטחת הסייבר והמחקר היישומי. איראן פיתחה יכולות בתחום הכטב״מים, הטילים, הלוחמה האלקטרונית ופעילויות סייבר מסוימות, תוך התאמת בחירותיה הטכנולוגיות למגבלות כלכליות ותעשייתיות שונות. ניתוחים אסטרטגיים העוסקים במזרח התיכון מראים גם שמדינות נוספות באזור משקיעות ביישומים צבאיים וביטחוניים של בינה מלאכותית. לפיכך, התחרות אינה מוגבלת לשתי מדינות, אלא מתקיימת בסביבה רחבה יותר, שבה גם מדינות המפרץ, טורקיה וגורמים אחרים מבקשים לחזק את יכולותיהם.

הטכנולוגיות נעות בין מדינות, חברות, אוניברסיטאות ורשתות מדעיות. רכיבים שתוכננו במדינה אחת עשויים להשתלב במערכות במדינה אחרת; תוכנות אזרחיות עשויות להיות מותאמות לשימושים ביטחוניים; ומודלים הזמינים לציבור עשויים להשתנות בידי משתמשים שאינם קשורים מבחינה מוסדית למפתחיהם. תנועה זו אינה מבטלת את היתרונות שמעניקות תשתיות מתקדמות, מומחיות והשקעות רחבות היקף. עם זאת, היא מקשה על קביעת גבולות ברורים בין המערכות האקולוגיות הטכנולוגיות. מדינה עשויה לשמור על יתרון בתחומים מסוימים ובה בעת להישאר פגיעה בתחומים אחרים, במיוחד כאשר מערכותיה תלויות בספקים, ברכיבים או ברשתות בינלאומיות.

אירועי 2026 הזכירו גם כי התשתיות הדיגיטליות קשורות כיום לביטחון הכלכלי ולרציפותם של שירותים חיוניים. מרכזי נתונים, רשתות תקשורת, מערכות אנרגיה ויכולות מחשוב אינם עוד אמצעים טכניים בלבד. פגיעה בהם עלולה להשפיע על עסקים, שירותים ציבוריים, עסקאות פיננסיות ותקשורת. במרץ 2026 נפגעו מתקני מרכזי נתונים שהפעילה Amazon Web Services באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין, על רקע תקיפות באמצעות כטב״מים, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים ושיבושים בשירותים. אירוע זה ממחיש את הפגיעוּת הפיזית של תשתיות דיגיטליות, שתפקודן תלוי גם באספקת חשמל, בקירור, בתקשורת ובאבטחת האתרים.

התפתחות זו מעניקה לתחרות הטכנולוגית ממד פרדוקסלי. ככל שהמדינות מבקשות להגביר את עצמאותן, כך עליהן להתחשב יותר ברשתות הבינלאומיות שעליהן נשענת התפתחותן. ככל שהן מבקשות להגן על תשתיותיהן, כך עליהן להעריך את הסיכונים הקשורים לספקים, לרכיבים ולשותפים חיצוניים. לכן, עצמאות טכנולוגית מוחלטת נותרת יעד שקשה להשיג. השאלה המעשית היא כיצד לנהל את התלויות החיוניות, לגוון את מקורות האספקה, לחזק את החוסן ולמנוע מפגיעוּת טכנית להפוך לאמצעי לחץ אסטרטגי.

80. הטכנולוגיה כמכפיל עוצמה

אחת הטעויות הנפוצות בניתוח העוצמה הטכנולוגית היא ההנחה שטכנולוגיה מתקדמת יותר מובילה בהכרח לתוצאה אסטרטגית טובה יותר. ההיסטוריה הצבאית והפוליטית מלמדת, עם זאת, שהטכנולוגיה לעולם אינה פועלת בחלל ריק. השפעותיה תלויות באיכות המוסדות, בהכשרת כוח האדם, במשאבים הכלכליים, ביכולת התעשייתית, בתפיסה המבצעית, בלוגיסטיקה, במודיעין, בדיפלומטיה וביכולת להפוך חידוש לתוצאה יציבה לאורך זמן. הבינה המלאכותית לא תבטל כלל זה. ייתכן שאף תגביר את חשיבותו, משום שביצועיה של מערכת תלויים בסביבתה האנושית והחומרית לא פחות משהם תלויים בתכונותיה הטכניות.

התוכנית הלאומית הישראלית שהוצגה ב־2026 ממחישה היגיון זה באמצעות שילוב בין תשתיות מחשוב, הכשרה, מחקר, אבטחת סייבר ויישומי בינה מלאכותית. המטרה היא לבסס מערכת אקולוגית המסוגלת לתמוך בחדשנות לאורך זמן. גם איראן, למרות המשאבים והמגבלות השונים שלה, מבקשת לחבר בין מחקר, פיתוח לאומי ויישומים אסטרטגיים. שני מסלולי ההתפתחות אינם שקולים זה לזה, אך הם מעידים על מגמה משותפת: הבינה המלאכותית הופכת בהדרגה לתשתית של עוצמה, ולא רק לכלי נוסף.

לפיכך, המדינות המשקיעות בתחום אינן מבקשות רק לשפר את יכולותיהן הצבאיות המיידיות. הן מבקשות להכין את מעמדן הכלכלי והמדעי לעשורים הבאים. מדינה המסוגלת להכשיר מומחים, להחזיק במאגרי נתונים אמינים, לפתח תשתיות מחשוב ולשלב בינה מלאכותית בעסקיה יכולה לשפר את שירותיה הציבוריים, את המחקר הרפואי, את התעשייה, את החקלאות ואת מערכות הלוגיסטיקה שלה. ההתקדמות במגזר אחד עשויה אפוא לתרום להתקדמות במגזרים אחרים וליצור השפעה מצטברת.

עם זאת, הצטברות זו טומנת בחובה גם סיכון להעמקת אי־השוויון. מדינות המפגרות בפיתוח תשתיות דיגיטליות, הכשרה ומחקר עלולות להפוך לתלויות יותר בספקים זרים, לאבד כוח אדם מיומן ולראות את מרחב קבלת ההחלטות שלהן מצטמצם. שאלת הבינה המלאכותית מתחברת אפוא לשאלת הפיתוח. עבור המזרח התיכון, האתגר לא יהיה רק לקבוע אילו מדינות יחזיקו במערכות המתקדמות ביותר, אלא גם לברר אם ניתן יהיה להפיץ את יתרונות התמורה הטכנולוגית במידה מספקת כדי לצמצם פערים כלכליים וחברתיים במקום להעמיקם.

81. מדוע עליונות טכנולוגית אינה מבטיחה יציבות

עליונות טכנולוגית עשויה לחזק את יכולת ההרתעה של מדינה, לשפר את המודיעין שלה ולהרחיב את אמצעי ההגנה העומדים לרשותה. אולם היא אינה יכולה ליצור אמון בכוחות עצמה. בנסיבות מסוימות, היא אף עלולה להביא לתוצאה הפוכה. ככל שמדינה מפתחת יכולות שקשה לצפות בהן מבחוץ, כך יריביה עשויים לתהות כיצד ניתן להשתמש בהן. ככל שטכנולוגיה מאיצה את עיבוד המידע, כך עלול להתקצר הזמן המוקדש לאימותו. וככל שהמערכות נעשות מורכבות יותר, כך עלולים מקבלי ההחלטות להתקשות להבין מה יריבם יודע, מה הוא מבקש לעשות וכיצד הוא מפרש את פעולותיהם שלהם.

דילמת הביטחון בין ישראל לאיראן עשויה למצוא בבינה המלאכותית זירה חדשה. אם ישראל מחזקת את יכולותיה כדי לשפר את ביטחונה, איראן עלולה לפרש את ההתפתחות כאיום ולבקש לפתח אמצעים משלה. אם איראן מתקדמת באוטומציה, באבטחת סייבר או ביישומים צבאיים של בינה מלאכותית, ישראל עלולה לראות בכך סיבה נוספת להאיץ את השקעותיה. כל אחד מהצדדים עשוי אפוא לפעול באופן רציונלי בהתאם לתפיסת הביטחון שלו, ובו בזמן לתרום לדינמיקה קולקטיבית של חוסר ביטחון. הבינה המלאכותית אינה יוצרת מנגנון זה, אך היא עשויה להאיץ היבטים מסוימים שלו ולהקשות על פרשנות כוונותיהם של הצדדים.

השאלה המרכזית הופכת אפוא לשאלת יכולת החיזוי. סביבה אזורית יציבה יחסית אינה מחייבת שלכל המדינות יהיו אותן יכולות. היא מחייבת שהגורמים השונים יוכלו להבין במידה מספקת את יכולותיהם, את כוונותיהם ואת מגבלותיהם של האחרים, כדי למנוע טעויות חישוב מסוכנות במיוחד. ניתן לחזק יכולת זו באמצעות מנגנוני תקשורת, נהלי דיווח, נורמות משותפות והסכמים המתמקדים בתחומים מוגדרים. אין צורך באמון מוחלט. ביחסים בינלאומיים רבים, היציבות מתחילה כאשר יריבים מסכימים לצמצם אי־ודאויות מסוימות, גם אם לא פתרו את המחלוקות הבסיסיות ביניהם.

עתידו הטכנולוגי של המזרח התיכון עשוי להתפתח אפוא בשני כיוונים. בכיוון הראשון, ישראל, איראן, מדינות המפרץ, טורקיה ושאר המעצמות האזוריות ימשיכו להתחרות בתחום הבינה המלאכותית, אבטחת הסייבר, המערכות האוטונומיות והתשתיות הדיגיטליות, בלי להקים מנגנונים משותפים מספקים למניעת תקריות. במקרה כזה, הטכנולוגיה תהפוך לזירת יריבות נוספת, שתצטרף למתחים הצבאיים, האנרגטיים והדיפלומטיים. בכיוון השני, אותן מדינות יכירו בהדרגה בכך שסוגים מסוימים של סיכונים הם חוצי גבולות מכדי שניתן יהיה לנהל אותם באופן עצמאי, ויתחילו לגבש כללים משותפים, גם אם מוגבלים, בתחומי אבטחת הסייבר, הגנת התשתיות האזרחיות, הדיסאינפורמציה והאחריות האנושית בקבלת החלטות רגישות.

הדרך השנייה אינה מחייבת פיוס מיידי או היעלמות של היריבויות. היא מחייבת להבחין בין התחומים שבהם התחרות יכולה להימשך לבין התחומים שבהם היעדר כללים יוצר סכנות מופרזות לכל הצדדים. הבחנה זו עשויה להיות אחד מיסודותיו של המיתווה האזורי הכולל המוצע בדוח זה. ארכיטקטורה מודרנית לא תדרוש מישראל ומאיראן לאמץ תפיסה פוליטית משותפת. היא תבקש, במקום זאת, למנוע מכל חידוש טכנולוגי להפוך באופן אוטומטי למקור נוסף של חוסר יציבות.

ההיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן הובילה אותנו משיתוף פעולה אסטרטגי שהיה אפשרי בעבר ליריבות שהפכה למרכיב מכונן ביחסים ביניהן. הבינה המלאכותית מוסיפה סתירה נוספת: הטכנולוגיה המגבירה את יכולותיה של כל מדינה בנפרד עלולה גם להעצים את פגיעוּתן המשותפת. לפיכך, שיתוף פעולה טכנולוגי אינו בהכרח יעד פוליטי שכל הגורמים שותפים לו; בתחומים מסוימים הוא עשוי להפוך לצורך אסטרטגי. הפרק הבא בוחן כיצד ניתן לתרגם אפשרות זו למנגנונים מוסדיים.

הפיכת הבינה המלאכותית לזירה של שיתוף פעולה

82. קוד התנהגות אזורי בנושא הבינה המלאכותית

המזרח התיכון אינו צריך להמתין להיעלמותן של היריבויות כדי לדון בכללים משותפים בתחום הבינה המלאכותית. דווקא משום שהמדינות נותרות חלוקות בסוגיות הביטחון המרכזיות, אפשר לחפש אפיקי שיתוף פעולה ראשוניים בתחומים שבהם היעדר כללים יוצר סיכונים משותפים. קוד התנהגות אזורי בנושא הבינה המלאכותית עשוי לשמש נקודת פתיחה. הוא לא יהיה אמנת שלום טכנולוגית ולא מנגנון שנועד למנוע ממדינות לפתח יכולות עצמאיות. מטרתו תהיה מצומצמת יותר: לקבוע עקרונות מינימליים בנוגע לאחריות, להגנת נתונים, לאבטחת סייבר, לאימות תכנים שנוצרו באופן מלאכותי, להגנה על תשתיות אזרחיות ולשימוש אחראי בבינה מלאכותית בתחומים רגישים.

יוזמה כזאת תוכל להסתמך על העבודה הבינלאומית הקיימת, בלי להתיימר להחליף אותה. בשנת 2026 המשיכו האומות המאוחדות בדיוניהן על ממשל הבינה המלאכותית ועל מערכות נשק אוטונומיות. קבוצת המומחים הממשלתיים העוסקת בטכנולוגיות מתפתחות בתחום מערכות הנשק הקטלניות האוטונומיות התכנסה, בין היתר, בז׳נבה בין 31 באוגוסט ל־4 בספטמבר. דיונים אלה מעידים על חשיבותן הגוברת של הסוגיות, אך אינם מלמדים שכבר הושג הסכם בינלאומי כולל. לפיכך, יש להציג מסגרת אזורית אפשרית כמסגרת משלימה לכלים הבינלאומיים וככזו המכבדת את החובות המשפטיות הקיימות.

יתרונו של קוד אזורי יהיה ביכולתו לתרגם עקרונות כלליים למציאות המזרח תיכונית. האזור כולל כמה שפות מרכזיות, מערכות פוליטיות שונות, רמות טכנולוגיות בלתי שוות ותפיסות ביטחון שלעיתים סותרות זו את זו. תקן אחיד שיוכתב מבחוץ עלול לעורר התנגדות. מסגרת שתתגבש בהדרגה באמצעות משא ומתן תוכל להתחיל ביעדים שבהם האינטרסים מתלכדים, בלי לדרוש אמון פוליטי מלא: הגנה על נתונים רפואיים, אימות של הודעות רשמיות, שיתוף מידע על אירועים המשפיעים על תשתיות אזרחיות ושיתוף פעולה נגד צורות מסוימות של פשיעת סייבר.

אמינותו של קוד כזה תהיה תלויה ביכולתו לחרוג מהצהרת עקרונות בלבד. יהיה צורך להבחין בין התחייבויות וולונטריות, חובות שהמדינות עשויות להסכים עליהן ומנגנוני מעקב. המדינות יוכלו להתחיל בהליכי דיווח והתייעצות, לפתח בהמשך תקנים משותפים למגזרים אזרחיים מסוימים ולהותיר את הסוגיות הצבאיות הרגישות ביותר למשא ומתן ייעודי. התקדמות מדורגת זו תאפשר לבנות הרגלי שיתוף פעולה בלי להניח שהאמון כבר קיים.

83. הסדרת השימוש במערכות נשק אוטונומיות

התחום הצבאי הוא החלק הקשה ביותר במיזם זה. השימוש בבינה מלאכותית במערכות נשק נוגע ישירות לריבונות, להרתעה ולתפיסת הביטחון של כל מדינה. אולם זהו גם התחום שבו היעדר כללים עלול להוביל לתוצאות החמורות ביותר. באוגוסט 2026 חידשו מזכ״ל האו״ם ונשיאת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום את קריאתם לאימוץ כללים ייעודיים למערכות נשק אוטונומיות. הם הדגישו את הפער ההולך וגדל בין היכולות הטכנולוגיות למסגרות הרגולטוריות וקראו לנהל משא ומתן על מסמך מחייב מבחינה משפטית, שיכלול איסורים והגבלות ברורים.

המזרח התיכון יכול לתרום להתפתחות זו באמצעות גיבוש מקביל של עקרונות אזוריים. יש לשמור על הבחנה מהותית: לא כל מערכת המשתמשת בבינה מלאכותית היא נשק אוטונומי. כלי המנתח נתונים כדי לסייע למפעיל אנושי אינו מעורר בדיוק אותן שאלות כמו מערכת המסוגלת לבחור מטרה ולתקוף אותה ללא התערבות אנושית נוספת. דיוני קבוצת המומחים הממשלתיים במסגרת האמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים עוסקים, בין היתר, בהגדרות, בפיקוח אנושי, באחריות ובאמצעים החלים לאורך מחזור החיים של המערכות. מגוון העמדות הלאומיות מלמד כי עדיין יש לבנות הסכמה בינלאומית. לכן, יוזמה אזורית לא תוכל לפתור לבדה סוגיה החורגת בהרבה מגבולות האזור.

גישה מציאותית תתחיל בשאלת האחריות. מערכות צבאיות בעלות מידה משמעותית של אוטונומיה צריכות להיות כפופות לשרשראות פיקוד ברורות, לבחינות משפטיות מתאימות, להליכי פיקוח ולהגבלות שימוש מוגדרות היטב. העיקרון הבסיסי יהיה למנוע מצב שבו האחריות האנושית נעלמת מאחורי פעולתה של מערכת טכנולוגית. אין מדובר בדרישה מכל המדינות לוותר מיד על כל טכנולוגיה מתקדמת, אלא בהבטחה שאף טכנולוגיה לא תהפוך למרחב נטול אחריות.

באזור המאופיין במשברים חוזרים, נורמות כאלה עשויות גם לצמצם טעויות בפרשנות. הן לא יבטלו את היריבויות הצבאיות, אך הן עשויות לשפר את יכולת החיזוי של פרקטיקות מסוימות ולתרום לכיבוד המשפט ההומניטרי הבינלאומי. יריב שכּוונותיו נותרות שנויות במחלוקת אינו הופך בשל כך לשותף. עם זאת, ידיעתן של מגבלות מסוימות ושל נהלים מוגדרים עשויה להפחית את הסיכון להחלטה המבוססת על התרחיש הגרוע ביותר.

84. שיתוף פעולה נגד פשיעת סייבר

אבטחת סייבר עשויה להיות תחום נגיש יותר לשיתוף פעולה אזורי, משום שהיא נוגעת ישירות לחברות האזרחיות. מתקפה על בנק, בית חולים, רשת תקשורת או מערכת לאספקת מים עלולה לגרום לתוצאות חמורות, בלי קשר ליחסים הפוליטיים בין הממשלות המעורבות. פושעי סייבר מנצלים גבולות, הבדלים בסמכויות השיפוט ופערים בשיתוף הפעולה. הבינה המלאכותית עלולה להחריף קשיים אלה באמצעות הקלה על פעולות אוטומטיות מסוימות, האצת ניתוח הנתונים ואפשרות לייצר תכנים מטעים בהיקף רחב.

שיתוף פעולה אזורי יכול להתחיל בהקמת ערוצי תקשורת קבועים שיאפשרו לרשויות המוסמכות ליצור קשר כאשר מתגלה אירוע חמור. מסגרת כזאת תשלים את המנגנונים הלאומיים, ההסכמים הדו־צדדיים וההסדרים הבינלאומיים הקיימים. היא תוכל לכלול נהלי דיווח, סיווג משותף של אירועים, חילופי ידע מקצועי, תרגילי חוסן ופרוטוקולים שנועדו למנוע פרשנות מיידית של אירוע מחשובי כמתקפה צבאית מכוונת.

האמון יוסיף להיות מכשול מרכזי. מדינה עשויה להסס למסור מידע טכני למדינה אחרת מחשש שישמש נגדה. לפיכך, מסגרת אמינה תצטרך להבחין בין הנתונים הדרושים להגנה משותפת לבין מידע השייך לתחום המודיעין הלאומי. שיתוף הפעולה לא יחייב חשיפת יכולות התקפיות או סודות אסטרטגיים. אפשר להתחיל בשיתוף מידע על איומים המשפיעים על תשתיות אזרחיות, על נקודות תורפה משותפות ועל דרכים לצמצום הנזק.

כך ניתן יהיה לשקול הקמת מנגנון אזורי לטיפול באירועי סייבר אזרחיים. הוא לא יהווה ברית צבאית ולא נועד לייחס באופן אוטומטי מתקפת סייבר למדינה מסוימת. משימתו הראשונה תהיה לצמצם את השלכות האירוע, ללא תלות במקור המיוחס לו לכאורה. בסביבה שבה ייחוס טכני עשוי להיות מורכב ושנוי במחלוקת פוליטית, הגנת השירותים החיוניים צריכה להקדים את המסקנות הסופיות בנוגע לאחריות. גישה כזאת עשויה לספק לישראל, לאיראן, למדינות ערב ולטורקיה תחום לשיתוף פעולה טכני, גם כאשר יחסיהן הפוליטיים יישארו מורכבים.

85. הגנה משותפת על תשתיות קריטיות

שיתוף הפעולה יהפוך למוחשי יותר אם יורחב לתשתיות שעליהן נשענים חיי היומיום. רשתות חשמל, מי שתייה, בתי חולים, תקשורת, נמלים, מערכות פיננסיות ושרשראות אספקת מזון מסוימות הם מרכיבים בביטחון הלאומי, אך גם בביטחון האנושי. שיבוש בהם עלול להשפיע על כמה מגזרים במקביל ולגרום להשלכות כלכליות וחברתיות החורגות משטחה של המדינה שבה התרחש האירוע.

מנגנון אזורי יוכל לקבוע בסיס משותף לחוסן: זיהוי התשתיות הרגישות ביותר, תקני מינימום לאבטחת סייבר, נהלי תקשורת בעת משבר ואמצעים למתן סיוע טכני במקרה של אירוע חמור. לא יהיה צורך להקים מיד תשתיות משותפות. התאמת הנהלים זה לזה, החלפת מידע רלוונטי והיכולת להעניק סיוע ממוקד כבר יהוו התקדמות מועילה.

סוגיית המים מצדיקה במיוחד גישה זו. הבנק העולמי מדגיש זה שנים כי המזרח התיכון וצפון אפריקה מתמודדים עם לחץ חריג על משאבי המים. לפי הערכותיו, כ־60% ממשאבי המים העיליים באזור הם חוצי גבולות, ולכל מדינה באזור יש לפחות אקוויפר אחד המשותף לה עם מדינה אחרת. נתונים אלה ממחישים את חשיבותו של ניהול מתואם של המשאבים. הבינה המלאכותית לא תבטל את המחסור במים, אך היא עשויה לסייע במדידת הצריכה, באיתור אובדנים מסוימים, בחיזוי שינויים ובשיפור ניהול התשתיות. בשנת 2026 יזם גם ארגון המזון והחקלאות של האו״ם (FAO) דיאלוג אזורי על השימוש בבינה מלאכותית במערכות המזון והחקלאות במזרח הקרוב ובצפון אפריקה, ובכלל זה בנושאי נתונים, מיומנויות ויישומים חקלאיים המותאמים לאקלים.

החיבור בין מים, נתונים ובינה מלאכותית פותח אפשרות עבור המיתווה האזורי הכולל. נתונים הנחשבים אסטרטגיים בהקשר של תחרות יכולים להיאסף ולשתף אותם למטרות אזרחיות מוגדרות, בכפוף לכללי אבטחה וסודיות מתאימים. כך ניתן יהיה לפתח מערכות לניטור הידרולוגי, תחזיות מזג אוויר, פלטפורמות נתונים חקלאיים ומנגנוני התרעה אקלימית, בלי לדרוש איחוד פוליטי של המדינות. המטרה תהיה ליצור נכסי ציבור אזוריים בתחומים שבהם הפגיעוּת כבר משותפת.

86. בינה מלאכותית לשירות המים, החקלאות והבריאות

ייתכן שדווקא בתחומים האזרחיים תוכל הבינה המלאכותית להמחיש בצורה הברורה ביותר את יכולתה לשנות את פני שיתוף הפעולה. באזור שבו מים, מזון, אקלים ובריאות הם אתגרים מבניים, לטכנולוגיה המסוגלת לשפר את החיזוי ואת הקצאת המשאבים יש ערך החורג בהרבה מן התחום הכלכלי. באפריל 2026 השיק ארגון המזון והחקלאות של האו״ם דיאלוג אזורי שהוקדש למערכות הנתונים הנחוצות לבינה מלאכותית במערכות המזון והחקלאות במזרח הקרוב ובצפון אפריקה. מפגשים מאוחרים יותר עסקו במכשולים לאימוץ הטכנולוגיות, בכישורים אנושיים וביישומי בינה מלאכותית בחקלאות חכמה המותאמת לשינויי האקלים.

שיתוף פעולה אזורי יכול להתבסס על פרויקטים שתועלתם תהיה ניכרת מיד: שיפור היכולת לחזות בצורות, שיתוף נתונים מטאורולוגיים והידרולוגיים, פיתוח כלים רב־לשוניים לחקלאים או מערכות תומכות החלטה המותאמות לתנאים המקומיים. הבינה המלאכותית עשויה לסייע גם במעקב אחר מחלות, בניהול מלאי רפואי ובארגון המענה למצבי חירום רפואיים. פרויקטים אלה לא יפתרו את הסכסוכים הפוליטיים, אך הם עשויים לשנות בהדרגה את תפיסת התועלת הטמונה בשיתוף פעולה אזורי.

הבריאות היא תחום חשוב במיוחד. מחלות מידבקות אינן מכבדות גבולות, ומעקב בריאותי יכול להפיק תועלת מנתונים המגיעים ממדינות שונות, בתנאי שניהולם מגן על הפרטיות ועל זכויות הפרט. הבינה המלאכותית יכולה לסייע בזיהוי מגמות אפידמיולוגיות מסוימות, בייעול השימוש במשאבים רפואיים ובהאצת הניתוח המדעי. עם זאת, היא אינה פתרון אוטומטי. תוצאותיה תלויות באיכות הנתונים, בתשתיות, במיומנויות הזמינות ובפיקוח אנושי. העבודה האזורית של ארגון המזון והחקלאות ממחישה מציאות דומה גם בחקלאות: התועלת הטכנולוגית תלויה בסביבה מוסדית ואנושית מתאימה.

אפשר יהיה לשקול גם הקמת קרן אזורית למימון יישומי בינה מלאכותית בעלי תועלת ציבורית הניתנת למדידה. מדינות, אוניברסיטאות, חברות וארגונים בינלאומיים יוכלו לתמוך בפרויקטים העוסקים במים, בחקלאות, בבריאות, באנרגיה ובחוסן אקלימי. מעבר למימון עצמו, מנגנון כזה יתרום ליצירת קהילות מדעיות שיוכלו לעבוד יחד למרות חילוקי הדעות בין הממשלות. רשתות מחקר אינן מבטלות את העימותים הפוליטיים, אך הן יכולות לשמר קשרים מקצועיים ומדעיים בעלי ערך גם כאשר המצב הדיפלומטי מידרדר.

87. בינה מלאכותית למניעת אסונות

מניעת אסונות מציעה זירה נוספת לשיתוף פעולה. רעידות אדמה, שיטפונות, בצורות, שריפות, סופות חול וגלי חום אינם מצייתים לגבולות פוליטיים. היכולת לחזות סיכונים מסוימים, למפות אזורים פגיעים ולהעביר במהירות מידע אמין יכולה לצמצם את ההשלכות האנושיות והכלכליות של אסון. בתחום זה יש לשיתוף פעולה ערך מיידי: נתונים משלימים עשויים לשפר תחזיות מסוימות, ואילו מערכות התרעה מתואמות יכולות להקל על הגנת האוכלוסייה.

מסגרת אזורית תוכל לאחד מכונים מטאורולוגיים, אוניברסיטאות, שירותי הגנה אזרחית, מרכזי מחקר ורשויות בריאות. היא תוכל להפיק ניתוחים לצורך מניעת סיכונים אזרחיים, תוך קביעת כללים שקופים בנוגע לנתונים שבהם נעשה שימוש. מערכות התרעה הנעזרות בבינה מלאכותית יצטרכו להיות כפופות לאימות אנושי, להליכי תיקון ולמנגנונים המאפשרים לדווח על אי־ודאות. המטרה לא תהיה להחליף את המוסדות הלאומיים, אלא להעמיד לרשותם יכולת קולקטיבית נוספת.

להצעה זו יש גם משמעות פוליטית. כאשר מדענים ישראלים, איראנים, ערבים וטורקים עובדים יחד למניעת אסונות, אין פירוש הדבר שהם הופכים בהכרח לשותפים בענייני ביטחון. עם זאת, הם יכולים לתרום למטרה משותפת שאינה מוגדרת אך ורק באמצעות עימות. כך יוצר שיתוף הפעולה המדעי תלות הדדית מסוג שונה מזו הנכפית באמצעות מלחמה או שווקים: היא מבוססת על יצירת נכס ציבורי.

הבינה המלאכותית עשויה לחבר בהדרגה בין התחומים השונים של מסגרת זו. נתוני אקלים יכולים לשפר מודלים חקלאיים, מידע הידרולוגי יכול לתרום לתכנון אנרגטי ותחזיות מזג אוויר עשויות לסייע בהגנה על רשתות החשמל. גם נתוני בריאות יכולים לשפר את ההיערכות למצבי חירום מסוימים. יתרונה של מערכת אזורית יהיה ביכולתה לאפשר למידע מסוגים אלה להשתלב זה בזה במסגרת מאובטחת, בכפוף לכללים ברורים בנוגע לגישה אליו ולשימוש בו. כך יהפוך שיתוף הפעולה למערכת אקולוגית של חוסן, ולא לאוסף של פרויקטים מבודדים.

88. לקראת מועצה אזורית לבינה מלאכותית

בטווח הארוך, יוזמות אלה עשויות להוביל להקמת מוסד חדש: מועצה אזורית לבינה מלאכותית. אין לתכנן אותה כרשות על־לאומית שביכולתה לכפות את החלטותיה על המדינות. תפיסה כזאת תהיה ככל הנראה בלתי מתיישבת עם המציאות הפוליטית במזרח התיכון ועם הרגישות הכרוכה בסוגיות הריבונות. במקום זאת, היא תוכל לפעול כמנגנון בין־ממשלתי לתיאום, למומחיות, למניעת סיכונים ולדיאלוג מדעי. הלגיטימיות שלה תהיה תלויה ביכולתה להישאר מועילה בלי להפוך לכלי פוליטי של קבוצה אחת נגד אחרת.

הרכבה של המועצה יצטרך לשקף ייעוד זה. המדינות המשתתפות יוכלו למנות נציגים ממשרדי החוץ, המדע, הבריאות, החקלאות, המים, האנרגיה, התקשורת והמשפטים. אוניברסיטאות, מרכזי מחקר, חברות טכנולוגיה וארגונים בינלאומיים יוכלו לתרום לחלק מן הפעילויות בהתאם למעמד שיוגדר בבירור. המטרה תהיה להכיר בכך שהבינה המלאכותית אינה עוד תחום המצוי באחריותו של משרד אחד או אפילו של מדינה אחת בלבד. היא נוגעת בו־זמנית לביטחון, לפיתוח, לזכויות, לכלכלה ולידע.

המועצה תוכל להתחיל במנדט מוגבל: לגבש תקני ייחוס אזוריים, לפרסם דוח תקופתי על סיכוני הבינה המלאכותית, לארגן תרגילי חוסן דיגיטלי, לעודד שיתוף פעולה מדעי, לתמוך בפרויקטים אזרחיים משותפים ולהקל על דיאלוג בעת אירועים טכנולוגיים חמורים. היא תוכל גם להפעיל מצפה מחקרי שיבחן את השפעות הבינה המלאכותית על החברות, שוקי העבודה, אמצעי התקשורת, הביטחון וזכויות האדם. מוסד מסוג זה לא יתיימר לפקח על כלל התפתחותה של הבינה המלאכותית. הוא יבקש לשפר את יכולתן של המדינות להבין את השלכותיה ולצמצם את הסיכונים הקולקטיביים.

להשתתפות תהיה חשיבות מכרעת. אם המועצה תהיה פתוחה רק לחותמי מיתווה מכה, היא עלולה לשחזר את ההיגיון של גושים שהדוח הנוכחי מבקש להתגבר עליו. עליה לשאוף להיפתח בהדרגה לכל מדינות האזור שיקבלו את עקרונותיה. ייתכן שישראל ואיראן לא יהיו מוכנות להשתתף מיד באותם מנגנונים. אין בכך כדי למנוע את תכנונו של מוסד שיוכל לקלוט אותן בעתיד. מדינות יוכלו גם להשתתף בחלק מן המסלולים בלי להצטרף לכלל המנגנונים, בתנאי שהגמישות הזאת לא תרוקן את ההתחייבויות מתוכנן.

מוסד זה עשוי להפוך לאחד הכלים של המיתווה האזורי הכולל. הפרויקט המפותח בדוח זה אינו נשען על הרעיון שכינוס ועידה אחת יספיק כדי לפתור עשרות שנים של סכסוכים. הוא מבוסס על תפיסה אחרת: שלום בר־קיימא עשוי להתחיל ביצירה הדרגתית של אינטרסים משותפים, ההופכים שיתוף פעולה לרציונלי יותר מעימות בתחומים מסוימים. המים, האנרגיה, התשתיות הקריטיות, הבריאות, האקלים והבינה המלאכותית עשויים לספק נקודות משען לתהליך כזה.

המועצה האזורית לבינה מלאכותית לא תהיה אפוא רק מבנה מינהלי חדש. היא תבטא הכרה מוסדית בעובדה אסטרטגית: איומים מסוימים והזדמנויות מסוימות חורגים מיכולתה של כל מדינה לפעול לבדה. הממשלות יוכלו להמשיך להגן על האינטרסים הלאומיים שלהן, לשמר את בריתותיהן ולקיים את תפיסות הביטחון שלהן, ובה בעת להכיר בכך שבעיות מסוימות מצדיקות כללים משותפים. במרחב הביניים הזה, שבין ריבונות לתלות הדדית, עשויה להתפתח תפיסה חדשה של ביטחון אזורי.

ההיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן ממחישה כיצד עימות יכול להפוך למערכת מתמשכת. הבינה המלאכותית מאפשרת להעלות על הדעת אפשרות אחרת: טכנולוגיה משותפת עשויה לשמש נקודת מוצא לארכיטקטורה של שיתוף פעולה, בלי להעלים את היריבויות. היא יכולה ליצור תחומים שבהם האינטרס של כל מדינה יהיה תלוי במידה רבה יותר ביכולתם של כלל הגורמים למנוע נזקים קולקטיביים. אפשרות זו מובילה לחלק השביעי, המוקדש לליבת ההצעה העתידית של הדוח: המיתווה האזורי הכולל.

הברית האזורית הגלובלית

מדוע נדרשת ברית חדשה?

89. הבריתות הצבאיות כבר אינן מספיקות

ההיסטוריה של המזרח התיכון בעת האחרונה מלמדת כי העוצמה הצבאית מוסיפה להיות חיונית למדינות המבקשות להגן על שטחן, על אוכלוסייתן ועל ריבונותן. עם זאת, היא חושפת גם את מגבלותיה של תפיסת ביטחון המבוססת כמעט אך ורק על הרתעה, תגובה צבאית או תמיכתה של מעצמה חיצונית. בריתות, שותפויות בתחום ההגנה וערבויות ביטחוניות עשויות לצמצם נקודות תורפה מסוימות, ליצור יכולות משותפות ולהשפיע על שיקוליו של יריב. אולם הן אינן נותנות מענה מלא לשאלה עמוקה יותר: כיצד ניתן לבנות סביבה אזורית שבה משברים מתרחשים בתדירות נמוכה יותר, נעשים פחות בלתי צפויים ופחות מועדים להתפתח לעימותים רחבי היקף? ברית עשויה להגן על חברותיה מבלי ליצור סדר אזורי משותף. בהתאם להיקפה ולדרך שבה מדינות חיצוניות תופסות אותה, היא אף עלולה לתרום ליצירת קווי הפרדה חדשים. לפיכך, הבעיה אינה עצם קיומן של בריתות, אלא היעדרה של ארכיטקטורה רחבה דיה, המסוגלת לשלב בין צורכי הביטחון של הקבוצות האזוריות השונות.

הסכם ההגנה שנחתם באוגוסט 2026 בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן מהווה התפתחות חשובה במציאות זו. המנגנון, המכונה “ברית מכה”, קובע בין היתר כי התקפה חמושה נגד אחת המדינות החתומות תיחשב להתקפה נגד שלושתן. הדיונים הצבאיים והמדיניים שנערכו לאחר מכן עסקו בתיאום ובמתכונת שיתוף הפעולה. עם זאת, יש להבחין בין חתימת ההסכם, הליכי האשרור הלאומיים ויישומו בפועל. התפתחות זו מעידה על רצון לחזק את התיאום האסטרטגי בין מדינות מסוימות, אך אין בה כשלעצמה כדי ליצור מערכת אזורית שלמה. היא מותירה שאלות רבות פתוחות: כיצד ניתן להתמודד עם היריבויות החוצות את הבריתות? איזה מקום יינתן למדינות שאינן משתתפות בהן? כיצד ניתן למנוע מצב שבו ריבוי מנגנוני ההגנה ייצור כמה ארכיטקטורות מתחרות, שכל אחת מהן מבקשת להתגונן מפני האחרות?

בהקשר זה מתבהרת משמעותה של הברית האזורית הגלובלית המוצעת במסמך זה. אין מדובר באמנה קיימת, ואין הכוונה להחליף את הסכמי ההגנה שכבר נחתמו. זוהי הצעה לארכיטקטורה מדינית ומוסדית המבוססת על רעיון פשוט: אי אפשר עוד לחשוב על הביטחון האזורי כסכום הביטחונות הלאומיים בלבד. יש להביא בחשבון גם את התנאים המאפשרים למדינות לחוש מוגנות במידה מספקת כדי להסכים לדיאלוג, לשקיפות הדרגתית, לשיתוף פעולה כלכלי, לניהול משותף של סיכונים ולצמצום, בהמשך הדרך, של צורות מסוימות של עימות. לפיכך, הברית אמורה להשלים את הבריתות הקיימות, ולא בהכרח להתחרות בהן. מטרתה תהיה ליצור מרחב שבו מדינות המשתייכות למערכות הגנה שונות יוכלו להסכים על כללי יסוד מסוימים של דו־קיום.

הדיון הזה חורג מן המישור התאורטי בלבד. ביוני 2026 קרא מזכ”ל האו”ם לבחון אפשרות להקים ארכיטקטורת ביטחון חדשה למפרץ, המבוססת על כיבוד הריבונות והשלמות הטריטוריאלית, אי־התערבות ושיתוף פעולה רב־צדדי מוגבר. עמדה זו אינה מהווה את המודל המוסדי המתואר במסמך הנוכחי, אך היא מעידה על דאגה רחבה יותר באשר לארגון הביטחון האזורי. האתגר כעת הוא להפוך את הרעיון הזה למנגנונים מעשיים, התואמים את האינטרסים הלאומיים ופתוחים דיים כדי לאפשר השתתפות של מדינות שאינן חולקות אותן בריתות.

90. הרתעה ללא דיאלוג

ההרתעה נותרת מושג יסוד ביחסים הבין־לאומיים. היא מבוססת על ההנחה שמדינה יכולה למנוע התקפה אם תשכנע את יריבה כי מחירה של אותה התקפה יהיה גבוה מן התועלת הצפויה ממנה. בנסיבות מסוימות, היגיון זה מסייע למנוע עימות ישיר. עם זאת, קיימת בו חולשה מבנית: הוא פועל בצורה הטובה ביותר כאשר כוונותיהם, יכולותיהם וקווי הגבול האדומים של הצדדים ברורים יחסית. כאשר המידע חלקי, כאשר גורמים חמושים פועלים בעקיפין, כאשר הדוקטרינות משתנות במהירות וכאשר הטכנולוגיה מקצרת את זמן קבלת ההחלטות, ההרתעה נעשית פחות צפויה. העוצמה שנועדה למנוע מלחמה עלולה אז להזין מעגל הסלמה, שבו כל צעד הגנתי מתפרש כהכנה למתקפה.

המזרח התיכון ממחיש קושי זה באופן מובהק. המדינות אינן מתמודדות רק עם יריבים ישירים, אלא פועלות בתוך רשת יחסים שבה סכסוכים מקומיים, ארגונים חמושים, יריבויות אזוריות, מעצמות חיצוניות, תשתיות אנרגיה, נתיבי מסחר וטכנולוגיות דיגיטליות עשויים להשתלב זה בזה. משבר באזור מסוים עלול להשליך במהירות על אזורים אחרים. ביוני 2026 הדגיש מזכ”ל האו”ם את ההשלכות הרחבות של ההסלמה האזורית על השווקים, נתיבי המסחר, מחירי האנרגיה והדשנים וכן על הביטחון התזונתי. לפיכך, השאלה אינה רק אם למדינה יש יכולת תגובה מספקת. יש לבחון גם אם המערכת האזורית מחזיקה במנגנונים המסוגלים למנוע מפרשנות שגויה, מהתקפה מוגבלת או ממשבר מקומי להפעיל שרשרת תגובות החורגת מכוונותיהם המקוריות של המעורבים.

הדיאלוג נכנס לתמונה בדיוק בנקודה זו. אין לבלבל בינו לבין אמון, ובוודאי שלא עם ידידות בין ממשלות. שתי מדינות עשויות להחזיק במחלוקות עמוקות ובכל זאת להפיק תועלת מקיומם של ערוצי תקשורת המאפשרים להבהיר כוונה, להודיע מראש על צעדים מסוימים, למנוע תקרית או לחפש מוצא כאשר משבר מתחיל להתפתח. הדיאלוג אינו מבטל את ההרתעה; הוא עשוי לצמצם את העמימות הכרוכה בה. ערוץ תקשורת ישיר אינו מונע בהכרח סכסוך, אך הוא יכול לסייע להבחין בין החלטה מדינית לתאונה, בין היערכות הגנתית להכנה התקפית, ובין הצהרה פומבית לכוונה ממשית להסלים. במציאות שבה הקצב הטכנולוגי מואץ ואילו הזמן הזמין לקבלת החלטות הולך ומתקצר, היכולת להבהיר כוונות הופכת בעצמה למרכיב ביטחוני.

לכן, הברית האזורית הגלובלית צריכה לצאת מנקודת מוצא פחות דרמטית, אך תובענית יותר, מזו של הקמת ברית חדשה: שום ארכיטקטורה בת־קיימא אינה יכולה להישען אך ורק על הפחד שכל צד מטיל על האחרים. עליה ליצור גם מנגנונים לניהול מצבים שבהם ההרתעה נכשלת, נעשית עמומה או דווקא מעודדת את ההתנהגות שביקשה למנוע. הביטחון לא יוגדר עוד רק כיכולת להגיב להתקפה, אלא גם כיכולת לצמצם במשותף את הסבירות שמשבר יגיע לנקודה שבה התגובה הצבאית נראית בלתי נמנעת.

91. מביטחון לאומי לביטחון קולקטיבי

המעבר מביטחון לאומי לביטחון קולקטיבי אינו מחייב את המדינות לוותר על ריבונותן. פרשנות כזו תהפוך את היוזמה לבלתי מציאותית מבחינה מדינית כבר מראשיתה. העיקרון שונה: כל מדינה תשמור על האחריות העיקרית להגנתה, אך תכיר בכך שאיומים מסוימים אינם ניתנים לטיפול יעיל בידי ממשלה אחת בלבד. תשתיות האנרגיה מחוברות זו לזו, משאבי המים חוצים גבולות, נתיבי השיט מחברים בין כלכלות שונות והרשתות הדיגיטליות אינן מכירות בגבולות מדיניים. תופעות אקלימיות משפיעות בו־זמנית על כמה שטחים, בעוד שמשברי מזון עלולים להתפשט באמצעות עליות מחירים ושיבושים בשרשראות האספקה. הבינה המלאכותית מוסיפה ממד חדש לתלות ההדדית הזאת, שכן יישומיה עשויים להשפיע בעת ובעונה אחת על הביטחון, הכלכלה, המידע, הבריאות והתשתיות החיוניות.

לפיכך, יש להבין ביטחון קולקטיבי פחות כחובה להילחם יחד ויותר כיכולת למנוע קטגוריות מסוימות של סיכונים. הבחנה זו מאפשרת לדמיין שיתוף פעולה בין מדינות שאינן חולקות אותה אידאולוגיה, אותן בריתות או אותה תפיסה של יריביהן. חלקן עשויות לקיים קשרים צבאיים הדוקים עם וושינגטון, אחרות עם בייג’ינג או מוסקבה, ואחרות יבקשו לשמור על אוטונומיה אסטרטגית מובהקת יותר. אולם אין בכך כדי למנוע, באופן עקרוני, מאותן מדינות לשתף פעולה בהגנה על רשתות החשמל, בביטחון הימי, בניהול אסונות, במניעת אירועי סייבר, בניהול משאבי מים או במאבק בצורות מסוימות של פשיעה חוצת גבולות.

להיגיון הזה כבר קיימים עוגנים במוסדות האזוריים והבין־לאומיים. האו”ם, מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ והליגה הערבית מפעילים מנגנוני התייעצות ושיתוף פעולה, ואילו מדינות אחדות פיתחו מסגרות דו־צדדיות או מגזריות. עם זאת, המבנים הקיימים עדיין אינם יוצרים ארכיטקטורה אזורית קוהרנטית ומכילה. האתגר של הברית האזורית הגלובלית לא יהיה למחוק אותם, אלא לזהות דרכים להשלמה הדדית ביניהם, למנוע כפילויות מיותרות ולפתח מנגנונים המסוגלים לפעול מעבר להשתייכויות מדיניות או צבאיות.

יש לקבל גם את האפשרות שלא כל המדינות יצטרפו לתהליך באותו מועד. מערכות אזוריות נבנות לעיתים רחוקות בשלב אחד. קהילה ראשונית של שיתוף פעולה עשויה להוביל למנגנונים מגזריים, לצעדים בוני אמון, להסכמים טכניים ובהמשך גם למוסדות קבועים. לכן, הברית יכולה לפעול לפי עיקרון של הצטרפות הדרגתית. מדינות מסוימות יתחילו בביטחון ימי, אחרות במים או באנרגיה, ואחרות באבטחת סייבר ובבינה מלאכותית. הביטחון הקולקטיבי יהפוך כך לא להצהרה מופשטת, אלא למערך של קשרי תלות הדדית המאורגנים בהדרגה.

92. ממאזן הפחד למאזן האינטרסים

מאזן הפחד מתאר מציאות ותיקה ביחסים הבין־לאומיים: כאשר מדינות אינן נותנות אמון זו בזו, הן מבקשות להעלות את מחיר התוקפנות לרמה שתרתיע את היריב. אולם למאזן זה יש מגבלה יסודית. הוא עשוי למנוע התנהגויות מסוימות, אך אינו משנה בהכרח את האינטרסים שהולידו את היריבות. שתי מדינות יכולות להמשיך לראות זו בזו איום ובה בעת להימנע זמנית ממלחמה. היציבות המתקבלת נותרת שברירית, משום שהיא תלויה בהמשך קיומם של החישובים שעליהם נשענת ההרתעה. כאשר היכולות משתנות, מנהיג חדש עולה לשלטון, טכנולוגיה משנה את מאזן הכוחות או משבר משנה את תפיסות הצדדים, המאזן עלול להתערער.

מאזן האינטרסים מבוסס על היגיון שונה. הוא אינו דורש מיריבים לוותר מיד על חילוקי הדעות ביניהם. מטרתו היא ליצור מספיק אינטרסים משותפים כדי ששיתוף הפעולה יהפוך בהדרגה לרציונלי יותר מהסלמה בתחומים מסוימים. המים הם דוגמה ברורה לכך. האנרגיה, נתיבי השיט, התשתיות הדיגיטליות, הביטחון התזונתי, מניעת אסונות והמחקר המדעי מספקים דוגמאות נוספות. ככל שמחירה של קריסה נעשה משותף ומוחשי יותר, כך יכולה היציבות לחדול מלהיות תוצר של פחד בלבד ולהפוך גם לתוצאה של אינטרסים המוכרים כהדדיים.

לפיכך, הברית האזורית הגלובלית לא תדרוש מישראל, מאיראן, ממדינות ערב, מטורקיה ומיתר המעצמות האזוריות לפתור מיד את המחלוקות ההיסטוריות ביניהן. שאיפה כזו תתעלם מעומקם של הזיכרונות ההיסטוריים, הדוקטרינות והאינטרסים המעורבים. המטרה תהיה ליצור ארכיטקטורה שבה פתרונן של סוגיות מעשיות מסוימות יוכל להקדים את פתרונן של הסוגיות המדיניות הגדולות. מדינות יכולות להתחיל לשתף פעולה בתחום המים גם מבלי שהסדירו את המחלוקות הטריטוריאליות ביניהן. הן יכולות לקבוע נהלי הודעה מוקדמת בתחום הימי גם בלי שהגיעו להסכם מדיני כולל. הן יכולות לחלוק נתונים מדעיים מסוימים על אסונות טבע גם מבלי שבנו מערכת יחסי אמון מלאה. כך יוכל שיתוף הפעולה להפוך לכלי ליצירת אמון, ולא רק לתוצאה של אמון שכבר נוצר.

גישה זו תעלה בקנה אחד עם עקרונות יישוב הסכסוכים בדרכי שלום ושיתוף הפעולה האזורי המעוגנים במגילת האו”ם. ביוני 2026 קרא מזכ”ל האו”ם לגורמים במזרח התיכון להעדיף דיאלוג ומשא ומתן, והדגיש את הצורך בארכיטקטורת ביטחון רחבה יותר למפרץ. הברית המוצעת לא תבקש להמציא פילוסופיה חדשה, אלא ליישם באופן שיטתי יותר את העקרונות האלה במציאות שהפכה לתלויה מדי זו בזו מכדי להמשיך להתארגן סביב עימות בלבד.

השאלה המרכזית עוברת אפוא לבניית המוסדות. אם מאזן הפחד עשוי להגן מפני תרחישים מסוימים של תוקפנות, מאזן האינטרסים צריך להפוך את השלום בהדרגה למשתלם יותר מן העימות. הדבר מחייב התחייבויות מדיניות, אך גם נהלי התייעצות, מנגנוני מניעה, מסגרות מדעיות, הסכמים כלכליים ונורמות טכנולוגיות. את ביטחון המאה ה־21 אי אפשר לצמצם עוד להגנה על גבולות פיזיים: מדינה יכולה להגן על שטחה, אך להישאר חשופה למשבר אנרגיה, מים, דיגיטציה, מימון או אקלים החורג הרבה מעבר לגבולותיה.

הברית האזורית הגלובלית תהיה אפוא פחות אמנה פלאית ויותר שיטה להפיכת העימותים לגורם מרכזי פחות בהדרגה. מטרתה הראשונה תהיה לאפשר למדינות שאינן נותנות עדיין אמון זו בזו להתקיים זו לצד זו. מטרתה השנייה תהיה להפוך חלק מקשרי התלות ההדדית הכפויים לקשרים המנוהלים באופן מסודר. מטרתה השלישית תהיה ליצור מנגנונים המסוגלים לנהל משברים לפני שיהפכו למלחמות. מטרתה הרביעית תהיה להכיר בכך שריבונות אינה מתבטאת רק ביכולת להחליט באופן עצמאי, אלא גם ביכולת לשתף פעולה כאשר הסיכונים חורגים מיכולתה של מדינה אחת לפעול לבדה.

לפיכך, אין לראות בתשעת העמודים הבאים פרקים של אמנה צבאית חדשה. הם מרכיביה של ארכיטקטורה הדרגתית, שבה הביטחון, הכלכלה, המים, האנרגיה, הטכנולוגיה, האקלים והממשל האזורי יפסיקו להיחשב לתחומים נפרדים לחלוטין. זוהי שאיפה מרחיקת לכת: להעביר את המזרח התיכון ממערכת שבה כל מדינה מבקשת בראש ובראשונה להתגונן מפני עוצמתה של האחרת, למערכת שבה מדינות אחדות מכירות בכך שביטחונן שלהן תלוי גם ביציבותן של מדינות שראו בעבר ביריבותיהן.

תשעת עמודי התווך של הברית האזורית הגלובלית

הברית האזורית הגלובלית לא תוכל להיות אמינה אם תסתפק בהכרזה על הצורך בשלום. במזרח התיכון כבר קיימות הצהרות רבות, ועידות, יוזמות דיפלומטיות ומסגרות לשיתוף פעולה. מה שחסר במידה רבה יותר אינו אוצר המילים של השלום, אלא החיבור המתמשך בין ממדיו השונים של הביטחון. משבר צבאי עלול להפוך למשבר אנרגיה; שיבוש באספקת האנרגיה עלול לפגוע בביטחון התזונתי; משבר מים עלול להחריף מתחים חברתיים; מתקפת סייבר עלולה להשבית תשתיות חיוניות; ואסון אקלימי עלול לגרום לעקירת אוכלוסיות ולהוסיף לחץ על מדינות שכבר מתמודדות עם חולשות מבניות. בשנת 2026 הדגיש האו”ם את ההשלכות הבין־לאומיות של משברים אזוריים על השווקים, נתיבי המסחר, מחירי האנרגיה ושרשראות האספקה. לכן יש לתכנן את הברית כארכיטקטורה שבה ממדי הביטחון השונים מחזקים זה את זה.

תפיסה זו משתלבת בדיון מוסדי שכבר מתנהל בזירה הבין־לאומית. ביוני 2026 קרא מזכ”ל האו”ם לבחון ארכיטקטורת ביטחון למפרץ המבוססת על ריבונות, שלמות טריטוריאלית, אי־התערבות ושיתוף פעולה רב־צדדי מוגבר. הברית האזורית הגלובלית המוצעת כאן משתלבת בדיון זה, מבלי לטעון שהיא מעתיקה מודל חיצוני. היא לא תהיה ברית צבאית חדשה ולא ארגון על־לאומי הכופה על המדינות מדיניות משותפת. היא תהיה מסגרת לשיתוף פעולה הדרגתי, המסוגלת לשלב מדינות שישמרו על הבריתות, הדוקטרינות והאינטרסים העצמאיים שלהן, אך יסכימו להעמיד סוגים מסוימים של סיכונים לטיפול באמצעות מנגנונים משותפים.

93. ברית לאי־תוקפנות

עמוד התווך הראשון יהיה התחייבות שלא להשתמש בכוח נגד משתתפות אחרות ושלא להשתמש בשטח המדינה לצורך הכנה או סיוע לתוקפנות נגד חברה אחרת. הוראה כזו לא תבטא ויתור על זכות ההגנה העצמית המוכרת במשפט הבין־לאומי. היא תבסס נורמה אזורית שלפיה יש להעדיף, ככל האפשר, התייעצות, תיווך ומנגנונים דיפלומטיים ליישוב מחלוקות, לפני שהכוח הופך לכלי המועדף. עם זאת, אמינותה תהיה תלויה פחות בניסוחה של הצהרה ויותר ביצירת נהלים המסוגלים לפעול במהירות לאחר תקרית. הודעה מוקדמת, התייעצות דחופה, ערוצי תקשורת ישירים, מנגנונים לבירור העובדות ואפשרויות לתיווך יצטרכו ללוות את ההתחייבות המדינית. המטרה לא תהיה לקבוע מיד את האחריות המשפטית או המדינית לאירוע, אלא למנוע מצב שבו אי־ודאות מוחלפת מיד בחשדנות, והחשדנות מובילה להסלמה.

עיקרון זה יהיה חשוב במיוחד באזור שבו כמה משברים עלולים להתרחש במקביל. תקרית ימית, תקיפה נגד תשתית, פעולה חשאית או אירוע המיוחס לגורם שאינו מדינה עלולים להתפרש במהירות כביטוי למדיניות לאומית. לפיכך, על הברית ליצור יכולת מוסדית שתאפשר לממשלות לתקשר ביניהן לפני שהחלטותיהן יינעלו בהיגיון של פעולות תגמול. אי־תוקפנות לא תהיה אפוא רק הבטחה שלא לתקוף, אלא מנגנון שנועד לצמצם את הסבירות שמדינות יגיעו לנקודה שבה התקפה נראית להן כתשובה היחידה האפשרית.

94. ביטחון קולקטיבי

עמוד התווך השני ירחיב את תפיסת ההגנה. ביטחון קולקטיבי לא יחייב את כל המדינות להתערב אוטומטית מבחינה צבאית כאשר אחת החברות מותקפת. תפיסה כזו תשחזר את ההיגיון של הבריתות הקלאסיות ותצמצם את האפשרות להשתתפות רחבה יותר. משמעותו תהיה הכרה בכך שאיומים מסוימים הם בעלי אופי אזורי ומחייבים תגובה מתואמת, בעיקר בתחומים שבהם שיתוף פעולה אזרחי ומוסדי יכול למנוע את החרפתו של משבר.

התשתיות החיוניות ממחישות זאת היטב. רשתות חשמל, מתקני התפלה, בתי חולים, מערכות תקשורת, נמלים, מערכות פיננסיות ורשתות מים עשויים להיות בעלי חשיבות החורגת ממיקומם בתוך מדינה מסוימת. שיבוש בפעילותם עלול להשפיע בעת ובעונה אחת על כמה חברות. הברית תוכל לארגן מנגנונים משותפים להתרעה מוקדמת, לחיזוק החוסן, לסיוע טכני ולהמשכיות השירותים החיוניים. אותו היגיון יוכל לחול גם על אסונות טבע, משברי בריאות, עקירת אוכלוסיות ושיבושים באספקת מזון. הביטחון האזורי לא יופעל רק כאשר גבולות מאוימים ישירות, אלא גם כאשר התנאים החומריים המאפשרים יציבות קולקטיבית נמצאים בסכנה.

95. ביטחון גרעיני ואסטרטגי

עמוד התווך השלישי יהיה כנראה הרגיש ביותר, משום שהוא נוגע ישירות לתפיסות הקיומיות של המדינות. הוא יצטרך לעסוק לא רק בתוכנית הגרעין של איראן, אלא בביטחון האסטרטגי האזורי במובנו הרחב: אי־הפצת נשק גרעיני, בטיחות וביטחון גרעיניים, שקיפות, מניעת תאונות, מערכות טילים בליסטיים ויכולות אחרות העלולות לשנות את חישובי הביטחון. עם זאת, יהיה צורך להבחין בין המעמד המשפטי, הדוקטרינות והיכולות של המדינות השונות, ולהימנע מיצירת מנגנון אזורי המתיימר להחליף את הכלים הבין־לאומיים הקיימים.

המסגרת הבין־לאומית כבר מספקת בסיס לדיון. ועידת הסקירה של 2026 בנושא האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שנערכה בין 27 באפריל ל־22 במאי, הסתיימה ללא אימוץ מסמך סיכום מוסכם. כישלון זה מדגיש את הקושי להגיע להסכמות בנושא אי־הפצה, ערבויות, שימושים שלווים באנרגיה גרעינית והאפשרות להקים במזרח התיכון אזור נקי מנשק גרעיני ומכלי נשק אחרים להשמדה המונית. הוא גם מחזק את החשיבות שבבחינת מנגנונים אזוריים משלימים, מבלי להציגם כתחליף להתחייבויות הבין־לאומיות.

בשלב הראשון, שיתוף הפעולה יוכל להתמקד בבטיחות מתקנים, בהליכי חירום, בהודעה על תקריות ובהחלפה מתאימה של ידע מדעי. בהמשך ניתן יהיה לשקול דיונים שאפתניים יותר על שקיפות אסטרטגית, כאשר התנאים המדיניים יאפשרו זאת. הדרגתיות זו חיונית. מבחינה מדינית, צמצום הסיכונים עשוי להיות נגיש יותר מפתרון מיידי של כל הסוגיות האסטרטגיות. מנגנון שיאפשר למדינות להבין טוב יותר את השלכותיה של תקרית, לתקשר במהירות ולמנוע טעויות בחישובי המצב יהווה התקדמות משמעותית, גם אם המחלוקות היסודיות יישארו בעינן.

96. ביטחון ימי

עמוד התווך הרביעי יעסוק במרחבים הימיים המחברים את המזרח התיכון עם שאר העולם. מצר הורמוז הוא הדוגמה הבולטת ביותר, אך יש לראותו כחלק ממערכת רחבה יותר הכוללת את מפרץ עומאן, ים סוף, מפרץ עדן, באב אל־מנדב ואת נתיבי המסחר המרכזיים המחברים את האוקיינוס ההודי לים התיכון. המשברים של 2026 הזכירו כי ביטחון המרחבים האלה אינו רק סוגיה צבאית אזורית. הוא נוגע גם למסחר, לאנרגיה, למזון, לתחבורה וליציבות הכלכלית העולמית. ביוני הדגישו כמה ממדינות המפרץ בפני האו”ם את חשיבותו של מצר הורמוז לשגשוג האזורי ולכלכלה העולמית, וקראו לשמור על נתיב ימי זה בהתאם למשפט הבין־לאומי.

הברית תוכל להקים מנגנון אזורי לביטחון ימי שיכלול מדינות חוף, מדינות המשתמשות בנתיבים וארגונים בין־לאומיים מוסמכים. משימותיו עשויות לכלול החלפת מידע, מניעת תקריות, הגנה על תשתיות נמל ותיאום הומניטרי. הביטחון הימי לא ייתפס עוד רק כהרחבה של היריבות הצבאית, אלא כסוגיה הנוגעת בו־זמנית למסחר, לאנרגיה, למזון, לתנועת בני אדם וליציבות הכלכלית. תפיסה זו תאפשר לשלב בהדרגה מדינות שאינן חולקות אותן בריתות, אך מעוניינות לשמור על חופש השיט ועל רציפות חילופי הסחורות בהתאם למשפט הבין־לאומי.

97. ביטחון אנרגטי

עמוד התווך החמישי יוצא מנקודת מוצא יסודית: האנרגיה היא בעת ובעונה אחת מקור לעוצמה, להכנסות, להשפעה ולפגיעוּת. הפחמימנים העניקו למזרח התיכון מקום יוצא דופן בכלכלה העולמית, אך מרכזיות זו חושפת את האזור ואת שותפיו לסיכונים כאשר זרמי האספקה משתבשים. המתחים האזוריים של 2026 הזכירו את ההשפעות האפשריות של משברים על מחירי האנרגיה, שרשראות האספקה, הדשנים, המזון והפעילות הכלכלית העולמית. לפיכך, אי אפשר עוד להפריד בין ביטחון אנרגטי לבין ביטחון ימי, כלכלי ותזונתי.

הברית תוכל להפוך את הפגיעוּת הזאת לתלות הדדית מאורגנת באמצעות מנגנוני התייעצות בתחום האנרגיה, יכולות חירום מתואמות, גיוון מקורות האספקה ונתיביה, פיתוח רשתות חשמל ושיתוף פעולה באגירת אנרגיה ובמקורות מתחדשים. האזור יוכל לשלב בין פחמימנים, אנרגיה סולארית, אנרגיה גרעינית אזרחית, מימן ורשתות חשמל, מבלי להתייחס למשאבים אלה כאל חלופות שאינן יכולות להתקיים זו לצד זו. ככל שלכלכלות יהיו מקורות מגוונים יותר ונתיבי אספקה רבים יותר, כך יקטן הסיכון ששיבוש נקודתי יהפוך למשבר מערכתי. הביטחון האנרגטי יהפוך אז למדיניות אזורית של חוסן, ולא למדיניות ייצור בלבד.

98. ביטחון מים ואקלים

עמוד התווך השישי ממחיש מדוע ארכיטקטורה אזורית אינה יכולה להישאר צבאית בלבד. המים אינם מכירים בגבולות מדיניים. אגני ניקוז חוצי גבולות, מי תהום משותפים, בצורות, שיטפונות, מדבור וטמפרטורות קיצוניות יוצרים קשרי תלות הדדית שגם המדינות החזקות ביותר אינן יכולות לבטל. מחקרי הבנק העולמי מדגישים את עוצמת הלחץ על משאבי המים במזרח התיכון ובצפון אפריקה ואת חשיבותו של ניהול שיתופי של משאבים משותפים. המים נמצאים בצומת שבין בריאות, מזון, אנרגיה, כלכלה, אקלים ויציבות חברתית.

לפיכך, המזרח התיכון יכול להפוך את המים לאחד התחומים הראשונים שבהם מדינות בעלות מחלוקות מדיניות עמוקות יסכימו לבנות שיתוף פעולה מתמשך. התפלה, שימוש חוזר במים מטוהרים, יעילות חקלאית, ניטור אקוויפרים, נתונים מטאורולוגיים, מניעת שיטפונות והסתגלות לבצורות עשויים להוות סדר יום אזורי. ועידת האו”ם למים המתוכננת לדצמבר 2026, שאותה מארגנות במשותף איחוד האמירויות הערביות וסנגל, מספקת גם מסגרת בין־לאומית לקידום הדיונים במשאבי מים ובהתחייבויות לשיתוף פעולה. יוזמה אזורית לא תעלים את הבצורות או את העלייה בטמפרטורות, אך היא עשויה להפחית את העלות הקולקטיבית של ההתמודדות עמם ולהפוך פגיעוּת משותפת לתחום של שיתוף פעולה אסטרטגי.

99. שיתוף פעולה כלכלי

עמוד התווך השביעי יהיה כלכלי. המטרה לא תהיה ליצור מיד אזור סחר חופשי שיכסה את המזרח התיכון כולו, אלא לבנות בהדרגה אינטרסים משותפים בעלי משקל מספיק כדי להפוך את היציבות למשתלמת מבחינה כלכלית. מסדרונות מסחר, תשתיות נמלים ומסילות רכבת, אזורי תעשייה, שרשראות אספקת מזון, השקעות חוצות גבולות, טכנולוגיות פיננסיות ושרשראות ערך אזוריות עשויים לשמש כלים ראשוניים לשינוי זה.

הניסיון של 2026 הזכיר כי משבר אזורי עלול להשפיע במהירות על כלכלות הנמצאות הרחק ממוקד המשבר. שיבושים באספקת האנרגיה, במסחר, בתחבורה ובשרשראות האספקה המחישו עד כמה הפגיעויות הכלכליות קשורות זו בזו. בהקשר זה, אינטגרציה כלכלית לא תהיה רק יעד של צמיחה, אלא גם כלי לחיזוק החוסן. ככל שלכלכלות האזוריות יהיו יותר אינטרסים מסחריים, תעשייתיים ותשתיתיים משותפים, כך יהיו השלכותיה של קריסה משותפות יותר, וערכה המוחשי של שמירת היציבות יהיה ברור יותר.

עם זאת, גישה זו תצטרך להביא בחשבון פערים כלכליים, הבדלים ביכולת המוסדית וסיכונים של תלות מופרזת. שיתוף פעולה אמין יחייב כללי שקיפות, מנגנונים ליישוב מחלוקות, ערבויות מותאמות להשקעות ותשומת לב מיוחדת להשפעות החברתיות של המיזמים. המטרה לא תהיה להחליף תלות חיצונית בתלות אזורית, אלא להרחיב את האפשרויות הכלכליות ולהבטיח שהיתרונות של האינטגרציה לא יישארו נחלתם של מספר מצומצם של גורמים.

100. שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי

עמוד התווך השמיני יעסוק בידע. באזור שבו פערים טכנולוגיים עלולים להפוך למקורות כוח, שיתוף פעולה מדעי מציע מרחב שונה מזה של המשא ומתן הצבאי. רפואה, מים, חקלאות, אקלים, אנרגיה סולארית, אגירת אנרגיה, הגנת סייבר, מטאורולוגיה, בריאות הציבור, ניהול אסונות ובינה מלאכותית עשויים לעמוד במרכזן של תוכניות משותפות שיערבו אוניברסיטאות, מרכזי מחקר וחברות, בכפוף לכללים מחמירים הנוגעים לנתונים ולשימושים רגישים.

אולם האתגר חורג מעצם הפקת הידע המדעי. ארכיטקטורה אזורית לא תוכל להתקיים לאורך זמן אם תיבנה אך ורק בידי המערכות הדיפלומטיות והביטחוניות. עליה להניב גם תועלות מוחשיות בחיי היום־יום: ניהול יעיל יותר של מים, חקלאות עמידה יותר, שירותי בריאות טובים יותר, מערכות התרעה משופרות, תשתיות אנרגיה יציבות יותר ואפשרויות מחקר מורחבות לדורות הצעירים. חברות יכולות להמשיך להחזיק במחלוקות מדיניות עמוקות ובכל זאת לחלוק נתוני אקלים, תוכניות מדעיות או מיזמים רפואיים. הידע לא יעלים את היריבויות, אך הוא יאפשר ליצור מרחבים שבהם היחסים בין העמים לא ייקבעו לחלוטין בידי המחלוקות המדיניות שלהם.

עם זאת, שיתוף הפעולה יצטרך להתבסס על כללים ברורים הנוגעים לקניין רוחני, למימון, להגנה על נתונים ולמניעת העברות בלתי מורשות של טכנולוגיות רגישות. רצוי גם שיכלול מנגנונים לניידות מדעית, מלגות, תוכניות הכשרה ושותפויות בין אוניברסיטאות. המטרה תהיה לפתח יכולות אזוריות בנות־קיימא, ולא להגביל את שיתוף הפעולה למיזמים נקודתיים התלויים במימון זמני.

101. ממשל אזורי של הבינה המלאכותית

עמוד התווך התשיעי יוקדש לבינה מלאכותית, משום שהיא חוצה כיום את כל התחומים הקודמים. היא משפיעה על הביטחון, הכלכלה, המידע, המחקר, החקלאות, הבריאות, אבטחת הסייבר והתשתיות החיוניות. לפיכך, אי אפשר להתייחס אליה כאל ענף טכנולוגי מבודד. המועצה האזורית לבינה מלאכותית שהוצעה בפרק הקודם עשויה להיות אחד הגופים הקבועים הראשונים של הברית, ותפקידה יהיה תיאום ולא פיקוח על־לאומי. היא תוכל לפעול לגיבוש תקני מינימום למערכות בעלות סיכון גבוה, להגנה על נתונים, לאבטחת התשתיות הדיגיטליות, לשיתוף פעולה מדעי, למניעת שימושים זדוניים ולהבטחת פיקוח אנושי הולם בהחלטות הרגישות ביותר.

הדיונים הבין־לאומיים בשנת 2026 על מערכות נשק אוטונומיות ועל הצורך לשמר אחריות אנושית ממחישים שסוגיות אלה חורגות מתחום החדשנות ונוגעות למשפט, לביטחון הבין־לאומי ולאחריות המדינית. לכן, מסגרת אזורית צריכה להשלים את הכלים הבין־לאומיים הקיימים, ולא להתיימר להחליפם. עליה גם להבחין בין שימושים אזרחיים, שימושים מסחריים ויישומים צבאיים, שהדרישות לשקיפות והסיכונים הכרוכים בהם אינם זהים.

אין לראות בתשעת עמודי התווך תשעה תחומים עצמאיים. הם ממדים שונים של מערכת אחת. ברית אי־התוקפנות נועדה לצמצם את השימוש בכוח; הביטחון הקולקטיבי מארגן את התגובה לסיכונים משותפים; הביטחון הגרעיני והאסטרטגי מבקש להגביל את הסכנות של עימות רחב היקף; הביטחון הימי מגן על נתיבי המסחר; האנרגיה והמים מחזקים את החוסן החומרי; שיתוף הפעולה הכלכלי יוצר אינטרסים משותפים; המדע פותח מרחבים להתקרבות; והבינה המלאכותית מספקת תחום ממשל חדש שהשפעותיו מתפשטות לכל יתר התחומים.

הברית האזורית הגלובלית תהיה חדשנית באמת רק אם תצליח לאחד את הממדים האלה בארכיטקטורה קוהרנטית, מבלי להתיימר למחוק את ההבדלים בין המדינות. היא לא תדרוש מהן לוותר על בריתותיהן, על הדוקטרינות שלהן או על האינטרסים הלאומיים שלהן. מטרתה תהיה ליצור מעל למחלוקות מרחב שבו סיכונים מסוימים יהיו משותפים במידה מספקת כדי להצדיק מנגנונים למניעה ולניהול קולקטיבי. הצלחתה לא תימדד בהיעלמותן המיידית של היריבויות, אלא ביכולתו של האזור למנוע ממשבר בתחום אחד להפוך באופן אוטומטי למשבר כללי.

עם זאת, שאיפה זו אינה יכולה לעקוף את אחת הסוגיות המרכזיות ביותר בפוליטיקה המזרח־תיכונית בת זמננו. הסוגיה הפלסטינית אינה עניין שולי בארכיטקטורת הביטחון האזורית; היא ממד היסטורי, מדיני ואנושי מהותי שלה. יוזמה המתיימרת לבנות סדר בר־קיימא מבלי להתחשב בזכויות, בשאיפות הלאומיות ובצורכי הביטחון של האוכלוסיות הנוגעות בדבר תישאר בלתי שלמה באופן עמוק. לכן, החלק הבא יצטרך לבחון באילו תנאים ניתן יהיה לשלב בארכיטקטורה אזורית את ישראל, מדינות ערב, איראן ושאר הגורמים, מבלי לדחוק לשוליים את הסוגיה הפלסטינית ומבלי לצמצם את שאיפותיהם של העמים למשתנים במשא ומתן בלבד.

מטרתה של הברית האזורית הגלובלית אינה להבטיח שלום מיידי. היא מבקשת לארגן בהדרגה את התנאים שבהם הדו־קיום נעשה צפוי יותר, שיתוף הפעולה מועיל יותר והעימות פחות מועד להתפשט לכל המערכת. ביכולת זו לחבר בין האינטרסים הלאומיים לבין היציבות הקולקטיבית טמון ההימור המרכזי שלה.

ישראל, פלסטין וסוגיית הצדק האזורי

לא ניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית בבניית ארכיטקטורה אזורית

102. פלסטין במשוואת הביטחון האזורי

שום ארכיטקטורת ביטחון בת קיימא במזרח התיכון אינה יכולה להתייחס לסוגיה הפלסטינית כאל עניין חיצוני ליציבות האזורית. ההיסטוריה העכשווית מלמדת כי הסכסוך הישראלי־פלסטיני משפיע על היחסים בין ישראל לשכנותיה, על עמדותיהן של מדינות ערב, על הבריתות הבינלאומיות ועל תפיסות הצדק והביטחון. תלות הדדית זו אינה פירושה שניתן לצמצם את כל המשברים במזרח התיכון לסכסוך זה. ליריבויות בין איראן ליריבותיה, לאינטרסים השונים של המונרכיות במפרץ, לשאיפותיה של טורקיה ולאסטרטגיות של המעצמות החיצוניות יש דינמיקה עצמאית משלהן. משמעותה היא, לעומת זאת, שאף יוזמה המתיימרת לארגן את הביטחון האזורי לאורך זמן אינה יכולה להתעלם מההשלכות הפוליטיות והאנושיות של הסוגיה הפלסטינית.

ב־22 בספטמבר 2026 חזר מזכ״ל האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, והדגיש כי פתרון שתי המדינות, המבוסס על הקווים שקדמו ליוני 1967 ועל המשפט הבינלאומי, הוא מסגרת הייחוס להשגת שלום בר קיימא בין ישראלים לפלסטינים. הוא הדגיש גם את הצורך לשמור על שלמותה הפוליטית, הכלכלית והטריטוריאלית של רצועת עזה ושל הגדה המערבית, לרבות מזרח ירושלים, תחת ממשל פלסטיני לגיטימי וריבוני. כמה ימים לאחר מכן הצביע הדוח של משרד המתאם המיוחד של האומות המאוחדות לתהליך השלום במזרח התיכון על כך שלא ניתן להפריד בין חידוש החיים והשיקום בעזה לבין תהליך פוליטי רחב יותר. עמדות אלה מזכירות כי ייצוב זמני של מעשי האיבה אינו מספיק כדי לפתור את שאלות הריבונות, הממשל והזכויות הלאומיות.

לפיכך, הקושי הוא מוסדי ודיפלומטי כאחד. אם האמנה האזורית המקיפה תצליח בהדרגה לאחד את ישראל, את מדינות ערב, את איראן ושחקנים נוספים, כיצד תוכל לטעון ללגיטימיות ארוכת טווח אם עתידם הפוליטי של הפלסטינים יישאר בלתי מוכרע? מנגד, שום הסדר אינו יכול להתעלם לאורך זמן מחששות הביטחון של הישראלים, ובכלל זה מהגנת האוכלוסייה האזרחית וממניעת מתקפות נוספות. ארכיטקטורה רצינית צריכה לשאוף ליישב בין דרישות אלה, בלי לטשטש את הבסיס השונה שלהן ובלי להפוך אחת מהן לתנאי לשלילת האחרת. יש להתייחס לביטחון ישראל ולהגדרה העצמית הפלסטינית כשני מרכיבים חיוניים של הסדר מדיני בר קיימא, ולא כאל יעדים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

103. ביטחון ישראל וזכויות הפלסטינים

החתירה להסדר צריכה להתחיל מעובדת יסוד: לישראלים ולפלסטינים חוויות היסטוריות, זיכרונות קולקטיביים וסדרי עדיפויות פוליטיים שונים, אך הם חולקים מרחב גאוגרפי אחד וקשורים זה בזה באמצעות סכסוך שהשלכותיו חורגות מגבולותיהם. ישראל רואה בביטחון אוכלוסייתה ובהכרה בקיומה הכרח לאומי. הפלסטינים תובעים הגדרה עצמית, ריבונות והכרה ממשית בזכויותיהם הלאומיות והפוליטיות. אי אפשר לבנות ארכיטקטורה אזורית באמצעות מחיקתו של אחד משני הממדים האלה. עליה לשאוף ליצור מסגרת שבה ערבויות ביטחוניות לא ישמשו להנצחה בלתי מוגבלת של היעדר זכויות פוליטיות, ובה בעת מימוש זכויות הפלסטינים ילווה בהסדרים המסוגלים להגן על האוכלוסיות משני עברי הסכסוך.

המשפט הבינלאומי הוא נקודת ייחוס חיונית, אף שאין בו לבדו כדי לפתור את הסכסוך. בחוות דעתה המייעצת מ־19 ביולי 2024 קבעה בית הדין הבינלאומי לצדק כי המשך נוכחותה של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש אינו חוקי, והזכיר את החובות הנובעות מזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בדצמבר 2016, אישרה מחדש כי להתנחלויות הישראליות בשטח הפלסטיני הכבוש מאז 1967, לרבות מזרח ירושלים, אין תוקף משפטי וכי הן מהוות מכשול מרכזי לפתרון שתי המדינות. אסמכתאות אלה אינן פוטרות את הצדדים מן הצורך להגיע להסדר מדיני, אך הן מונעות התייחסות לסוגיות הטריטוריה, הכיבוש והזכויות הלאומיות כאל משתנים שוליים שניתן לוותר עליהם בהתאם ליחסי הכוחות.

המשימה המוסדית תהיה לתרגם את העקרונות המשפטיים לערבויות שניתן ליישם בפועל. ניתן יהיה לשקול מנגנונים בינלאומיים ואזוריים שילוו הסכמים שהושגו במשא ומתן, יפקחו על יישומם, יקלו על שיתוף פעולה לאורך הגבולות, יגנו על אזרחים וימנעו תקריות העלולות להוביל להסלמה מחודשת. יש להגדיר את סמכויותיהם במדויק, בהתאם למשפט הבינלאומי ולהחלטותיהם של המוסדות המוסמכים. אמינותו של הסדר תהיה תלויה פחות במספר הערבויות שיוכרזו ויותר ביכולתם של הצדדים ושל הגורמים התומכים ביישומן לעמוד בהתחייבויותיהם לאורך זמן.

שיקום עזה ממחיש דרישה זו באופן מיוחד. בדוח מ־24 בספטמבר 2026 הזכיר האו״ם כי עזה חייבת להישאר חלק בלתי נפרד ממדינה פלסטינית עתידית ולהתאחד מחדש מבחינה פוליטית, כלכלית ומנהלית עם הגדה המערבית. הדוח מציין גם כי הסדרי המעבר והמימון טרם הובילו להתאוששות בהיקף הנדרש. לפיכך, אין לראות בשיקום פעולה הנדסית גרידא. הוא מחייב מוסדות המסוגלים למשול, שירותים ציבוריים מתפקדים, גישה הומניטרית רציפה ואופק פוליטי אמין. בהיעדר תנאים אלה, התשתיות שייבנו מחדש עלולות להישאר חשופות להרס נוסף.

104. הנתיבים הדיפלומטיים השונים

פתרון שתי המדינות נותר המסגרת הנתמכת בידי האומות המאוחדות, אך הסכמה עקרונית זו אינה פותרת את שאלת התנאים למימושו. סוגיות הגבולות, ירושלים, ההתנחלויות, הפליטים, הממשל בעזה, הביטחון, ההכרה ההדדית והכדאיות הכלכלית של מדינה פלסטינית עתידית ממשיכות לפלג את הגורמים הנוגעים בדבר. הצהרת ניו יורק משנת 2025 בדבר הסדר שלום לסוגיה הפלסטינית קשרה בין האפשרות לממש פתרון שתי מדינות לבין ערבויות ביטחוניות, איחוד עזה והגדה המערבית, שיתוף פעולה כלכלי ובחינתה של ארכיטקטורה אזורית מכילה. בין היתר, היא הזכירה את ניסיונן של התאחדות מדינות דרום־מזרח אסיה ושל הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה כמודלים אפשריים לייחוס, בכפוף להתאמות הנדרשות להקשר האזורי.

בקרב חוגים פוליטיים ואקדמיים נדונות גם נוסחאות אחרות, ובהן קונפדרציה ישראלית־פלסטינית, מוסדות משותפים בתחומים מוגדרים והסדרי שיתוף פעולה בין ישויות פוליטיות נפרדות. הצעות אלה אינן נהנות מאותה רמת הכרה בינלאומית ואינן נשענות על תנאים זהים למימושן. חשיבותן האנליטית נעוצה בעיקר בשאלות שהן מאפשרות להעלות: כיצד ניתן לשלב בין ריבונות לחופש תנועה? כיצד ניתן להבטיח את זכויות האוכלוסיות? כיצד ניתן לארגן חלוקה של משאבים מסוימים וניהול של תשתיות משותפות? כיצד ניתן להתמודד עם סוגיות ירושלים, הפליטים וההתנחלויות בלי ליצור אי־שוויון מוסדי חדש?

האמנה האזורית המקיפה אינה אמורה לבחור במקום הישראלים והפלסטינים את הצורה הסופית של הסדרם המדיני. תפקידה יהיה לתרום להגדרת התנאים שבהם ניתן יהיה לשלב פתרון שיושג במשא ומתן בסביבה אזורית יציבה יותר. כל נוסחה תצטרך להגן על האוכלוסייה האזרחית, לאפשר מימוש אפקטיבי של הזכויות הפוליטיות של הפלסטינים, לתת מענה לחששות הביטחוניים של ישראל, לשמור על יציבות המדינות השכנות וליהנות מערבויות אמינות. עליה להיות גם בת קיימא מבחינה כלכלית. הסדר טריטוריאלי נטול ביטחון יישאר שברירי; הסדר ביטחוני שיותיר את הזכויות הפוליטיות ללא מענה לאורך זמן יהיה שברירי באותה מידה.

105. תפקידו של המשפט הבינלאומי

באזור המאופיין בנרטיבים היסטוריים מתחרים, המשפט הבינלאומי מספק שפה משותפת המאפשרת להבחין בין התחייבויות משפטיות קיימות, מחויבויות פוליטיות ותביעות שעדיין מחייבות משא ומתן. מגילת האומות המאוחדות, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, החלטות וחוות דעת של ערכאות שיפוטיות מוסמכות והחלטות רלוונטיות של מועצת הביטחון הם מקורות ייחוס משלימים. חוות דעתו המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מיולי 2024 הבהירה, בין היתר, כמה סוגיות הנוגעות לכיבוש ולזכות להגדרה עצמית. החלטה 2334 נותרת מצדה מקור ייחוס חשוב בסוגיית ההתנחלויות ובנוגע לסיכויים להסדר המבוסס על שתי מדינות.

עם זאת, יהיה זה שגוי להניח כי עצם ההסתמכות על מקור משפטי, חשוב ככל שיהיה, מספיקה להשגת שלום. יש ללוות את העקרונות בהליכי יישום, במנגנוני התייעצות ובאמצעים ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. ארכיטקטורה אזורית תוכל להקל על הידברות בין הצדדים, לתמוך בפיקוח על ההתחייבויות שעליהן הוסכם ולעודד פנייה למוסדות הבינלאומיים המוסמכים. עליה להימנע מהחלפתם של בתי הדין הקיימים או מיצירת הליכים מתחרים שסמכותם תהיה שנויה במחלוקת.

כוחו של המשפט טמון דווקא ביכולתו להגביל שרירותיות ולהפוך התחייבויות לצפויות יותר. כדי שתפקיד זה יהיה אמין, אין להסתמך על הכללים רק כאשר הדבר משרת את האינטרסים של גורם מסוים. לפיכך, על האמנה להציב במרכז גישתה את כיבוד מגילת האומות המאוחדות, הגנת האזרחים, יישוב סכסוכים בדרכי שלום והזכות להגדרה עצמית, תוך שמירת האפשרות של הצדדים לנהל משא ומתן על דרכי היישום המעשיות של ההסכמים. היציבות לא תושג באמצעות הכרזה על עקרונות בלבד, אלא באמצעות שילובם ההדרגתי בהתנהלותם של הצדדים ובמוסדותיהם.

106. שתי מדינות, קונפדרציה וארכיטקטורות אפשריות אחרות

פתרון שתי המדינות מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית, שתחיה בשלום ובביטחון לצד ישראל. בספטמבר 2026 חזר אנטוניו גוטרש והצהיר כי פתרון זה צריך להתבסס על הקווים שקדמו לשנת 1967, כאשר ירושלים משמשת בירתן של שתי המדינות. עם זאת, מימושו עדיין ניצב בפני מכשולים טריטוריאליים, מוסדיים וביטחוניים משמעותיים. הרציפות הגאוגרפית של השטח הפלסטיני, הממשל בעזה, מעמדה של ירושלים, ההתנחלויות ויכולתה של מדינה עתידית להפעיל את סמכויותיה בפועל הם סוגיות מרכזיות, ולא פרטים טכניים שוליים.

ההצעות הקונפדרטיביות בוחנות אפשרות אחרת: שתי ישויות פוליטיות נפרדות יוכלו לשמור על ריבונותן ובה בעת לחלוק מוסדות מסוימים, מנגנונים כלכליים, הסדרי תנועה או מסגרות לשיתוף פעולה. נוסחה כזו עשויה להתחשב בשזירה הגאוגרפית של האוכלוסיות ושל התשתיות, אך היא תעורר קשיים ניכרים. יהיה צורך להסדיר במדויק את חלוקת הסמכויות, השוויון הפוליטי, השליטה בגבולות, הביטחון, הפליטים, משאבי הטבע ומעמדה של ירושלים, כדי למנוע מצב שבו המוסדות המשותפים הופכים לכלי של שליטה או כפייה.

אין להציג אף אחת מן האפשרויות הללו כפתרון שניתן ליישמו באופן מיידי. היתכנותן תלויה בהחלטות פוליטיות, בתנאי הביטחון וברצונן של האוכלוסיות הנוגעות בדבר. תפקידה של האמנה יהיה ליצור סביבה אזורית שבה המשא ומתן יוכל להתנהל בלי להיקטע ללא הרף עקב הסלמות, תוך שמירה על זכותם של הצדדים לקבוע את עתידם. לפיכך, השאלה המכרעת לא תהיה רק איזה שם יינתן לארכיטקטורה שתיבחר, אלא האם היא מסוגלת ליישב בין ריבונות, ביטחון, זכויות, לגיטימיות דמוקרטית וכדאיות כלכלית.

107. מדוע השלום מחייב יותר מהפסקת אש

הפסקת אש יכולה לעצור את הלחימה בלי לשנות את התנאים הפוליטיים שהובילו לעימות. המצב בעזה בשנת 2026 ממחיש את ההבדל בין השעיית מעשי האיבה לבין ממשל, התאוששות כלכלית והסדר בר קיימא. דוח האו״ם מ־24 בספטמבר מדגיש כי הסדרי המעבר נותרו בלתי שלמים וכי ההתאוששות רחוקה מאוד מן ההיקף הנדרש. הוא מזכיר גם כי השיקום והתהליך הפוליטי תלויים זה בזה: אין אפשרות להבטיח את הצלחתו המתמשכת של אחד מהם במנותק מן האחר.

שלום בר קיימא יצטרך אפוא לשלב כמה ממדים. הראשון נוגע להגנת האוכלוסיות ולמניעת חזרה למעשי האיבה. השני עוסק בהסדר מדיני שיאפשר לישראלים ולפלסטינים לקבוע את עתידם במסגרת מוכרת. השלישי נוגע למוסדות המסוגלים לנהל את השטחים, לספק שירותים ציבוריים ולשאת באחריות למעשיהם. הרביעי הוא כלכלי: עליו לאפשר שיקום, חידוש של קשרי המסחר ופיתוח מקורות פרנסה. החמישי הוא אזורי, משום שאי אפשר לבודד הסדר כלשהו לאורך זמן מיחסי הביטחון, מחילופי הסחורות ומהיריבויות החוצות את המזרח התיכון.

הצהרת ניו יורק משנת 2025 כבר קבעה קשר מפורש בין פתרון הסוגיה הפלסטינית, ערבויות ביטחון לשני הצדדים, שילוב כלכלי ובחינתה של ארכיטקטורת ביטחון אזורית. האמנה האזורית המקיפה מציעה לשלב היגיון זה במסגרת רחבה יותר, שבה מחלוקות פוליטיות יטופלו במקביל לסוגיות של שיתוף פעולה וחוסן. אין פירוש הדבר שפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני יעלים את היריבויות בין איראן, ישראל, מדינות המפרץ, טורקיה והמעצמות האחרות. פירוש הדבר הוא שהסדר צודק ואמין עשוי לצמצם את אחד ממקורות המתיחות המרכזיים ולהקל על בנייתם של מנגנוני אמון אזוריים.

השלום לא יצטמצם אפוא להיעדר זמני של ירי. הוא יחייב מוסדות בעלי לגיטימיות מספקת כדי למנוע הסלמות, ערבויות אמינות דיין כדי להגן על האוכלוסיות ותנאים פוליטיים שיאפשרו לחברות לחיות בלי שביטחונה של האחת יהיה תלוי בחוסר הביטחון המתמשך של האחרת. כך מתחברת הסוגיה הפלסטינית לתזה המרכזית של מסמך זה: יריב יכול להישאר מתחרה פוליטי בלי שעוינותו תהפוך לעיקרון המארגן של מערכת אזורית שלמה.

אולם גם ארכיטקטורה פוליטית וביטחונית איתנה יותר תמשיך להתמודד עם אילוצים שאמנות אינן יכולות לבטל: מחסור במים, שינויי אקלים, צורכי אנרגיה, הידרדרות הקרקע וביטחון תזונתי. גורמים אלה מתפתחים לעיתים באיטיות רבה יותר ממשברים צבאיים, אך הם עשויים לקבוע את תנאי החיים של הדורות הבאים. חלק IX מוקדש לפגיעוּיות פיזיות אלה.

מים, אקלים ואנרגיה: פגיעויות המאה

המזרח התיכון לנוכח מגבלותיו הפיזיות

108. עקת מים

המזרח התיכון נכנס למאה ה־21 עם פרדוקס אסטרטגי: כמה ממדינותיו נהנות ממשאבים פיננסיים, אנרגטיים וטכנולוגיים ניכרים, בעוד שהמים המתוקים נותרים משאב מוגבל מאוד. דוח האומות המאוחדות על יעדי הפיתוח בר־הקיימא, שפורסם בשנת 2026, מציין כי מדד עקת המים עולה על 75% בצפון אפריקה ובמערב אסיה. ברמה העולמית, החקלאות אחראית לכ־72% ממשיכות המים המתוקים. עם זאת, ממוצעים אלה מסתירים פערים משמעותיים בין מדינות ובתוך שטחיהן. הפגיעוּת בתחום המים תלויה בזמינות המשאבים, אך גם ביעילות רשתות האספקה, באובדן מים, בשיטות החקלאיות, בעיור, באיכות הממשל וביכולת לעשות שימוש חוזר במים הזמינים.

מחסור אינו גורם בהכרח לסכסוך. הוא הופך למקור מתיחות כאשר המוסדות אינם מצליחים להסדיר את שאיבת המים, להגן על מי התהום, לשתף נתונים או לנהל משא ומתן על השימוש במשאבים משותפים. באזור כבר קיימות יכולות משמעותיות בתחום ההתפלה, ההשקיה, השימוש החוזר בשפכים וניהול משאבי המים. לפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה הפיק בשנת 2024 כ־12 מיליארד מטרים מעוקבים של מים מותפלים. היקף זה צפוי לגדול במידה ניכרת עד 2035, בעיקר באמצעות טכנולוגיות אוסמוזה הפוכה המופעלות בחשמל. התפתחות זו פותחת אפשרויות חדשות, אך אינה מבטלת את עלויות האנרגיה ואת המגבלות הסביבתיות של ההתפלה.

האתגר הוא אפוא לשלב חדשנות טכנולוגית, נגישות כלכלית וניהול בר קיימא. האמנה האזורית המקיפה תוכל לתמוך במנגנון קבוע שיוקדש לאגני ניקוז משותפים, תוך שימוש בנתונים בני השוואה, במערכות התרעה, בתוכניות מחקר ובהליכי התייעצות בין המדינות החולקות את המשאבים. שיתוף פעולה יהיה מועיל במיוחד למניעת אי־הבנות הקשורות לסכרים, לשאיבת מים, לאיכותם או לבצורות. המטרה לא תהיה להכפיף את משאבי המים לרשות על־לאומית, אלא להבטיח שניהולם לא יהיה תלוי אך ורק ביחסי כוחות פוליטיים משתנים. משאב נדיר יכול להפוך לתחום של שיתוף פעולה כאשר המדינות מחזיקות בנתונים אמינים, בכללים צפויים ובמנגנוני דיאלוג רציפים.

109. מדבור

המדבור אינו מסתכם בהתקדמות מכנית של המדבר אל תוך שטחים חקלאיים. הוא מתאר תהליכים של הידרדרות הקרקע באזורים צחיחים, צחיחים למחצה ותת־לחים יבשים, כתוצאה מהשילוב בין גורמים אקלימיים לפעילות אנושית. אובדן צמחייה, סחף קרקע, ניצול יתר של משאבי מים, שיטות חקלאיות מסוימות וריבוי בצורות עלולים להפחית בהדרגה את יכולתם של אזורים לתמוך בפעילות כלכלית. באזור צחיח ממילא, תופעות אלה עלולות להשפיע באופן בלתי מידתי על מקורות הפרנסה, על מחירי המזון ועל יציבותן של הקהילות הכפריות.

ההשפעות הסביבתיות מתגלגלות אל הכלכלה והחברה. ירידה ביבולים עלולה להגביר את התלות ביבוא; עלייה במחירי המזון עלולה להחריף את מצוקת משקי הבית; וצמצום ההכנסות הכפריות עלול להאיץ הגירה פנימית. הערים הקולטות אוכלוסיות חדשות נדרשות אז לתת מענה לצרכים נוספים של מים, דיור, אנרגיה ושירותים ציבוריים. קשרים אלה אינם אוטומטיים ואינם זהים בכל המדינות, אך הם ממחישים כיצד פגיעוּת אקולוגית יכולה להחריף חולשות מוסדיות קיימות.

המאבק במדבור עשוי להפוך לתחום מרכזי של שיתוף פעולה אזורי. שיקום קרקעות, הגנה על מערכות אקולוגיות, חקלאות המותאמת לבצורת, ניטור באמצעות לוויינים וניהול השקיה חכם הם תחומים שבהם ידע שנוצר במדינה אחת עשוי להועיל למדינות אחרות. מדיניות אזורית תוכל לשלב מחקר מדעי, מימון, הכשרה ושיתוף נתונים, כדי להפוך את שיקום הקרקע לאסטרטגיה של ביטחון תזונתי ופיתוח. המטרה לא תהיה רק להגן על הסביבה, אלא גם לשמר מקורות פרנסה ולהפחית לחצים העלולים להזין משברים חברתיים.

110. התחממות כדור הארץ

שינויי האקלים מוסיפים ממד של זמן לפגיעוּיות אלה. בעוד שמשבר צבאי יכול לפרוץ בתוך שעות, ההשפעות האקלימיות מצטברות לעיתים קרובות לאורך עשרות שנים. עליית הטמפרטורות, גלי החום, השינויים במשקעים, הבצורות הממושכות, אירועי הגשם הקיצוניים ועליית מפלס פני הים משנים את התנאים שבהם ערים, רשתות אנרגיה, מערכות בריאות וכלכלות חקלאיות צריכות לפעול. השפעות אלה אינן אחידות בכל האזור, אך הן משתלבות עם המחסור במים, העיור והביקוש לאנרגיה.

על האמנה האזורית המקיפה לשלב את האקלים כחלק מסוגיית החוסן והביטחון ארוכי הטווח. התשתיות הנבנות כיום יצטרכו להמשיך לתפקד בתנאי אקלים שעשויים להיות שונים במידה ניכרת מאלה ששררו בעת תכנונן. הערים יצטרכו להתאים את רשתות המים והחשמל, התחבורה ושירותי הבריאות. מערכות החקלאות יידרשו להתמודד עם אי־ודאות רבה יותר, בעוד שהביקוש לקירור יפעיל לחץ נוסף על רשתות החשמל. שיתוף פעולה אזורי יאפשר לחלוק תצפיות מטאורולוגיות, מודלים אקלימיים, שיטות הסתגלות וידע הנחוץ לתכנון תשתיות.

לסוגיה יש גם ממד בין־דורי. ארכיטקטורה שתסתפק במניעת המשברים הצבאיים הבאים תהיה חלקית אם תותיר לדורות הבאים מערכות מים, אנרגיה ומזון שהולכות ונעשות פגיעות יותר. לפיכך, על האמנה לקשור בין צורכי החירום של ההווה לבין התמורות ארוכות הטווח, ולשלב בתכנון האזורי את אופקי השנים 2040, 2050 ומעבר להן. גישה זו אינה מחייבת להתיימר לחזות במדויק את המשברים העתידיים. מטרתה לצמצם כבר עכשיו פגיעוּיות שהשלכותיהן עלולות להיות קשות ויקרות יותר לניהול בעתיד.

111. ביטחון תזונתי

הביטחון התזונתי נמצא בנקודת המפגש שבין מים, אנרגיה, אקלים, מסחר ויציבות פוליטית. כמה ממדינות המזרח התיכון תלויות במידה רבה ביבוא מזון, ובה בעת מתמודדות עם משאבי מים מוגבלים ועם תנאים חקלאיים קשים. לפיכך, ביטחונן תלוי לא רק בייצור המקומי, אלא גם בתפקודם של הנמלים, ברציפות נתיבי המסחר, בזמינות דשנים, בעלות הדלקים וביציבות השווקים הבינלאומיים. שיבוש באחד מן התחומים הללו עלול להשפיע במהירות על עלויות הייצור ועל מחירי המזון.

המשבר האזורי של 2026 המחיש את ההשלכות הגלובליות של תלות הדדית זו. השיבושים בתנועת הספנות במצר הורמוז תרמו לאי־ודאות בנוגע לזרמי האנרגיה והמסחר, ואילו המתיחות סביב דשנים, דלקים ותחבורה החריפה את הסיכונים למערכות החקלאיות. מדינות התלויות במידה רבה ביבוא עלולות להיפגע גם כאשר הלחימה אינה מתרחשת בשטחן. לכן יש להתייחס לביטחון התזונתי כאל מרכיב בביטחון הכלכלי והאזורי, ולא כאל סוגיה חקלאית מבודדת.

האמנה תוכל לתמוך במערכות התרעה מוקדמת, בניטור משופר של השווקים, בגיוון ספקים, במנגנוני תיאום לוגיסטיים ובמחקר על זרעים המותאמים לתנאי האקלים. ניתן יהיה לבחון גם הקמת מאגר מזון אזורי, בתנאי שיוגדרו בבירור הממשל שלו, עלויותיו, כללי הפעלתו וחלוקת האחריות. המטרה לא תהיה להשיג עצמאות תזונתית מוחלטת, שאינה מציאותית עבור כמה מן המדינות, אלא להפחית את החשיפה להפסקות פתאומיות במסחר. החוסן התזונתי תלוי יותר בגיוון, בהיערכות ובשיתוף פעולה מאשר באוטרקיה.

112. תלות אנרגטית

מגזר האנרגיה ממחיש פרדוקס נוסף של המזרח התיכון. באזור מצויים כמה ממאגרי הפחמימנים הגדולים בעולם, אך כמה ממדינותיו מתמודדות עם גידול בביקוש המקומי לחשמל, בין היתר לצורכי קירור, התפלה ותעשייה. הפחמימנים הם בעת ובעונה אחת מקור הכנסה ועוצמה בינלאומית, וכן מרכיב חשוב בצריכה ובייצור המקומיים. לפיכך, פגיעה בתשתיות או בנתיבי היצוא עלולה להשפיע בו־זמנית על תקציבי הציבור, על אספקת האנרגיה, על שרשראות התעשייה ועל השווקים העולמיים.

אירועי 2026 המחישו את הפגיעוּת הזאת. נכון ל־12 באוקטובר, השיבושים בתעשיית הגז הטבעי הנוזלי במפרץ ואי־הוודאות סביב מצר הורמוז המשיכו להשפיע על השווקים הבינלאומיים. קטר, בפרט, התמודדה עם השלכות הנזק שנגרם לתשתיות הגז שלה. התפתחויות אלה מראות כי ביטחון אנרגטי אינו מסתכם בהיקף העתודות או בכושר הייצור. הוא תלוי גם בהגנה על התשתיות, ברציפות התחבורה הימית, בגיוון מקורות האספקה וביכולתן של הכלכלות לספוג זעזועים.

הפתרון אינו נטישה פתאומית של הפחמימנים, שיישארו בעלי חשיבות במשך תקופה משמעותית, אלא גיוון הדרגתי של מערכות האנרגיה. אנרגיה סולארית, אנרגיית רוח, אגירת אנרגיה, התייעלות אנרגטית, רשתות מחוברות ובמדינות שיבחרו בכך גם אנרגיה גרעינית אזרחית, הכפופה לדרישות מחמירות של בטיחות וממשל, יכולים לסייע בהפחתת פגיעוּיות מסוימות. יש לתכנן את המעבר כך שישמור על הביטחון הכלכלי ובו בזמן יגביל סיכונים סביבתיים ותלות מופרזת. כפי שממחישה ההתפלה, מים ואנרגיה כבר קשורים זה בזה באופן הדוק. לפיכך, אסטרטגיה אזורית עקבית צריכה להתייחס למגזרים אלה כאל מרכיבים של מערכת חוסן אחת.

הפיכת פגיעוּיות לתלות הדדית

113. התפלת מים

התפלת מים עשויה להפוך לאחד מתחומי השינוי המרכזיים במזרח התיכון, אך אין היא פתרון אוניברסלי. הטכנולוגיה דורשת השקעות ניכרות, צורכת אנרגיה ועלולה לייצר רכזי מלח שהשפעתם הסביבתית חייבת להיות מנוהלת. לפיכך, יש לשלב אותה במדיניות רחבה יותר הכוללת צמצום אובדן מים ברשתות, שימוש חוזר בשפכים, התייעלות חקלאית והגנה על מי התהום. תחזיות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, הצופות גידול ניכר בהפקת מים מותפלים באזור עד 2035, מלמדות כי הדיון יתמקד יותר ויותר ביעילות הטכנולוגיות ובמקורות האנרגיה המזינים אותן.

האמנה תוכל לקדם שיתוף פעולה מדעי ותעשייתי, ובכלל זה שיתוף ממצאי מחקר, גיבוש תקנים סביבתיים ושיפור היעילות האנרגטית של מתקני ההתפלה. מדינות בעלות יכולות טכנולוגיות יוכלו לשתף פעולה עם מדינות שצורכי המים שלהן גבוהים במיוחד, בהתאם להסדרים פיננסיים ומוסדיים שיוסכמו במשא ומתן. המטרה לא תהיה להחליף תלות במים טבעיים בתלות פוליטית בתשתיות יקרות, אלא לגוון את מקורות האספקה ולחזק את העצמאות בתחום המים של כל מדינה. הטכנולוגיה תפיק תועלת קולקטיבית רק אם יובאו בחשבון נגישותה, עלותה והשלכותיה הסביבתיות.

114. רשתות חשמל אזוריות

חיבורי חשמל בין מדינות יכולים לשפר את חוסנן של מערכות לאומיות באמצעות אפשרות להחלפת חשמל בין מדינות, בכפוף לקיבולת זמינה ולכללים מוסכמים. הם עשויים להקל על שילוב אנרגיות מתחדשות, לצמצם מגבלות מסוימות באספקה ולשפר את ניצולן של יכולות הייצור. עם זאת, הם יוצרים דרישות חדשות בתחומי הממשל, אבטחת הסייבר, ההגנה הפיזית על התשתיות ורציפות השירות. לפיכך, חיבור בין רשתות אינו פרויקט טכני בלבד: הוא מחייב מסגרת פוליטית צפויה במידה מספקת, שתאפשר למדינות להסתמך על תפקוד המתקנים גם כאשר יחסיהן מידרדרים.

שיתוף פעולה כזה עשוי לשמש מבחן חשוב לאמנה האזורית המקיפה. הממשלות יצטרכו להסכים על כללי חלוקה, תקנים טכניים, נהלים להתמודדות עם תקלות ומנגנונים ליישוב מחלוקות. חילופי חשמל לא יבטיחו שלום, אך הם עשויים ליצור אינטרסים משותפים ולהמחיש באופן ברור יותר את ההשלכות הכלכליות של ניתוק הקשרים. שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה ימלא אז תפקיד החורג מאספקת חשמל: הוא יסייע בהטמעת הרגלי התייעצות ואחריות משותפת.

בטווח הארוך, יכולות סולאריות באזורים מסוימים, משאבים הידרואלקטריים הזמינים באזורים אחרים ומערכות ייצור קונבנציונליות או גרעיניות במדינות מסוימות עשויים להשלים זה את זה. התפתחות כזו תהיה תלויה בהשקעות, ביציבות רגולטורית וברצונן של המדינות. המטרה אינה להניח שרשת אזורית תבטל את היריבויות, אלא להראות כי תלות הדדית המוסדרת היטב יכולה להניב יתרונות מוחשיים, ובו בזמן לחייב מנגנוני אמון.

115. אנרגיות מתחדשות

פיתוח האנרגיות המתחדשות עשוי להפחית פגיעוּיות אנרגטיות וסביבתיות מסוימות, ובמקביל ליצור הזדמנויות תעשייתיות חדשות. הפוטנציאל הסולארי של המזרח התיכון ניכר, ובחלק מהאזורים קיימים גם תנאים נוחים להפקת אנרגיית רוח. אולם פוטנציאל טבעי אינו מספיק: פרויקטים זקוקים לרשתות, ליכולות אגירה, למימון, לכישורים טכניים, לשווקים צפויים ולמסגרת רגולטורית יציבה. ללא תנאים אלה, יכולות הייצור החדשות עלולות להישאר מבודדות או שלא להניב את התועלת המצופה.

אסטרטגיה אזורית תוכל לעודד השקעות ברשתות, במחקר, באגירת אנרגיה ובהכשרה, ובמקביל לקדם השלמה הדדית בין הכלכלות. מדינות המפיקות פחמימנים יוכלו לגייס חלק מיכולותיהן הפיננסיות והתעשייתיות להאצת הגיוון הכלכלי שלהן, ואילו מדינות בעלות ביקוש אנרגטי משמעותי יוכלו לספק שווקים לטכנולוגיות החדשות. התפתחות כזו לא תעלים את המתיחויות הקשורות למעבר האנרגטי, אך היא עשויה לסייע לכלכלות המפיקות לפתח פעילויות חדשות ולהיערך בהדרגה לשינוי בשווקים שלהן.

האתגר יהיה לעבור ממדיניות לאומית מקוטעת לפרויקטים המסוגלים להניב תועלת משותפת. מתקן סולארי מבודד אינו משנה לבדו את הגאוגרפיה של הביטחון האזורי. לעומת זאת, מתקני ייצור המחוברים לרשתות אמינות, למערכות אגירה, לתשתיות תעשייתיות ולהסכמי חילופי אנרגיה יכולים לתרום לשינוי הדרגתי ביחסים הכלכליים בין המדינות.

116. חקלאות חכמה

החקלאות היא אחד התחומים שבהם בינה מלאכותית, נתוני לוויין, חיישנים וכלים דיגיטליים יכולים לשפר את השימוש במשאבים. בשנת 2026 חיזק ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות (FAO) את פעילותו האזורית בתחום הבינה המלאכותית במערכות המזון והחקלאות במזרח הקרוב ובצפון אפריקה, ובפרט בנושאי מערכות נתונים ויישומים של חקלאות חכמה המותאמת לשינויי האקלים. יוזמות אלה מזכירות כי טכנולוגיות דיגיטליות יכולות לתרום לחוסן החברות גם מעבר לשימושיהן התעשייתיים או הביטחוניים.

שיתוף פעולה אזורי יוכל להקל על שיתוף נתונים מטאורולוגיים והידרולוגיים, על מחקר בגידולים המותאמים לתנאים צחיחים ועל פיתוח כלים התומכים בקבלת החלטות של חקלאים. המטרה לא תהיה להחליף את החקלאים במערכות אוטומטיות, אלא להעמיד לרשותם אמצעים טובים יותר לחיזוי צורכי ההשקיה, לניטור הקרקע ולהתמודדות עם שינויים אקלימיים. באזורים שבהם המים נדירים, שיפור היעילות עשוי להניב תועלת כלכלית וסביבתית ניכרת.

עם זאת, מודרניזציה חקלאית חייבת להימנע מהעמקת אי־השוויון בין משקים גדולים המסוגלים להשקיע בטכנולוגיות חדשות לבין יצרנים קטנים שאין להם גישה למימון או להכשרה. לפיכך, על האמנה לשלב מחקר, הכשרה, נגישות לכלים ותמיכה ביצרנים. הטכנולוגיה תהפוך לכלי של חוסן קולקטיבי רק אם יתרונותיה יגיעו גם לקהילות הכפריות ולמגזרים השונים של מערכות המזון.

117. מסדרונות כלכליים

מסדרונות כלכליים יכולים להעניק לאמנה ממד טריטוריאלי. הם אינם מסתכמים בכביש או במסילת רכבת, אלא משלבים נמלים, אזורי תעשייה, רשתות אנרגיה, תקשורת, מרכזים לוגיסטיים ושווקים. כאשר הם פועלים באופן אמין, הם מחברים כמה אזורים בתוך מערכת כלכלית אחת. עם זאת, יעילותם תלויה ביציבות הפוליטית, ברציפות המסחר, באיכות התשתיות וביכולת ליישב מחלוקות העלולות להתעורר בין המדינות המעורבות.

במזרח התיכון קיימות כבר שאיפות אחדות ויוזמות שונות בתחום הקישוריות. פיתוחן לאורך כמה עשורים מחייב ערבויות החורגות מהסכמי מסחר רגילים. מסדרון החוצה כמה גבולות צריך להיות מסוגל לפעול גם לנוכח חילופי שלטון, תנודות כלכליות ומתיחויות דיפלומטיות. לפיכך, הוא מחייב כללים משותפים, תיאום מכס, מנגנונים להגנה על התשתיות והליכי התייעצות בעת משבר.

פרויקטים אלה יכולים להמחיש בפועל את היגיון התלות ההדדית המוצג במסמך זה. כאשר נמל, רשת חשמל, מסילת רכבת ושרשרת לוגיסטית מחברים כמה כלכלות, ביטחונה של מדינה שכנה הופך לתנאי מוחשי לתפקוד התשתיות של המדינה האחרת. תלות הדדית זו אינה מבטלת את הסיכון לכפייה; להפך, היא מחייבת ערבויות מפני שימוש פוליטי ברשתות. עם זאת, כאשר המסדרונות מוסדרים כראוי, הם יכולים להפוך את שיתוף הפעולה לאינטרס חומרי ארוך טווח ולתרום לכך שקטיעת הקשרים תהיה כרוכה בעלויות גבוהות יותר עבור כלל המשתתפים.

118. כלכלה אזורית של שלום

מים, אנרגיה, חקלאות, אקלים ותשתיות אינם נושאים שוליים ביחס לגאופוליטיקה של המזרח התיכון. הם יקבעו במידה הולכת וגוברת את תנאי החיים של האוכלוסיות, את חוסנן של הכלכלות ואת יכולתן של המדינות לספוג משברים. אזור יכול להחזיק בכוחות צבאיים רבי עוצמה, ובכל זאת להישאר פגיע אם עריו סובלות ממחסור במים, אם רשתות החשמל שלו שבריריות, אם מערכות המזון שלו תלויות יתר על המידה בזרמים חיצוניים או אם תשתיותיו אינן עמידות בפני זעזועים אקלימיים. מנגד, שיתוף פעולה כלכלי וסביבתי המאורגן כראוי יכול ליצור אינטרסים משותפים ולחזק את ערכה המעשי של היציבות.

אירועי 2026 הראו כיצד משבר אזורי יכול להשפיע בעת ובעונה אחת על שוקי האנרגיה, על התחבורה הימית, על שרשראות האספקה ועל מחירי המזון. ההשלכות התפשטו הרחק מעבר למדינות שנפגעו ישירות, והזכירו כי תלות הדדית יכולה להעביר זעזועים באותה קלות שבה היא מקדמת צמיחה. לפיכך, השאלה האסטרטגית אינה כיצד לבטל כל תלות חיצונית, יעד שלעיתים קרובות אינו מציאותי, אלא כיצד לצמצם פגיעוּיות מופרזות באמצעות גיוון, שיתוף פעולה והיערכות למשברים.

כלכלה אזורית של שלום אינה פירושה שהמסחר יעלים את הסכסוכים. ההיסטוריה אינה מאפשרת להסיק מסקנה כזאת. משמעותה היא שהמדינות יכולות לבנות אינטרסים משותפים בהיקף מספיק כדי להפוך את היציבות לתנאי חומרי לפיתוח, ולא רק להעדפה דיפלומטית. מים יכולים לעודד שיתוף פעולה בין מדינות החולקות אגני ניקוז או אקוויפרים; אנרגיה יכולה לקרב בין יצרנים לצרכנים; רשתות חשמל יכולות לחבר בין יכולות משלימות; חקלאות יכולה לשלב מחקר, נתונים וביטחון תזונתי; ומסדרונות כלכליים יכולים לחזק את חילופי הסחורות. בינה מלאכותית וטכנולוגיות דיגיטליות יכולות לסייע באופטימיזציה של מערכות אלה, בתנאי שהשימוש בהן יהיה מוסדר ושהיתרונות יהיו נגישים.

שינוי הפרדיגמה שאליו שואפת האמנה יהיה אפוא פחות היעלמותן של היריבויות ויותר שילובן בסביבה שבה שיתוף הפעולה נעשה מועיל יותר, סדיר יותר וצפוי יותר. האזור לא יסתפק עוד בניסיון למנוע משכניו להפוך לחזקים ממנו; הוא יפעל לחיזוק חוסנו המשותף מול המשברים המאיימים עליו. שינוי זה לא יהיה אוטומטי ואף לא בלתי הפיך. הוא ידרוש השקעות, מוסדות אמינים ורצון פוליטי מתמשך. עם זאת, הוא עשוי להעניק לאמנה האזורית המקיפה משמעות מעשית, מעבר להיותה הצעה דיפלומטית בלבד.

השלב הבא הוא לבחון אילו מוסדות מסוגלים לנהל את התלות ההדדית הזאת. לפיכך, החלק הבא עוסק בוועידה קבועה למזרח התיכון, במנגנונים למניעת משברים, בערוצי תקשורת לשעת חירום, בפיקוח עצמאי, ביישוב סכסוכים בדרכי שלום ובאפשרות להקים ״ארגון לביטחון ולשיתוף פעולה במזרח התיכון״, המותאם למציאות האזורית במקום להעתיק את המודל האירופי.

דיפלומטיה חדשה למאה ה־21

לקראת מוסד אזורי קבוע

119. ועידה קבועה למזרח התיכון

למזרח התיכון עומדים לרשותו ערוצים דיפלומטיים רבים, מתווכים, ארגונים אזוריים וקשרים בילטרליים, אך אין בו מסגרת קבועה ומכילה המאחדת את כלל הגורמים סביב סדר יום משותף של מניעת משברים, ביטחון ושיתוף פעולה. לעיתים קרובות מטפלים במשברים רק לאחר פריצתם, ולעיתים בשלב שבו מרחב התמרון הדיפלומטי כבר הצטמצם במידה ניכרת. ארכיטקטורה בת־קיימא צריכה להפוך את ההיגיון הזה ולהפוך את הדיאלוג לתשתית קבועה של הביטחון האזורי, ולא לאמצעי חריג שנעזרים בו רק כאשר המתיחות יוצאת מכלל שליטה.

את האמנה האזורית הגלובלית ניתן יהיה ללוות בהקמת ועידה קבועה לביטחון ולשיתוף פעולה במזרח התיכון, שתתוכנן לא כרשות על־לאומית, אלא כמסגרת מוסדית להתייעצות. הרכבה ייקבע בידי המדינות הנוגעות בדבר, בהתאם לגישה מכילה והדרגתית. ישראל, איראן, מדינות המפרץ, טורקיה, מצרים, עיראק, ירדן ומדינות נוספות באזור יוכלו להשתתף בה בהתאם להסדרים שיוסכמו במשא ומתן. לנציגות הפלסטינית צריך להיות בה מקום הולם, בהתחשב במרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית בביטחון האזורי. שותפים בינלאומיים יוכלו אף הם לתרום לעבודות מסוימות, כאשר המשתתפים ימצאו זאת מועיל, ובלבד שנוכחותם לא תהפוך את המוסד לכלי במאבקי היריבות בין מעצמות חיצוניות.

מגילת האומות המאוחדות כבר מספקת בסיס משפטי לשיתוף פעולה אזורי. פרק VIII בה מכיר בתפקידם של הסדרים אזוריים ביישוב סכסוכים בדרכי שלום, תוך שמירה על אחריותה של מועצת הביטחון בתחום השלום והביטחון הבינלאומיים. סעיף 33 מונה, בין היתר, משא ומתן, חקירה, תיווך, פיוס, בוררות והכרעה שיפוטית כאמצעים שהצדדים יכולים להיעזר בהם. לפיכך, מוסד מזרח־תיכוני צריך להשלים את המערכת הבינלאומית ולא להתחרות בה. הוא יוכל לספק מרחב דיאלוג הקרוב יותר למציאות האזורית ולסייע בניהול מתיחויות מסוימות לפני שיידרש גיוס רחב יותר של הקהילה הבינלאומית.

120. מנגנון אזורי למניעת משברים

ועידה המתכנסת מעת לעת לא תספיק, כשלעצמה, כדי לבסס תרבות אמיתית של מניעה. יהיה צורך במנגנון קבוע שיוכל לעקוב אחר סיכונים, להקל על התייעצויות ולהציע דרכים להפחתת ההסלמה כאשר הצדדים מסכימים לכך. מזכירות מצומצמת תוכל להסתייע ביחידת ניתוח ובקבוצות מומחים שיתמקדו בסיכונים פוליטיים, כלכליים, סביבתיים, דיגיטליים והומניטריים. עבודתם תוכל להתבסס על נתונים זמינים, מידע שיועבר בידי המדינות וניתוחים עצמאיים, תוך הקפדה על סמכויות מוגדרות וברורות. המטרה לא תהיה להקים שירות מודיעין אזורי, אלא לשפר את ההבנה של סיכונים חוצי גבולות ולעודד תגובות דיפלומטיות מוקדמות.

גישה רב־ממדית זו תהיה רלוונטית במיוחד באזור שבו משבר מקומי עלול להשפיע במהירות על התחבורה, האנרגיה, השווקים, התשתיות הדיגיטליות או מקורות המים. שיבוש באספקת האנרגיה עלול לגרור השלכות כלכליות מעבר לגבולות; תקרית ימית עלולה לפגוע במסחר; אסון טבע עלול להעמיד במבחן את יכולותיהן של כמה מדינות; ומתקפה על מערכת דיגיטלית עלולה להשפיע על שירותים חיוניים. לכן, מניעת משברים צריכה לשלב את ההיבטים הפוליטיים והביטחוניים עם ההיבטים הכלכליים, הסביבתיים והאנושיים, במקום להתייחס אליהם כאל תחומים נפרדים.

המנגנון יוכל לפעול לפי הליך מדורג: מעקב אחר סיכונים, התייעצויות חסויות, תיווך מרצון, כינוס חריג של המדינות הנוגעות בדבר, ובמידת הצורך פנייה למוסדות הבינלאומיים המוסמכים. התקדמות מדורגת זו תאפשר לברר תקריות מסוימות לפני שיהפכו למשברים חמורים, בלי לכפות תיווך על צדדים המסרבים לו. מניעה אינה פירושה חיזוי של כל סכסוך, אלא צמצום מספר המצבים שבהם ממשלות נותרות ללא ערוץ תקשורת אמין שבאמצעותו יוכלו לשוחח ולחפש מוצא בדרכי שלום.

121. קווי תקשורת ישירים בין המדינות

מהירות התקשורת הדיפלומטית נעשתה גורם חשוב בביטחון. מידע שגוי עלול להביא לתגובה עוד לפני בירור העובדות; תקרית מוגבלת עלולה להתפרש כהקדמה למבצע רחב יותר; והצהרה עלולה להתעצם ברשתות החברתיות עד שתחריף את המתיחות. בסביבה המאופיינת בטילים, בכלי טיס בלתי מאוישים, בתקריות סייבר ובהפצה מיידית של מידע, היכולת לאמת אירוע במהירות עשויה לסייע במניעת טעויות בהערכת המצב.

לפיכך, מערכת אזורית תוכל לכלול כמה רמות של תקשורת חירום: בין מקבלי החלטות פוליטיים, בין שירותים דיפלומטיים ובין הרשויות הטכניות המוסמכות. ערוצים אלה יאפשרו לברר תקריות, להעביר התרעות ולתאם תגובות בתחומים שבהם עיכוב עלול להחמיר את ההשלכות. עצם קיומם אינו מחייב אמון עמוק בין המדינות. להפך, הוא מכיר בכך שגם ליריבים יש אינטרס להחזיק באמצעי תקשורת אמינים כאשר משבר מאיים לצאת משליטתם.

אפשר יהיה להשתמש במנגנונים אלה גם במצבי חירום שאינם צבאיים, ובכלל זה אסונות טבע, תקריות ימיות, שיבושים באספקת האנרגיה ומשברים הפוגעים בתשתיות חיוניות. כך יוכל שיתוף פעולה טכני להתקדם גם כאשר היחסים הפוליטיים נותרים מורכבים. המטרה תהיה למנוע מהיעדר תקשורת להפוך בעצמו לגורם לעימות.

122. משקיפים אזוריים

מניעה מחייבת גם אמצעים אמינים לבירור העובדות. במשברים בני זמננו, פרשנויות מתחרות לאותו אירוע עלולות לסבך במהירות את החיפוש אחר פתרון דיפלומטי. הפצת תכנים שעברו מניפולציה, סרטונים שהוצאו מהקשרם ומסמכים סינתטיים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית מחריפות את הקושי. לפיכך, ארכיטקטורה אזורית תוכל לשקול מנגנוני תצפית שיתעדו אירועים מסוימים ויבדקו את קיומם של התחייבויות מוסכמות, בלי להחליף את מוסדות המשפט או את הגופים המקצועיים של האומות המאוחדות.

הצבת משקיפים תצטרך להתבסס על מנדט שהצדדים הנוגעים בדבר קיבלו, על כללים מתודולוגיים שקופים ועל ערבויות לעצמאות המתאימות למשימתם. בהתאם להסכמים שייחתמו, הם יוכלו לעקוב אחר התחייבויות מוגדרות, לצפות במנגנונים להפחתת הסלמה או לסייע בבניית ציר זמן הניתן לאימות של תקריות. יש לקבוע מראש את גישתם למידע, את אופן פרסום מסקנותיהם ואת ההליכים לערעור עליהן. אמינותו של מנגנון כזה תהיה תלויה פחות בשמו ויותר בקפדנות שיטות העבודה שלו ובאמון שתוצאותיו יצליחו לעורר בהדרגה.

מכאן שסוגיית המידע נעשית מרכיב בביטחון האזורי. ככל שהכלים הדיגיטליים מקלים על יצירת תכנים והפצתם, גם כאשר קשה לאמת את מקורם, יהיה על המוסדות לחזק את יכולתם להבחין בין עובדות מבוססות לבין טענות שטרם אומתו. ארכיטקטורה אזורית לא תוכל להבטיח פרשנות משותפת לכל אירוע, אך היא תוכל לסייע למדינות להסתמך על תשתית עובדתית מוצקה יותר לפני שיחליטו כיצד להגיב. המטרה תהיה לצמצם את אי־הוודאות ולהגביל את הסיכון להסלמה המבוססת על מידע שגוי.

123. בוררות ויישוב סכסוכים

שום ארכיטקטורה ביטחונית אינה יכולה לבטל את כל חילוקי הדעות. עם זאת, היא יכולה לנסות למנוע מהם להפוך אוטומטית לעימותים. לכן, האמנה תוכל לקבוע כמה רמות של יישוב סכסוכים: משא ומתן ישיר, תיווך, פיוס, ועדות חקירה ובוררות, וכן פנייה לערכאות בינלאומיות כאשר המדינות מסכימות לכך או כאשר המסגרת המשפטית החלה קובעת זאת. מדרג זה יעלה בקנה אחד עם רוחו של סעיף 33 למגילת האומות המאוחדות, המכירה בכמה אמצעים ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.

הסכמת הצדדים תישאר גורם מכריע. מוסד אזורי לא יזכה ללגיטימיות רבה יותר אם יתיימר להטיל מיד סמכות שיפוט מחייבת על מדינות שאינן מוכנות לקבלה. הוא יוכל להתחיל בהצעת מנגנונים וולונטריים לקטגוריות מסוימות של סכסוכים, ובהמשך להרחיב את תחולתם כאשר יעילותם וחוסר משוא הפנים שלהם יזכו להכרה. האמון במוסדות ייבנה באמצעות ניסיון מצטבר, הליכים ברורים, החלטות מנומקות והתחייבויות שמקוימות בפועל.

רק בתנאי זה יוכלו עמודי התווך של האמנה להפוך ליותר מהצהרה פוליטית. יהיה צורך ללוות אותם במוסדות המסוגלים להפוך התחייבויות להליכים, ואת ההליכים להרגלים של התייעצות ויישוב סכסוכים בדרכי שלום. השלום האזורי כנראה לא ייוולד ברגע יחיד שבו כל היריבים יחליטו לפתע לתת אמון זה בזה. הוא עשוי להתפתח בתהליך הדרגתי, תובעני והפיך, שבו כללים משותפים יצמצמו בהדרגה את הסיכוי שמשבר יהפוך לעימות.

לקראת «ארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה» במזרח התיכון?

124. הלקחים מן הניסיון האירופי

הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה מהווה נקודת ייחוס מועילה בכל הנוגע לדיאלוג, למניעה, לשקיפות ולשיתוף פעולה בין מדינות בעלות אינטרסים מנוגדים. חשיבותו נובעת פחות ממודל מוסדי מסוים ויותר מתהליך היסטורי. ב־1 באוגוסט 1975 חתמו שלושים וחמש מדינות על המסמך המסכם של הלסינקי, בתום כמה שנות משא ומתן שהתנהל על רקע המלחמה הקרה. התהליך קבע התחייבויות הנוגעות לביטחון מדיני־צבאי, לשיתוף פעולה כלכלי וסביבתי ולסוגיות אנושיות. בכך הוא סייע למסד דיאלוג בין ממשלות שנותרו חלוקות באופן עמוק.

הלקח הרלוונטי למזרח התיכון הוא שמדינות יכולות להסכים לדון במסגרת משותפת גם בלי שפתרו מראש את חילוקי הדעות הבסיסיים ביניהן. צעדי בוני האמון והביטחון שפותחו במסגרת תהליך הלסינקי תרמו בהדרגה לשקיפות וליכולת חיזוי מוגברות בתחומים מסוימים. הניסיון הזה אינו מוכיח שדיאלוג מספיק כדי למנוע את כל המלחמות, אך הוא מראה שמסגרת קבועה יכולה לסייע בניהול חילוקי דעות ולהפוך החלטות מסוימות לפחות בלתי צפויות.

הניסיון האירופי מלמד גם ששיתוף פעולה מוסדי אינו מחייב פיוס אידאולוגי מוקדם. הדיאלוג יכול לשמש אמצעי לניהול מחלוקות, ולא להכחשת קיומן. הבחנה זו חשובה במיוחד למזרח התיכון: ארכיטקטורה אזורית לא תצטרך להמתין להיעלמות היריבויות כדי להתחיל לפעול. תחילה היא תוכל לקדם דו־קיום, לשפר את התקשורת ולבסס כמה כללים משותפים, ובהמשך להרחיב בהדרגה את תחומי פעילותה.

125. מדוע אי אפשר להעתיק את המודל האירופי

עם זאת, המזרח התיכון אינו אירופה של 1975. המסלולים ההיסטוריים, הגבולות, המבנים הפוליטיים, היחסים בין ריבונות לביטחון, הבריתות החיצוניות ותפיסות האיום שונים באזור זה. הוא מתאפיין בסכסוכים טריטוריאליים ממושכים, ביריבויות בין מדינות, במתיחויות הקשורות לתוכניות גרעין וטילים בליסטיים, באינטרסים אנרגטיים מרכזיים ובמשברים הומניטריים. נוסף על כך, הוא מתמודד עם אילוצים ייחודיים בתחומי המים, הביטחון התזונתי, התשתיות הדיגיטליות ושינויי האקלים. העתקה מכנית של המוסדות האירופיים תתעלם מן ההבדלים האלה ועלולה ליצור מבנה שאינו מותאם לצורכי האזור בפועל.

גם ההקשר האסטרטגי שונה. תהליך הלסינקי התפתח בסביבה שאופיינה בשני גושים גדולים ומובנים. המזרח התיכון בן זמננו מפוצל יותר: היריבויות בו הן פוליטיות, כלכליות, אידאולוגיות, טכנולוגיות וחוצות גבולות בעת ובעונה אחת. האינטרסים של המדינות אינם מתחלקים לפי קו עימות יחיד, ואפשרויות שיתוף הפעולה עשויות להשתנות במידה רבה מתחום לתחום. לכן, מוסד אזורי יצטרך לפעול בהדרגה ובאופן דיפרנציאלי, בלי לדרוש הסכם כולל מוקדם בכל סוגיות הביטחון.

לבסוף, יש לשלב מלכתחילה את הסוגיות הסביבתיות והכלכליות, במקום להתייחס אליהן כתוספת לארכיטקטורה שעיקרה צבאי. במזרח התיכון בן זמננו, מים, אנרגיה, חקלאות, תחבורה, תשתיות דיגיטליות ובינה מלאכותית כבר מהווים סוגיות אסטרטגיות. המוסד העתידי יצטרך לצאת מנקודת מוצא זו ולארגן את שיתוף הפעולה סביב הסיכונים הנוגעים במישרין לאוכלוסיות ולכלכלות, תוך שמירה על יכולת לקיים דיאלוג בסוגיות הפוליטיות והביטחוניות הרגישות ביותר.

126. מוסד המותאם למציאות האזורית

מוסד אזורי יוכל לשאת שם המשקף את הגישה הרב־ממדית הזאת, למשל הוועידה הקבועה לביטחון, לשיתוף פעולה ולפיתוח במזרח התיכון. בשלב הראשון, מבנהו יוכל להישאר מצומצם: מפגשים תקופתיים בדרג בכיר, מועצת שרים, מזכירות קבועה, מנגנון למניעת משברים וקבוצות עבודה מקצועיות. ניתן יהיה לקיים חילופי ידע עם האקדמיה, הקהילה המדעית, המגזר הכלכלי והחברה האזרחית בהתאם לכללים שיוסכמו בין המדינות המשתתפות. יש להציג מבנה זה כהצעה לבחינה, ולא כגוף שהקמתו כבר הוחלטה.

הכלה תהיה אחד מעקרונותיו המכריעים. ארכיטקטורה שנועדה לצמצם את ההיגיון של גושים לא תוכל להתחיל בהקמת גוש חדש המתנגד לגושים אחרים. עליה לשאוף לקבל מדינות שיחסיהן מורכבים, לרבות כאלה שאינן חולקות אותן בריתות או תפיסות פוליטיות. ההשתתפות תוכל להיות הדרגתית ומובחנת בהתאם לתחום: מדינה תוכל לתרום לעבודה בנושא המים, הבריאות או אסונות הטבע גם אם עדיין אינה מוכנה להצטרף למנגנון ביטחוני רגיש יותר. גמישות זו תאפשר למנוע מחלוקת בנושא אחד מלבלום את שיתוף הפעולה בכל התחומים האחרים.

אופן הפעולה יצטרך לאזן בין כיבוד הריבונות הלאומית לבין יכולת החיזוי של ההתחייבויות. ניתן יהיה להעדיף קונצנזוס בהחלטות הפוליטיות הבסיסיות, בעוד שקבוצות העבודה הטכניות יפעלו לפי כללים שיתקבלו מראש. המוסד לא יהיה ממשלה אזורית ולא רשות שתפקידה להחליף את המדינות. תפקידו יהיה להקל על התייעצויות, להציע נורמות התנהגות, לתמוך בתיווך, לפרסם ניתוחים אזוריים ולקדם מיזמים משותפים. השפעתו תהיה תלויה בעיקר בתועלת המעשית שיספק, באיכות עבודתו ובמידת האמון שחבריו יהיו מוכנים להעניק לו.

127. מדו־קיום לשיתוף פעולה

המבחן האמיתי של ארכיטקטורה כזאת לא יהיה איכות הניסוח של האמנה המכוננת שלה, אלא יכולתה לשנות בהדרגה את דפוסי ההתנהגות. בשלב הראשון אפשר יהיה להסתפק ביעדים מוגבלים: למנוע טעויות בהערכת המצב, לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים, למנוע הסלמה ולהנהיג כמה כללי התייעצות. שלב שני יוכל לקדם שקיפות רבה יותר והבנה טובה יותר של הסיכונים המשותפים. אם המנגנונים האלה יניבו תוצאות אמינות, ניתן יהיה להרחיב את שיתוף הפעולה בהמשך לתחומי המים, האנרגיה, המסחר, התשתיות, המדע, הבריאות, האקלים והבינה המלאכותית.

התקדמות זו מכירה בכך שחברות אינן עוברות בהכרח מעוינות לידידות. הן יכולות לעבור תחילה מעוינות ליכולת חיזוי, מיכולת חיזוי לדו־קיום יציב יותר, ומדו־קיום זה לתלות הדדית מאורגנת. הניסיון של הלסינקי מראה שניתן לבנות מסגרת לדיאלוג לפני שכל חילוקי הדעות הבסיסיים נפתרים. הוא אינו מבטיח שתהליך דומה יצליח במזרח התיכון, אך הוא מספק נקודת ייחוס היסטורית לחשיבה על האופן שבו מוסדות יכולים להפחית את הסיכונים הנובעים מחוסר אמון.

לפיכך, האמנה האזורית הגלובלית לא תדרוש מישראלים, מאיראנים, מפלסטינים, מערבים, מטורקים או מעמים אחרים לוותר על ההיסטוריה שלהם, על זיכרונותיהם או על האינטרסים שלהם. מטרתה תהיה ליצור סביבה שבה ביטחונה של מדינה לא יהיה תלוי עוד אך ורק ביכולתה לשמר את שכנותיה במצב של חולשה. חילוקי הדעות יוכלו להימשך, היריבויות הפוליטיות יוכלו להישאר, והמחלוקות ימשיכו לעצב את היחסים בין הממשלות. השינוי המבוקש יהיה במקום אחר: באפשרות לחזק את הביטחון העצמי באמצעות כללים צפויים, תקשורת אמינה ומנגנונים המסוגלים להכיל משברים.

לכן, «האויב» לא ייעלם בהכרח מן השיח הפוליטי, אך בהדרגה יחדל להיות העיקרון המארגן של כלל היחסים האזוריים. היריב יוכל להישאר מתחרה בלי שכל מחלוקת תתפרש כהכנה לעימות בלתי נמנע. המזרח התיכון לא יסתפק עוד בניסיון למנוע את המלחמה הבאה; הוא יתחיל לבנות מוסדות שיוכלו להפוך את ההסלמה לפחות אוטומטית, את המשברים לניתנים יותר לניהול ואת שיתוף הפעולה לרציונלי יותר. זה יהיה המעבר ההדרגתי ממערכת הנשלטת בידי חוסר אמון לארכיטקטורה שבה ניהול משותף של אינטרסים יהפוך לאפשרות ממשית, בלי ערובה להצלחה אך עם שאיפה מוגדרת בבירור.

2030, 2050, 2100: שלושה אופקי זמן

אופק 2030

128. תרחיש של התפוררות ופיצול

אופק 2030 קרוב דיו כדי שמדינות המזרח התיכון לא יוכלו עוד להתייחס לתמורות המתחוללות כאל תהליכים רחוקים. בשנים הקרובות צפויות כמה מגמות להמשיך ולהתחזק בעת ובעונה אחת: ארגון מחדש של הבריתות, גיוון השותפויות החיצוניות, האצת ההתפתחות הטכנולוגית, שינויים בשוקי האנרגיה, לחץ גובר על מקורות המים, התחממות האקלים ועלייה בפגיעוּתן של התשתיות הדיגיטליות. המשבר האזורי של 2026 כבר המחיש באיזו מהירות עימות צבאי עלול לחרוג מגבולות המדינות המעורבות בו ישירות ולהשפיע על התחבורה, האנרגיה, השווקים הפיננסיים, שרשראות האספקה וסיכויי הצמיחה של מדינות המרוחקות לעיתים מזירת הלחימה המיידית. הבנק העולמי תיעד, בין היתר, את ההשלכות הכלכליות של סגירת מצר הורמוז ושל הנזקים שנגרמו לתשתיות האנרגיה ולתשתיות הציבוריות.

לפי התרחיש הראשון, מגמות אלה עלולות להוביל לפיצול ממושך. המדינות יחזקו את יכולותיהן הצבאיות והטכנולוגיות, יגוונו את ספקיהן ואת שותפיהן הכלכליים, ובהמשך יעדיפו הסכמים בילטרליים או קואליציות מצומצמות. האזור לא יהיה בהכרח שרוי במלחמה מתמדת. הוא עלול לחוות רצף של משברים, הפסקות אש, עימותים עקיפים, תקריות סייבר, לחצים כלכליים ותחרות טכנולוגית. היציבות תופיע לסירוגין, בלי להתגבש לכדי מערכת אזורית של ממש. הסכנה לא תהיה טמונה רק באפשרות של מלחמה גדולה נוספת, אלא גם בנרמול של סביבה שבה כל גורם יראה בהיערכות למשבר הבא מרכיב קבוע במדיניותו הלאומית.

המחיר של הפיצול יהיה אולי פחות דרמטי לעין, אך עלול להיות עמוק יותר. הוצאות הביטחון עשויות להמשיך לגדול, בשעה שהמדינות יידרשו לממן במקביל התאמה לשינויי האקלים, גישה למים, אספקת חשמל, בריאות, חינוך וגיוון כלכלי. המחסור במים הוא כבר כיום נקודת תורפה מבנית בכמה ממדינות האזור. תחזיות הבנק העולמי מדגישות את הסיכונים הכלכליים המשמעותיים הכרוכים בהצטמצמות משאבי המים ובשינויי האקלים, בעוד שמשאבי מים רבים משותפים לכמה מדינות. הפיצול לא יעלים אפוא את התלות ההדדית, אלא עלול להשאיר אותה ללא מוסדות חזקים דיים לניהולה.

129. תרחיש של התייצבות חלקית

תרחיש שני יהיה התייצבות חלקית. המדינות ישמרו על ההבדלים האסטרטגיים ביניהן, על בריתותיהן ועל תפיסות הביטחון שלהן, אך יסכימו לפתח מנגנונים קבועים שנועדו למנוע ממשברים מסוימים להתדרדר. המטרה לא תהיה שלום פוליטי מלא או פיוס כולל, אלא דו־קיום מאורגן. קווי תקשורת ישירים, מנגנוני התרעה, הסדרים ימיים, הסכמי אנרגיה, מנגנוני שיתוף פעולה בתחום המים והליכים למניעת משברים יוכלו להפחית את הסיכונים המיידיים, בלי לפתור מלכתחילה את הסכסוכים הבסיסיים.

תרחיש זה מתיישב עם המגוון הפוליטי והמוסדי של המזרח התיכון, שבו כבר קיימות צורות שונות של שיתוף פעולה, אך הן אינן מרכיבות מערכת אזורית מאוחדת. האמנה האזורית הגלובלית המוצעת במסמך זה תוכל להתחיל לפעול כארכיטקטורה רב־מהירות. מדינות מסוימות יתקדמו בתחום האנרגיה או המים, אחרות בביטחון הימי, באבטחת סייבר או בבינה מלאכותית. מדינות נוספות יעדיפו להתמקד בתיווך, בניהול משברים וביישוב סכסוכים בדרכי שלום. השתתפות בתחום מסוים לא תחייב אפוא זהות פוליטית משותפת או הסכמה מוקדמת בכל הסוגיות האזוריות. היא תוכל להתפתח מתוך אינטרסים מעשיים ותועלת הדדית.

גישה זו תעלה בקנה אחד גם עם היעדים הבינלאומיים שנקבעו לשנת 2030. אג’נדה 2030 של האומות המאוחדות מעודדת, בין היתר, שיפור ביעילות השימוש במים, ניהול משולב של משאבי מים ושיתוף פעולה חוצה גבולות. יעדיה בתחום האנרגיה תומכים בגישה לאנרגיה אמינה ובמחיר בר־השגה, וכן בפיתוח טכנולוגיות נקיות. במזרח תיכון המתמודד בעת ובעונה אחת עם לחץ על מקורות המים, עם ביקוש הולך וגובר לחשמל ועם השלכותיהם של משברי אנרגיה, יעדים אלה יוכלו לחדול מלהיתפס כתוכניות נפרדות ולהפוך למרכיבים של מדיניות אזורית אחת לחיזוק החוסן.

130. תרחיש של שיתוף פעולה אזורי

התרחיש השלישי יהיה תפנית מוסדית של ממש. עד שנת 2030 ייתכן שהמזרח התיכון עדיין לא יפתור את כל סכסוכיו, אך יתחיל לבנות ארכיטקטורה שבה המשברים יהיו כפופים להליכים אזוריים קבועים. האמנה האזורית הגלובלית תוכל לשמש אז פלטפורמה לתיאום בין תחומי הביטחון, האנרגיה, המים, האקלים, הכלכלה, המדע והבינה המלאכותית. ועידה קבועה תספק למדינות מסגרת לדיאלוג סדיר; מנגנון למניעת משברים יטפל במשברים מתהווים; הסכמים מגזריים יסדירו את התלות ההדדית; והליכים ליישוב סכסוכים יציעו חלופות להסלמה.

ההבדל בין מערכת כזאת לבין ריבוי פשוט של הסכמים בילטרליים יהיה מהותי: מערכת אזורית תתחיל לייצר יכולת חיזוי. הממשלות יידעו לא רק עם מי לנהל משא ומתן, אלא גם אילו הליכים להפעיל כאשר תתרחש תקרית. גורמים כלכליים, מוסדות מדעיים ואוכלוסיות יוכלו לשלב בהדרגה את הוודאות הזאת בהחלטותיהם. השלום לא יהיה מובטח, אך האזור יתחיל לפתח זיכרון מוסדי של שיתוף פעולה, שיוכל לשרוד משברים וחילופי ממשלות.

הבחירה בין שלושת המסלולים האלה לא תהיה תלויה בממשלה אחת או במשבר יחיד. היא תיגזר מהצטברות ההחלטות שיתקבלו בשנים הקרובות. משום כך, שנת 2030 היא פחות יעד סופי ויותר מבחן ראשון. השאלה העיקרית לא תהיה אם המזרח התיכון נעשה שליו, אלא אם עומדים לרשותו מנגנונים חזקים יותר מאלה שהיו קיימים ב־2026 כדי למנוע ממשבריו להתפשט ולהפוך למשברים מערכתיים.

פרק 25: אופק 2050

131. מעבר אנרגטי

עד שנת 2050 לא יהיה אפשר עוד להפריד בין סוגיית האנרגיה לסוגיית האקלים. המזרח התיכון ימשיך להיות קשור עמוקות לנפט ולגז, אך התנאים הכלכליים והטכנולוגיים של משק האנרגיה ישתנו. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה כבר מדגישה את הגידול המהיר בביקוש לחשמל במזרח התיכון ובצפון אפריקה, בעקבות גידול האוכלוסייה, העיור, צורכי הקירור, התיעוש והתפלת המים. לפי תחזיותיה המבוססות על המדיניות הקיימת, האנרגיה הסולארית הפוטו־וולטאית צפויה להתרחב במידה ניכרת עד 2035, בעוד שלגז הטבעי יישאר תפקיד מרכזי בייצור החשמל.

בטווח הארוך יותר, שינוי זה עשוי לשנות את הגאוגרפיה של העוצמה. היתרון האסטרטגי לא יהיה תלוי עוד רק בבעלות על נפט וגז, אלא גם ביכולת לייצר חשמל בשפע, לאגור אותו, להתפיל מים, לספק אנרגיה למרכזי נתונים ולפתח תעשיות חדשות. מדינות בעלות משאבי שמש, הון, תשתיות ויכולות מדעיות עשויות להפוך למוקדי אנרגיה וטכנולוגיה בכלכלה אזורית שעברה שינוי. יצרניות הפחמימנים הוותיקות לא ייעלמו מהמפה הגאו־פוליטית של האנרגיה. הן עשויות לנסות להמיר את הכנסותיהן, את תשתיותיהן ואת יכולות ההשקעה שלהן ליתרונות תעשייתיים וטכנולוגיים בני־קיימא.

המעבר הזה עשוי להחריף את התחרות או לעודד שיתוף פעולה. בתרחיש הראשון, כל מדינה תבקש לבנות לעצמה מערכת אנרגיה, תשתיות ושרשראות אספקה, על העלויות ועל נקודות התורפה הכרוכות בכפילות כזאת. בתרחיש השני, רשתות חשמל מקושרות, השקעות מתואמות באנרגיות מתחדשות, מתקני אגירה ומסדרונות אנרגיה יאפשרו להפוך את מגוון המשאבים הלאומיים לחוסן משותף. המעבר לא יהיה אז רק תגובה לשינויי האקלים, אלא גם כלי לביטחון האזורי, בתנאי שההסכמים יכבדו את ריבונות המשתתפים ויחלקו את העלויות ואת התועלות באופן הוגן.

132. בינה מלאכותית ושינוי כלכלי

בשנת 2050, ככל הנראה, הבינה המלאכותית כבר לא תהיה תחום טכנולוגי נפרד משאר חלקי הכלכלה. היא תשולב בתעשייה, ברפואה, בחקלאות, באנרגיה, בתחבורה, בניהול משאבי המים, בפיננסים, בחינוך ובמינהל הציבורי. תוכנית הפיתוח של האומות המאוחדות כבר הדגישה כי הבינה המלאכותית משנה את האפשרויות העומדות בפני בני האדם, את עולם העבודה, את המוסדות ואת הבחירות הקולקטיביות. ככל שהטכנולוגיות האלה יופצו בהיקף רחב יותר, השליטה בהן תהפוך לסוגיה של פיתוח לא פחות משהיא סוגיה של עוצמה.

המזרח התיכון יצטרך להכריע אם יוכל לפתח יכולות עצמאיות בתחום הנתונים, המחקר, כוח המחשוב, ההכשרה המדעית והממשל האלגוריתמי, או שיישאר תלוי לאורך זמן בטכנולוגיות המתוכננות והנשלטות במקומות אחרים. לתשובה תהיה השפעה על האוטונומיה האסטרטגית שלו. אזור שיוכל להפוך את השקעותיו, את האוניברסיטאות שלו, את התשתיות הדיגיטליות ואת ההון האנושי שלו למערכות טכנולוגיות משולבות יוכל לצמצם חלק מהתלות החיצונית. אזור שיסתפק בייבוא פתרונות יישאר חשוף יותר להחלטותיהן של המעצמות השולטות בתשתיות, במודלים ובשרשראות הטכנולוגיות.

במסגרת זו יקבל המועצה האזורית לבינה מלאכותית, המוצעת במסמך זה, את מלוא משמעותה. משימתה לא תוגבל לסיכוני ביטחון. היא תוכל לכלול מחקר, בריאות, חינוך, חקלאות, תרגום רב־לשוני, ניהול מים, חיזוי אקלימי וניהול עירוני. תוכניות משותפות, תקני שקיפות, מסגרות הכשרה ומיזמי מחקר משותפים יאפשרו להפוך את הטכנולוגיה למנוף של פיתוח קולקטיבי, בלי לדרוש מכל המדינות לאמץ את אותם מודלים פוליטיים או רגולטוריים.

133. מים ואקלים

הגורם הקשה ביותר למשא ומתן עשוי להיות דווקא זה שהגבולות הלאומיים שולטים בו פחות מכול: השינוי הפיזי של האקלים. המזרח התיכון נמנה עם האזורים החשופים במיוחד לחום קיצוני, לבצורות, למחסור במים, לשיטפונות ולעליית פני הים. בכמה מדינות, הביטחון בתחום המים תלוי גם במשאבים משותפים, בנהרות חוצי גבולות או באקוויפרים, שניהולם אינו יכול להיות מנותק לחלוטין מהחלטותיהן של המדינות השכנות.

עד שנת 2050 עשויה הסוגיה לעבור מהיגיון של חלוקת משאב נדיר להיגיון של ניהול מתואם של מערכת הידרולוגית אזורית. התפלת מים, שימוש חוזר בשפכים, צמצום אובדן מים ברשתות, התאמת החקלאות, הגנה על מי התהום, אגירה ושיתוף פעולה מדעי יוכלו להפוך למרכיביה של מדיניות משותפת. הטכנולוגיה תוכל להגדיל את ההיצע הזמין, אך לא תבטל את הצורך לנהל את הביקוש. התפלה דורשת אנרגיה והשקעות, וכן ניהול סביבתי קפדני, בין היתר בשל פליטת תמלחות. לכן, שום פתרון טכנולוגי לא יוכל להחליף לאורך זמן מדיניות עקבית לשימור המים ולשימוש מושכל בהם.

האקלים עשוי אפוא להפוך לאחד הטיעונים החזקים ביותר בעד שיתוף פעולה אזורי. מדינות יכולות להיות חלוקות בנוגע לגבולותיהן, למשטריהן, לבריתותיהן ולפרשנותן את ההיסטוריה; הן אינן יכולות לנהל משא ומתן בנפרד עם גל חום, בצורת ממושכת או שיבוש אזורי בדפוסי המשקעים. כאשר הפגיעוּת נעשית משותפת, שיתוף הפעולה חדל בהדרגה להיות אידיאל מופשט והופך לצורך אסטרטגי. אין פירוש הדבר שעל המדינות לוותר על האינטרסים שלהן, אלא שעליהן להכיר במגבלותיה של גישה לאומית בלבד.

134. הדורות החדשים בהנהגה הפוליטית

השינוי במזרח התיכון עד שנת 2050 יהיה תלוי גם בגורם גלוי פחות מהיכולות הצבאיות, מהשווקים או מהטכנולוגיות: חילופי הדורות. הדורות הצעירים שיחיו בשנות השלושים והארבעים של המאה הנוכחית יגדלו בסביבה שונה מזו שבה עוצבו תפיסות היסוד האזוריות של המאה העשרים. הם ייחשפו לרשתות דיגיטליות גלובליות, לשינויים בעולם העבודה, למשברי אקלים ולצורות של זרימת מידע המקשות על תחימת הדיון הציבורי בגבולות הלאומיים.

הדו”ח הערבי לפיתוח אנושי של תוכנית הפיתוח של האומות המאוחדות לשנת 2016 כבר הדגיש את החשיבות שבהענקת מקום ממשי לצעירים בפיתוח הכלכלי, החברתי והפוליטי. הוא הצביע על משקלו הדמוגרפי של הדור הזה, אך גם על הקשיים בהפיכת מיומנויות להזדמנויות ממשיות. עד שנת 2050 תעמוד אפוא על הפרק גם שאלת העברת הכוח והיכולת של המוסדות לשלב ציפיות חדשות. האם המנגנונים האזוריים ימשיכו להתארגן בעיקר סביב הזיכרונות הפוליטיים של המאה העשרים, או שיידעו להתחשב בחברות שיחוו בעת ובעונה אחת את האינטרנט, הבינה המלאכותית, משברי האקלים והשינויים בעולם העבודה?

ארכיטקטורה אזורית בת־קיימא לא תוכל להישאר כנראה בין־ממשלתית בלבד. היא תצטרך ליצור גם מרחבים למחקר, לחילופי ידע אקדמיים, לשיתוף פעולה יזמי, לדיאלוג בין אנשי מקצוע צעירים ולהפצת ידע. השלום בין מדינות יכול להתחיל בלשכות הדיפלומטיות, אך עמידותו תלויה גם בחברות עצמן, במוסדות החינוך שלהן, ברשתות המדעיות שלהן וביכולתן ליצור קשרים שיחזיקו מעמד גם בתקופות של מתיחות פוליטית.

135. שינוי היחסים עם המעצמות החיצוניות

עד שנת 2050, היחסים בין המזרח התיכון לבין ארצות הברית, סין, רוסיה, אירופה ומעצמות אחרות צפויים להשתנות. אין לבלבל בין אוטונומיה אזורית לבידוד. אזור בעל אוטונומיה אסטרטגית יכול להמשיך לסחור, למשוך השקעות ולשתף פעולה עם שותפים חיצוניים בתחומים הצבאיים, המדעיים והטכנולוגיים. ההבדל טמון ביכולתו למנוע ממרכז כוח יחיד להפוך לחיוני לכל ממדי הביטחון שלו.

האמנה האזורית הגלובלית תוכל לתרום להתפתחות זו באמצעות מסגרת שתאפשר למדינות להגדיר אינטרסים משותפים מסוימים לפני ניהול משא ומתן עם שותפיהן הבינלאומיים. המעצמות החיצוניות יישארו חשובות, אך הממשלות באזור יוכלו לרכוש יכולת קולקטיבית גדולה יותר להגדיר את סדרי העדיפויות שלהן, לגוון את קשריהן ולהעריך את השלכות בחירותיהן. הרב־צדדיות האזורית תהפוך אז להשלמה לדיפלומטיה העולמית, ולא לניגודה. המטרה לא תהיה להחליף תלות לאומית בתלות קולקטיבית, אלא לחזק את יכולתן של המדינות לבחור את שותפויותיהן.

אופק 2100

136. מזרח תיכון שעשוי להיות משולב

אופק 2100 מחייב אותנו לשנות את אופן הדיבור. הניסיון לטעון שאפשר לדעת כיצד ייראה המבנה הפוליטי של המזרח התיכון בעוד שבעים וארבע שנים יהיה רעוע מבחינה אינטלקטואלית. הגבולות, הטכנולוגיות, הכלכלות, המשטרים הפוליטיים ואפילו חלק מן המושגים הגאו־פוליטיים הנהוגים כיום עשויים להשתנות מן היסוד. לכן, נכון יותר להתייחס לשנת 2100 כאופק של מחשבה היסטורית, המאפשר לבחון לאן עשוי להוביל, באופן תאורטי, תהליך שינוי שיתחיל בימינו.

בהנחה ששיתוף הפעולה יתפתח בהדרגה, המזרח התיכון עשוי להגיע לצורה של אינטגרציה תפקודית בלי להפוך בהכרח למדינה פדרלית או לאיחוד פוליטי. הגבולות הלאומיים יוכלו להישאר על כנם, בעוד שתשתיות מסוימות יהפכו אזוריות: רשתות חשמל, מסדרונות רכבת ולוגיסטיקה, מערכות מים, פלטפורמות מדעיות, מנגנונים לניהול אסונות, תשתיות דיגיטליות ושווקים מתמחים. שילוב אזורי לא יהיה אפוא פירושו של היעלמות המדינות, אלא של יכולתן לחלוק מרצונן תפקידים מסוימים בלי לוותר על זהותן הפוליטית.

התפתחות כזאת תשתלב בדפוס שכבר ניתן לזהות באזורים אחרים בעולם: כאשר משאבים ותשתיות מסוימים נעשים תלויים זה בזה במידה שאינה מאפשרת לנהל אותם בנפרד, מדינות יכולות לתאם חלק ממדיניותן בלי לוותר על ריבונותן. השאלה ביחס למזרח התיכון תהיה אם תיאום כזה יוכל להתרחב בהדרגה מתחומי המים והאנרגיה אל הביטחון והטכנולוגיה, ולבסוף גם לניהול היריבויות הפוליטיות.

137. האפשרות של ביטחון אזורי משותף

בשנת 2100, ייתכן שגם מושג הביטחון עצמו ישתנה. ביטחונה של מדינה לא יימדד רק לפי יכולותיה הצבאיות, אלא גם לפי חוסן התשתיות שלה, אמינות אספקת האנרגיה, זמינות המים, ההגנה על הנתונים שלה, יציבות מוסדותיה, איכות מערכת הבריאות שלה ויכולתה להתמודד עם אסונות אקלימיים או טכנולוגיים.

בסביבה כזאת, ביטחון אזורי משותף לא יחייב בהכרח הגנה צבאית משולבת. הוא יוכל להתבסס על הכרה בקיומן של נקודות תורפה משותפות במידה המצדיקה מנגנונים קבועים להגנה ולתיאום. אסון אקלימי רחב היקף, מגפה, שיבוש באספקת האנרגיה, מתקפת סייבר גדולה או הפרעה באספקת המזון יוכלו אפוא להיענות בתגובה אזורית עוד לפני שיהפכו למשברים לאומיים שאי אפשר לשלוט בהם. השינוי יהיה בראש ובראשונה מושגי. במשך חלק ניכר מן המאה העשרים נתפס הביטחון לעיתים קרובות כיכולתה של מדינה להתנגד לסביבתה. המאה העשרים ואחת עשויה להוביל בהדרגה להגדרה אחרת: יכולתה של מדינה לשמור על ביטחונה באמצעות שיתוף פעולה עם סביבתה. השכן לא יחדל להיות גורם בעל אינטרסים נפרדים, אך הוא עשוי להפוך לשותף חיוני לחוסן הקולקטיבי.

138. מקומה של ישראל

אי אפשר לקבוע כיום בוודאות מה יהיה מקומה של ישראל במזרח תיכון שעבר שינוי. הדבר יהיה תלוי בהתפתחות יחסיה עם שכנותיה, בפתרון הסוגיה הפלסטינית, בבחירותיה האסטרטגיות וביכולתו של האזור לבסס מנגנוני ביטחון שיהיו מקובלים על כל הצדדים. עם זאת, בהנחה שתתפתח ארכיטקטורה אזורית בת־קיימא, הדרה קבועה של מדינה מרכזית לא תוכל לשמש ללא הגבלת זמן עיקרון מארגן של ביטחון קולקטיבי אמיתי.

ישראל תוכל לשמור על זהותה הלאומית, על יכולותיה הצבאיות, על קשריה הבינלאומיים ועל מדיניות הגנה עצמאית, ובו בזמן להשתתף בהדרגה במנגנונים אזוריים מסוימים. השתתפות כזאת תוכל להתחיל בתחומים שבהם האינטרסים המשותפים ברורים במיוחד: מים, אקלים, בריאות, מחקר, טכנולוגיה, מניעת אסונות, אנרגיה או הגנה על תשתיות. אפשר יהיה להמשיך לדון בנפרד בסוגיות הרגישות ביותר, עד שהתנאים הפוליטיים יאפשרו להתקדם מעבר לכך.

עם זאת, אין לפרש את האפשרות הזאת באופן ההופך את הדרישות לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ארכיטקטורה אזורית אמינה תצטרך להכיר בזכויות הפלסטינים, בזכותם להגדרה עצמית ובצורך בפתרון מדיני העולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. שיתוף פעולה אזורי אינו יכול להחליף פתרון כזה או לשמש דרך לעקיפתו. לעומת זאת, הוא עשוי לסייע ביצירת סביבה שבה הסכמים מדיניים יהיו בני־קיימא יותר, ובה ביטחונם של הישראלים וביטחונם של הפלסטינים לא ייתפסו עוד כיעדים שאינם יכולים להתקיים זה לצד זה.

ההיגיון יהיה שונה אפוא מגישה המתנה כל שיתוף פעולה בפתרון מושלם של הסכסוך. צורות מסוימות של שיתוף פעולה יוכלו לסייע ביצירת התנאים הפוליטיים הדרושים לטיפול הדרגתי בסוגיות הקשות ביותר, ובלבד שלא יעניקו לגיטימציה לעוול ולא יחליפו זכויות פוליטיות במיזמים כלכליים.

139. מקומה של איראן

אותו היגיון יחול גם על איראן. משקלה הדמוגרפי, הגאוגרפי, האנרגטי, המדעי וההיסטורי פירושו ששום ארכיטקטורה בת־קיימא למזרח התיכון לא תוכל להתעלם בקלות מנוכחותה. אין פירוש הדבר שחילוקי הדעות הקיימים ייעלמו, או ששאר המדינות יצטרכו לקבל ללא דיון את מדיניותה של איראן. פירוש הדבר הוא שמערכת אזורית מקיפה תצטרך, בסופו של דבר, להציע לאיראן מסגרת שבה ניתן יהיה לבחון את האינטרסים שלה לפי אותם עקרונות של יכולת חיזוי, הדדיות ויישוב סכסוכים בדרכי שלום החלים על יתר המשתתפים.

הדבר יהיה חשוב במיוחד בתחום הגרעין ובתחום האסטרטגי. יציבות ארוכת טווח לא תוכל להתבסס אך ורק על הרתעה או על עליונות צבאית של גורם אחד. היא תצריך מנגנוני שקיפות, אימות ויישוב משברים שהצדדים הנוגעים בדבר מקבלים, ושעולים בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. מנקודת מבט זו, שילובה של איראן בארכיטקטורה אזורית לא יהיה פרס פוליטי. הוא יהיה חלק מן החיפוש אחר מערכת שבה ניתן יהיה לבטא אינטרסים ביטחוניים, לדון בהם ולהכפיפם להליכים מוסכמים, במקום להסתמך על עימות בלבד.

התפתחות כזאת תישאר מותנית בבחירות פוליטיות ממשיות, ובכלל זה כיבוד התחייבויות בינלאומיות, שקיפות בתחומים רגישים ונכונות להתמודד עם חששות הביטחון של מדינות אחרות. הכלה לא תהיה פירושה היעדר כללים; להפך, היא תחייב כללים משותפים, מפורשים ויישום עקבי שלהם.

140. מקומן של מדינות ערב

גם מדינות ערב לא יהוו גוש הומוגני. האינטרסים הכלכליים שלהן, המערכות הפוליטיות, קשרי החוץ ותפיסות האיום שלהן שונים אלה מאלה. עם זאת, העתיד האזורי עשוי להעניק להן משקל קולקטיבי משמעותי אם יצליחו לתאם מדיניות מסוימת בלי לנסות לאחד את עמדותיהן בכל הסוגיות.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטר, מצרים, ירדן, עיראק ושאר מדינות ערב יוכלו לתרום לארכיטקטורה אזורית בתפקידים שונים. חלקן יעמידו לרשותה יכולות פיננסיות, אחרות תשתיות, משאבי אנרגיה, מיקום גאוגרפי, יכולות דיפלומטיות, שווקים, הון אנושי או מוסדות מדעיים. שיתוף פעולה לא ידרוש אפוא מן המדינות להפוך לדומות זו לזו. הוא ידרוש מהן ללמוד להפוך את ההבדלים ביניהן ליתרונות משלימים ולארגן את חילוקי הדעות כך שלא יחסמו כל יוזמה משותפת.

141. מקומן של המעצמות החיצוניות

המזרח התיכון של שנת 2100 עשוי לקיים גם יחסים עם המעצמות החיצוניות שיהיו פחות מאופיינים בתלות. ארצות הברית עשויה להישאר שותפה חשובה, סין עשויה לשמור על השפעה כלכלית וטכנולוגית משמעותית, אירופה עשויה להוסיף להיות שכנה אסטרטגית, ובינתיים עשויות לקום מעצמות נוספות. עם זאת, אזור בעל מוסדות בשלים יותר יוכל לנהל משא ומתן עם כל אחת מהן מתוך בסיס קולקטיבי איתן יותר.

התפתחות כזאת לא תביא להיעלמות התחרות העולמית. היא תביא לכך שהתחרות הזאת לא תקבע עוד באופן מוחלט את המבנה הפנימי של המזרח התיכון. האזור יוכל להפוך לשחקן גאו־פוליטי בזכות עצמו, במקום להיות מרחב המוגדר בעיקר על פי האסטרטגיות של המעצמות החיצוניות. האוטונומיה שלו לא תתבטא בבידוד, אלא ביכולת לבחור שותפויות בלי לאפשר לקשר מסוים לקבוע את מכלול הארכיטקטורה הביטחונית, ההתפתחותית ושיתופי הפעולה שלו.

142. האפשרות של מזרח תיכון שלאחר הסכסוך

אין להבין את המונח «לאחר הסכסוך» כהיעלמותם של כל חילוקי הדעות. שום מערכת פוליטית בת־קיימא אינה מבטלת אינטרסים מנוגדים. המונח יתאר מזרח תיכון שבו המלחמה כבר לא תהיה האמצעי המקובל לפתרון המשברים האזוריים הגדולים. סכסוכים טריטוריאליים, פוליטיים, כלכליים ואידאולוגיים ימשיכו להתקיים, אך הם ינוהלו בסביבה מוסדית שבה המשא ומתן, התיווך, הבוררות והמנגנונים הקולקטיביים יקבלו משקל רב יותר מן ההסלמה הצבאית.

שינוי כזה יהיה משמעותי ביותר, משום שהוא ישנה לא רק את דרכי הפעולה של הממשלות, אלא גם את התפיסות הקולקטיביות. במשך דורות עוצבו חברות רבות באזור באמצעות סיפורים של מלחמה, עקירה, אובדן, איום ונקמה. ארכיטקטורה אזורית יציבה לא תוכל למחוק את הזיכרונות האלה או לכפות פרשנות יחידה של ההיסטוריה. עם זאת, היא תוכל למנוע מזיכרונות אלה להמשיך ולקבוע ללא הגבלת זמן את העתיד.

המזרח התיכון של שנת 2100 יישאר ככל הנראה אזור של תרבויות, דתות, עמים, שפות ואינטרסים שונים. הצלחתו לא תתבטא בהפיכתו להומוגני, אלא ביכולתו ללמוד לחיות לאורך זמן עם הגיוון שלו. אם האמנה האזורית הגלובלית תצליח להפוך תלות הדדית למוסדות, מוסדות להרגלים והרגלים לתרבות פוליטית, ייתכן שהרעיון של ביטחון הנבנה נגד השכן יפנה בהדרגה את מקומו לביטחון הנבנה יחד עמו.

אופק 2100 אינו מאפשר ודאות כלשהי. עם זאת, הוא מאפשר להעלות שאלה החורגת מן הגאו־פוליטיקה המיידית: מה נוריש לדורות שעדיין אינם מכירים את המזרח התיכון של שנת 2026? אזור הכלוא במעגלי מלחמה חוזרים, או אזור שישתמש במשברי תקופתו כדי להמציא את מוסדות התקופה הבאה? בין שתי האפשרויות האלה אין גזירת גורל היסטורית. יש שרשרת ארוכה של החלטות אנושיות.

היום שבו האויב יחדל להיות גורל

143. האם אויבי היום יכולים להפוך לשותפי המחר?

בתחילתו של מסמך זה הועלתה שאלה שעשויה להיראות פשוטה כמעט מדי עבור אזור המפולג במלחמות, במהפכות, בעקירת אוכלוסיות, ביריבויות בין מעצמות ובזיכרונות סותרים: כיצד הפכו ישראל ואיראן לאויבות לאחר שקיימו לפני 1979 יחסי שיתוף פעולה אסטרטגיים משמעותיים כל כך, עד שזכרם נראה כיום כמעט בלתי מציאותי? בשאלה היסטורית זו טמונה שאלה נוספת, עמוקה וכללית יותר: האם איבה ממושכת היא גזירת גורל היסטורית, או שמא חברות ומדינות יכולות לשנות את המערכות הפוליטיות שהפכו אותה בהדרגה למרכיב מבני? ההיסטוריה אינה מאפשרת להבטיח דבר. עם זאת, היא מראה שהיחסים הבינלאומיים לעולם אינם קופאים לחלוטין. בעלי ברית יכולים להפוך ליריבים, יריבים יכולים לנהל משא ומתן, וחברות שהתעמתו במשך דורות יכולות לבנות מוסדות שנועדו להפוך את הדו־קיום שלהן למסוכן פחות. דבר מכל אלה אינו מוחק את הפצעים, את האינטרסים הסותרים או את תפיסות הביטחון שהולידו את הסכסוך. פירוש הדבר רק שההיסטוריה מסבירה את ההווה, אך אינה בהכרח כולאת את העתיד.

התפתחות היחסים בין ישראל לאיראן מאז 1979 ממחישה את ההבחנה הזאת. המהפכה האיראנית חוללה שבר אידאולוגי ופוליטי עמוק, אך הפיכתם של היחסים לעימות אסטרטגי ממושך התרחשה בהדרגה, דרך המלחמות האזוריות, התחזקות חזבאללה, השינויים במערכת המזרח־תיכונית, תוכנית הגרעין האיראנית, פעולות חשאיות, מבצעי סייבר, עימותים עקיפים ולבסוף גם עימותים צבאיים ישירים. האויב לא נולד אפוא ביום אחד. הוא השתרש בהדרגה בתפיסות הביטחון, במוסדות, במנגנוני המודיעין, בבריתות, בטכנולוגיות ובדמיון הפוליטי. משום כך, אם אי פעם יהיה אפשר להתגבר על מצב זה, לא יהיה די בהצהרה דיפלומטית. יהיה צורך לשנות חלק מן המערכת המשעתקת את חוסר האמון והופכת כל יכולת חדשה של צד אחד למקור נוסף לדאגה אצל הצד האחר.

התבוננות זו אינה אומרת שיש להתכחש לאיומים, שעל המדינות לוותר על ביטחונן או שניתן לפתור חילוקי דעות באמצעות רצון טוב בלבד. ארכיטקטורה אמינה של שלום אינה יכולה להיבנות בניגוד למציאות. עליה להתחיל ממנה. ישראל תמשיך לראות בביטחונה סוגיה קיומית; איראן תגן על האינטרסים האסטרטגיים שלה ועל ריבונותה; מדינות ערב יבקשו להגן על שטחיהן, על אוכלוסיותיהן ועל כלכלותיהן; הסוגיה הפלסטינית תוסיף לעמוד במרכז; והמעצמות החיצוניות ימשיכו להשפיע. היריבויות האזוריות לא ייעלמו רק משום שהוקם מוסד חדש. השאלה אינה אפוא כיצד לבטל את חילוקי הדעות, אלא כיצד למנוע מהם להוביל באופן אוטומטי להסלמה.

המשפט הבינלאומי כבר כולל עקרונות המאפשרים לחשוב על שינוי כזה. סעיף 33 למגילת האומות המאוחדות מכיר במשא ומתן, בחקירה, בתיווך, בפיוס, בבוררות, בהכרעה שיפוטית ובהסדרים אזוריים כאמצעים לחיפוש פתרון בדרכי שלום לסכסוכים. תפיסה זו אינה מתנה את השלום בידידות בין הצדדים. היא מכירה בכך שמחלוקת יכולה להישאר עמוקה, ובכל זאת להיות כפופה להליכים שנועדו למנוע את הפיכתה לאלימות. השאלה נעשית אפוא פחות כיצד להעלים את האויב ויותר כיצד לבנות סביבה מוסדית שבה עצם קיומו של יריב אינו מחייב עימות מתמיד.

לכן, אויבי היום יכולים להפוך לשותפי המחר, אך השותפות כנראה אינה נקודת המוצא. היא יכולה להיות תוצאה של רצף שינויים צנועים: קו תקשורת שנשמר במהלך משבר, תקרית שנבדקת לפני שמפרשים אותה, תיווך שמתקבל לפני פעולת תגמול, תשתית משותפת שמוגנת משום שהשמדתה תפגע בכולם, או משאב מים שמנוהל במשותף משום שאף מדינה אינה יכולה לטעון לשליטה בלעדית בו. אמון מלא אינו בהכרח תנאי מוקדם לשיתוף פעולה. במקרים מסוימים, דווקא שיתוף פעולה חוזר הוא היוצר בהדרגה את התנאים המינימליים הדרושים לאמון.

144. השלום כארכיטקטורה ולא רק כהיעדר מלחמה

ההבחנה הזאת נעשית חשובה עוד יותר כאשר מרחיבים את המבט אל מעבר לעימות הצבאי. אזור יכול לחוות תקופה ללא מלחמה גלויה, ובכל זאת להישאר חשוף למחסור במים, לזעזועים אקלימיים, לשיבושים באספקת האנרגיה, למשברי מזון, למתקפות סייבר, למידע כוזב, לעקירת אוכלוסיות, להידרדרות התשתיות ולזעזועים כלכליים. במאה העשרים ואחת נעשה קשה יותר ויותר להפריד בין ביטחון צבאי, ביטחון כלכלי, ביטחון סביבתי וביטחון אנושי. מתקפה על רשת חשמל עלולה לגרור השלכות כלכליות ובריאותיות; שיבוש באספקת האנרגיה עלול להשפיע על מחירי הדשנים ועל הייצור החקלאי; בצורת עלולה להחריף מתיחויות חברתיות; משבר אקלימי עלול להגביר את עקירת האוכלוסייה; ומתקפת סייבר עלולה לשבש תשתיות בלי לחצות גבול פיזי. לכן, אי אפשר עוד להגדיר שלום רק כהיעדר לחימה.

יש לתפוס את השלום בהדרגה כארכיטקטורה. היא תזדקק לדיפלומטים ולאנשי צבא, אך גם למשפטנים, למדענים, למהנדסים, לכלכלנים ולמומחים למים, לאנרגיה, לאקלים, לבריאות ולטכנולוגיות דיגיטליות. היא תזדקק להסכמי ביטחון, אך גם לרשתות חשמל מקושרות, למנגנוני מים משותפים, למערכות התרעה מוקדמת, ליכולות אזוריות להתמודדות עם אסונות, לתקנים בתחום הבינה המלאכותית ולהליכים להגנה על תשתיות חיוניות. מנקודת מבט זו מתלכדים תשעת עמודי התווך של האמנה האזורית הגלובלית למערכת קוהרנטית אחת. אי־תוקפנות, ביטחון קולקטיבי, ביטחון גרעיני ואסטרטגי, ביטחון ימי, אנרגיה, מים ואקלים, כלכלה, מדע וטכנולוגיה וכן ממשל הבינה המלאכותית אינם תשעה נושאים מבודדים. הם משקפים ממדים שונים של אותה בעיה: כיצד לשמור על ריבונות המדינות, תוך הכרה בכך שכמה מן התנאים הבסיסיים לביטחונן תלויים כיום ביציבותן של שכנותיהן.

תפיסה זו אינה פרי דמיון המנותק מן הניסיון הבינלאומי. האומות המאוחדות פיתחו עקרונות של דיפלומטיה מונעת ושל תיווך, ואילו פרק VIII למגילתן מכיר בתפקידם האפשרי של הסדרים אזוריים ביישוב סכסוכים בדרכי שלום, בכפוף להוראות המגילה. גם הניסיון האירופי מציע לקח הראוי לעיון, בלי להפוך אותו למודל שיש להעתיקו. המסמך המסכם של הלסינקי, שנחתם בשנת 1975 בידי שלושים וחמש מדינות, יצר מסגרת לדיאלוג ולהתחייבויות משותפות בין מדינות שהיו חלוקות עמוקות על רקע המלחמה הקרה. התהליך שהתפתח בהמשך לארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה מראה כי ארכיטקטורה ביטחונית יכולה להתחיל לפעול גם כאשר חילוקי הדעות הבסיסיים בין המשתתפים טרם נעלמו.

עם זאת, המזרח התיכון אינו יכול להפוך להעתק של אירופה. ההיסטוריות, הגבולות, המערכות הפוליטיות, הסכסוכים הטריטוריאליים, משאבי האנרגיה, הפגיעוּת בתחום המים, היחסים עם המעצמות החיצוניות והמסלולים הדתיים והציוויליזציוניים שלו שונים. הלקח האמיתי מהלסינקי אינו אפוא מוסדי במובן הצר, אלא היסטורי: מדינות יכולות להסכים לבנות מנגנונים משותפים עוד לפני שפתרו את מכלול חילוקי הדעות ביניהן. דיאלוג יכול לשמש כלי לניהול סכסוך לפני שיהפוך, אולי, לכלי לשינוי הסכסוך. עבור המזרח התיכון, ההבחנה הזאת תהיה מכרעת. אין להמתין עד שכל הסוגיות ייפתרו כדי להתחיל בשיתוף פעולה; צורות מסוימות של שיתוף פעולה עשויות לסייע ביצירת התנאים הפוליטיים הדרושים לטיפול הדרגתי בסוגיות הקשות ביותר.

השלום כפי שהוא נתפס כאן לא יהיה פיוס מלאכותי ולא היעלמותן של הזהויות הלאומיות. הוא לא ידרוש מהישראלים לשכוח את ההיסטוריה שלהם, מהאיראנים לוותר על ריבונותם, מהפלסטינים לזנוח את זכויותיהם או ממדינות ערב להקריב את האינטרסים שלהן. הוא יחייב דבר מציאותי יותר, ובה בעת תובעני יותר: לקבל את האפשרות לארגן דו־קיום עוד לפני שהאמון נעשה מלא. השלב הראשון לא יהיה בהכרח ידידות, אלא יכולת חיזוי; יכולת חיזוי עשויה לקדם דו־קיום; דו־קיום עשוי ליצור תלות הדדית; ותלות הדדית עשויה להפוך בהדרגה את שיתוף הפעולה להיגיון מעשי יותר מן העימות. השלום יהפוך אז מאירוע לתהליך מוסדי המסוגל לעמוד בפני משברים וחילופי ממשלות.

145. האתגר האמיתי של המאה העשרים ואחת

ייתכן שהאתגר האמיתי של המאה העשרים ואחת כבר אינו רק השאלה איזו מעצמה תשלוט במזרח התיכון. השאלה הזאת נותרת חשובה, שכן יכולות צבאיות, כלכליות, טכנולוגיות ודיפלומטיות ימשיכו לקבוע חלק ממאזני הכוחות. אולם אמצעים אלה לא יספיקו עוד כדי למדוד את עוצמתה האמיתית של חברה. מדינה יכולה להחזיק צבא גדול ולהישאר פגיעה למשבר מים; להחזיק משאבים כספיים עצומים ולהיות חשופה לשיבושים באספקת האנרגיה; לפתח בינה מלאכותית מתקדמת ובו בזמן להיות תלויה בתשתיות טכנולוגיות זרות; או ליהנות מעליונות צבאית בלי להצליח לשים קץ לחוסר יציבות אזורי המכלה ללא הרף את משאביה. השאלה האסטרטגית הבסיסית נעשית אפוא שונה: איזו ארכיטקטורה פוליטית, כלכלית, טכנולוגית, סביבתית ואנושית יבחרו חברות המזרח התיכון לבנות סביב התלות ההדדית ביניהן?

השאלה הזאת חורגת הרבה מעבר לישראל ולאיראן. היא נוגעת למדינות ערב, לטורקיה, לישראל, לאיראן, לפלסטין ולחברות האחרות המושפעות ישירות מן התמורות האזוריות. היא נוגעת גם לארצות הברית, לסין, לרוסיה, לאירופה ולמעצמות אחרות המקיימות עם האזור יחסים אסטרטגיים, כלכליים או טכנולוגיים. אך בראש ובראשונה היא נוגעת לדורות שייאלצו לחיות עם השלכותיהן של הבחירות המתקבלות כיום. המזרח התיכון יכול להמשיך לארגן חלק מעתידו סביב ההיערכות למשבר הבא, או להתחיל להקדיש משאבים רבים יותר ודמיון פוליטי רב יותר ליכולת קולקטיבית להתמודד עם משברים בלי שיהפכו אוטומטית למלחמות.

המסלול הראשון אינו מחייב מלחמה מתמדת. הוא עשוי להתבטא בצורה מתוחכמת יותר: יריבויות לסירוגין, קואליציות משתנות, הרתעה מתמדת, משברים חוזרים, עימותים עקיפים, מתקפות סייבר והסכמים זמניים. אזור כזה עשוי אף לחוות תקופות של צמיחה ושגשוג, ובכל זאת להישאר חשוף מבחינה מבנית לסיכון שכל משבר חדש ימחק חלק מההישגים הקודמים. המסלול השני לא יבטיח את השלום. הוא רק יחייב את המדינות להקדיש חלק ממשאביהן למנגנונים שיהפכו את המשברים לניתנים יותר לחיזוי, את התקשורת למהירה יותר, את התיווך לנגיש יותר ואת שיתוף הפעולה למועיל יותר. ההבדל לא יהיה בין עולם מושלם לעולם מסוכן, אלא בין מערכת המשעתקת בעיקר את נקודות התורפה שלה לבין מערכת המנסה לשנותן בהדרגה.

באופק 2030, השאלה תהיה אם מנגנוני המניעה התחזקו במידה מספקת כדי למנוע ממשברים מסוימים להתפשט. באופק 2050, היא תעסוק ביכולתו של האזור לנהל במשותף את המים, האנרגיה, האקלים, הבינה המלאכותית והתמורות הכלכליות הגדולות. באופק 2100, אם חזון זה יוסיף להיות אפשרי, השאלה עשויה להיות אם מדינות המזרח התיכון הצליחו לשמור על זהויותיהן ועל ריבונותן ובו בזמן ליצור תלות הדדית מספקת כדי שהמלחמה תחדל להיות המנגנון העיקרי להסדרת היריבויות. אופקי זמן אלה אינם תחזיות. הם שלוש נקודות ייחוס המאפשרות לבחון שינוי אפשרי במערכת האזורית.

שינוי כזה כנראה לא יתחיל בהכרזה היסטורית גדולה. הוא עשוי לנבוע מהחלטות קונקרטיות הרבה יותר: לשמור על ערוץ תקשורת פתוח במהלך משבר, להסכים לאמת תקרית לפני שמטילים בפומבי אחריות עליה, לאפשר לתיווך אזורי לפעול לפני שהעמדות נעשות בלתי הפיכות, להגן על תשתית שכמה מדינות תלויות בה, לתאם את ניהולו של משאב מים חוצה גבולות, לחלוק נתוני אקלים או לקבוע תקנים משותפים לטכנולוגיות בינה מלאכותית. מעשים אלה עשויים להיראות צנועים בהשוואה למלחמות ולאסטרטגיות צבאיות רחבות היקף. ובכל זאת, הם החומר שממנו מוסדות רוכשים ממשות פוליטית. ארכיטקטורה אזורית אינה נוצרת רק מן האמנות שהיא חותמת עליהן, אלא גם מן ההתנהגויות שהאמנות מאפשרות בהדרגה.

כאן חוזרת שאלת הכותרת של מסמך זה: מתי האויב הופך למערכת? הדבר מתרחש כאשר הפחד מן האחר חדל להיות רק תגובה לאיום שניתן לזהותו והופך לעיקרון שסביבו מאורגנים הביטחון, הדיפלומטיה, הבריתות, הטכנולוגיות, ההשקעות והתפיסות הקולקטיביות. במערכת כזאת כל גורם עשוי לפעול באופן רציונלי כדי להגן על עצמו, ובכל זאת לתרום, באמצעות הצטברות צעדי ההגנה שלו, להעמקת חוסר הביטחון הכללי. זהו הפרדוקס המרכזי של הביטחון האזורי: מה שנראה סביר מנקודת מבטה של מדינה אחת עלול להפוך לגורם מערער יציבות כאשר כל המדינות האחרות נוהגות באותו אופן בעת ובעונה אחת.

שינוי המערכת הזאת לא פירושו העלמת האויב בצו. פירושו צמצום הדרגתי של יכולתה של האיבה לארגן את האזור כולו. שכן עשוי להישאר יריב בסוגיות מסוימות בלי להיחשב בו בזמן לאיום בכל תחום אחר. מדינה תוכל לשמור על יכולות ההגנה שלה ובמקביל לשתף פעולה עם שכנותיה בתחום המים. שתי ממשלות יוכלו להישאר חלוקות עמוקות בסוגיה פוליטית, ובכל זאת להגן יחד על תשתית אנרגיה. חברות יוכלו לשמר זיכרונות היסטוריים שונים ובו בזמן לקבל מנגנונים משותפים ליישוב סכסוכים. ההפרדה בין מחלוקת לבין הרס עשויה להיות אחד החידושים הדיפלומטיים החשובים של המאה.

השינוי ההיסטורי, אם יתרחש, לא יקרה אפוא בהכרח ביום שבו ישראל ואיראן יכריזו על ידידות ביניהן, ואפילו לא ביום שבו כל סכסוכי המזרח התיכון ייפתרו סופית. הוא עשוי להתחיל כאשר הממשלות יכירו בכך שביטחונה המתמשך של כל אחת מהן תלוי גם ביכולתם של שכנותיה להישאר מתפקדות, צפויות ומסוגלות לנהל דיאלוג. גם האינטרס הלאומי עשוי להשתנות בהדרגה ולקבל משמעות רחבה יותר. מניעת קריסה של השכן בנסיבות מסוימות לא תיחשב עוד בהכרח לוויתור לטובת היריב, אלא תוכל להפוך לדרך להגן על האינטרסים של המדינה עצמה.

ייתכן שכאן טמונה המשמעות האמיתית של סדר אזורי חדש. לא מדובר רק בשאלה איזו מעצמה תחליף אחרת, איזו מדינה תשלוט באזור השפעה מסוים או איזו ברית תבוא במקום קודמתה. סדר חדש באמת יהיה כזה שבו העוצמה לא תימדד רק לפי היכולת להטיל מחיר על היריב, אלא גם לפי היכולת ליצור סביבך יציבות, חוסן, ידע, חדשנות ושגשוג. מנקודת מבט זו, הריבונות לא תיעלם. היא תרכוש ממד נוסף: היכולת להשתתף מרצון במנגנונים קולקטיביים המחזקים את הביטחון הלאומי במקום לגרוע ממנו.

למזרח התיכון אין כל ערובה שיצעד במסלול הזה. ההיסטוריה אינה מספקת תרחיש מחייב; הגאו־פוליטיקה ממשיכה להיות מעוצבת באמצעות בחירות, יחסי כוח, אירועים בלתי צפויים והחלטות אנושיות. אך דווקא משום כך אין לראות בעתיד דבר שכבר נכתב מראש. הדורות החווים כיום את השלכותיהם של המשברים האזוריים עדיין יכולים לתרום לעיצוב המוסדות שיורישו לדורות הבאים. השאלה אינה אפוא אם שלום מושלם אפשרי, אלא אם אזור שהקדיש משאבים רבים כל כך להכנות למלחמה יוכל להקדיש חלק דומה מן התבונה הפוליטית שלו להכנת התנאים לדו־קיום.

אולי יום אחד יראו ההיסטוריונים במזרח התיכון של ראשית המאה העשרים ואחת אזור שעמד בפני צומת היסטורי. מצד אחד עמדה הפיתוי לשכלל ללא הרף את מנגנוני העימות, מתוך תפיסה שכל טכנולוגיה חדשה היא נשק, כל שכן הוא איום פוטנציאלי וכל משבר הוא הוכחה לכך שיש להתכונן למשבר הבא. מן הצד האחר עמדה האפשרות, איטית הרבה יותר וללא ספק קשה יותר, להמציא מוסדות המותאמים לאזור שעמיו אינם חולקים את אותן היסטוריות, אותם אינטרסים או אותן תפיסות עולם, אך קשורים במציאויות ששום גבול אינו יכול להכיל במלואן: מים, אקלים, אנרגיה, שווקים, הגירה, טכנולוגיות, מידע וסיכונים משותפים.

איננו יודעים כיום איזה מסלול תבחר ההיסטוריה לזכור. עם זאת, אפשר להבין שהעתיד לא ייקבע רק לפי כלי הנשק הזמינים, הבריתות הקיימות או יחסי הכוחות שהורשו מן העבר. הוא יהיה תלוי גם ביכולתן של החברות לעצב מוסדות איתנים דיים כדי למנוע מחילוקי הדעות שלהן לייצר אלימות באופן אוטומטי. אם המזרח התיכון יצליח יום אחד לחצות את הסף הזה, השלום לא יהיה רק היעדרה של מלחמה נוספת. הוא יהפוך לדרך לארגון מתמשך של הדו־קיום.

אז ייתכן שהאויב לא ייעלם. חילוקי הדעות לא יימחקו, הזיכרונות לא יבוטלו והריבונויות לא יתמוססו. אבל האויב יחדל להיות גורל, משום שעצם קיומו לא יקבע עוד לבדו את הארכיטקטורה של העולם שבו חיים בני האדם משני עבריו של גבול. אולי זו השאיפה הגדולה ביותר שהמאה העשרים ואחת יכולה להציע למזרח התיכון: לא להבטיח שעמיו יחדלו יום אחד להיות שונים זה מזה, אלא לאפשר להם לגלות שהשוני אינו מחייב אותם לחיות לנצח בפחד מפני האחר.

מבט CPGNNews

ישראל ואיראן: האם ההיסטוריה יכולה לשוב ולהיות גשר?

ישנן מציאויות בהיסטוריה של המזרח התיכון, אשר המשברים החוזרים ונשנים כיסו אותן כמעט לחלוטין. אחת החשובות שבהן נוגעת ליחסים בין ישראל לאיראן. כיום, שמותיהן של שתי המדינות נקשרים לעימות, להרתעה, למודיעין, לטילים, לגרעין, לבריתות יריבות ולסכנת הסלמה אזורית. אולם היחסים ביניהן לא הוגדרו תמיד באמצעות עוינות. לפני המהפכה האיראנית של 1979, איראן בתקופת השאה וישראל פיתחו במשך כמה עשורים יחסים שהיסטוריונים מתארים כהבנה אסטרטגית בלתי פורמלית. אין מדובר בפרט היסטורי שולי ואף לא בהזמנה לנוסטלגיה פוליטית. זוהי מפתח להבנת האופן שבו שותף יכול להפוך ליריב, והסיבה לכך שאין לראות בשום מציאות גיאופוליטית מצב נצחי.

ראוי להזכיר את נקודת המוצא בדיוק. ב־6 במרץ 1950 הכירה איראן בישראל דה פקטו, מבלי לכונן יחסים דיפלומטיים רשמיים המקבילים ליחסים במסגרת ברית פורמלית. ממשלתו של מוחמד מוסאדק סגרה את הקונסוליה האיראנית בירושלים ביולי 1951, אך לא ביטלה את ההכרה הזאת. שיתוף הפעולה הכלכלי נמשך, בעיקר בתחומי המסחר, החקלאות והסיוע הטכני. בשנת 1953 הועמד קו אשראי, וחברה מסחרית איראנית־ישראלית בשם IRIS תרמה לפיתוח חילופי הסחר. לפיכך, היחסים לא החלו בברית צבאית חשאית, אלא התגבשו בהדרגה על בסיס אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואסטרטגיים שנפגשו בסביבה אזורית שעוצבה בידי המלחמה הקרה, הלאומיות הערבית והתחרות בין המעצמות.

מסוף שנות החמישים קיבל שיתוף האינטרסים הזה ממד אסטרטגי מובהק יותר. ישראל, שהתמודדה עם בידוד אזורי, ביקשה ליצור קשרים עם מדינות שאינן ערביות או הנמצאות בשולי המרחב הערבי, כדי לפצות על היעדרם של יחסים תקינים עם חלק גדול משכנותיה. גם איראן בתקופת השאה מצאה בכך יתרון. טהראן ביקשה לחזק את ביטחונה, לבלום מגמות מסוימות של הלאומיות הערבית ולשמר את עצמאותה לנוכח ההתפתחויות האזוריות וההשפעה הסובייטית. עלייתו של גמאל עבד אל־נאצר, הטלטלות שחוללה המהפכה העיראקית של 1958 והמתחים של המלחמה הקרה תרמו להתקרבות בין שתי המדינות. התקרבות זו לא נשענה על זהות אידיאולוגית משותפת, אלא על בחינה מעשית של האינטרסים הנפרדים שלהן. המחקרים ההיסטוריים העוסקים בדוקטרינה הישראלית המכונה ״דוקטרינת הפריפריה״ מתארים את החיפוש אחר שותפויות מעבר למעגל המדינות הערביות העוינות.

בהמשך הפכה האנרגיה לאחד היסודות המוחשיים ביותר של היחסים. ישראל החלה לרכוש נפט איראני כבר בשנות החמישים. לאחר סגירת תעלת סואץ ב־1967 פיתחו איראן וישראל את מיזם צינור הנפט אילת–אשקלון, שנועד לחבר בין ים סוף לים התיכון ולהקל את הובלת הנפט. היחסים כבר לא התבססו רק על מגעים דיפלומטיים חשאיים, אלא יצרו תלות הדדית משמעותית בתחומי האנרגיה והכלכלה. הקשרים התרחבו גם לחקלאות, למים, לרפואה, לתשתיות, לתעופה, למודיעין ולשיתוף פעולה צבאי.

עם זאת, שיתוף הפעולה נותר בעיקרו מעשי ותכליתי. איראן וישראל לא הפכו לבעלות ברית אידיאולוגיות במובן הקלאסי. הן נעשו שותפות משום שמנהיגיהן העריכו כי הקשר משרת את האינטרסים של כל אחת מהן. להבחנה הזאת חשיבות יסודית בהבנת המציאות הנוכחית. אין בה כדי לקבוע שניתן יהיה לשקם את שיתוף הפעולה, ובוודאי שלא כדי לטעון שפיוס קרוב. אולם היא מאפשרת לבסס עובדה היסטורית חשובה: היחסים בין שתי המדינות כבר השתנו בעבר מן היסוד. תקדים זה מלמד כי אינטרסים אסטרטגיים, תפיסות איום ומבנים אזוריים יכולים לשנות באופן עמוק את אופיים של יחסים בינלאומיים.

ואז הגיעה שנת 1979. המהפכה האיראנית הפילה את הסדר הפוליטי של השאה ושינתה מן היסוד את תפיסת מדיניות החוץ של איראן. היחסים עם ישראל נותקו, והשלטון החדש אימץ מדיניות עוינת בגלוי כלפי המדינה הישראלית, תוך הצבת הסוגיה הפלסטינית בלב השיח האזורי שלו. לא היה זה שינוי דיפלומטי מוגבל בלבד. בהדרגה השתנתה גם תפיסתן ההדדית של שתי המדינות. מה שהיה שיתוף פעולה המבוסס על אינטרסים חופפים הפך ליחסים המעוצבים בידי אידיאולוגיה, ביטחון, רשתות אזוריות, מודיעין ותפיסת איום שהלכה והתחזקה.

אויב אינו רק מי שמוגדר כך. בהדרגה הוא עלול להפוך לקטגוריה שסביבה מדינה מארגנת את דוקטרינת הביטחון שלה, את בריתותיה, את מערכי המודיעין שלה, את יכולותיה הטכנולוגיות ואת השקעותיה הצבאיות. ככל שההיגיון הזה מתבסס, תפיסת האיום עשויה ליצור דינמיקה עצמאית: כל צד מחזק את יכולותיו משום שהוא חושש מיכולותיו של האחר, ואילו הצעדים שנועדו להגביר את ביטחונו של צד אחד מתפרשים בידי יריבו כאיום נוסף. היחסים בין ישראל לאיראן ממחישים את דילמת הביטחון הזאת בעוצמה מיוחדת.

בהמשך עובר העימות לזירות שונות ברחבי האזור. לבנון, סוריה, עיראק, עזה וזירות נוספות הופכות למרחבים של תחרות עקיפה. רשתות חמושות, שותפים אזוריים, פעולות חשאיות, מודיעין והמרחב הקיברנטי מאפשרים במשך שנים לשתי המדינות להתעמת בלי להידרדר בהכרח למלחמה גלויה. אולם ככל שהעימות העקיף מתמשך, כך גם הזירות הפריפריאליות הופכות לחלק בלתי נפרד מן הסכסוך המרכזי.

תוכנית הגרעין האיראנית מוסיפה ממד נוסף. מבחינת ישראל, האפשרות שאיראן תוכל להתקרב לסף היכולת הגרעינית הצבאית מהווה זה זמן רב סוגיה מרכזית של ביטחון לאומי. מבחינת איראן, הסנקציות, הפעולות החשאיות והלחצים המכוונים נגד תוכנית הגרעין שלה משתלבים בהיגיון של עימות ושל שמירה על הריבונות הלאומית. הסכם הגרעין שנחתם ב־2015 בין איראן למספר מעצמות בינלאומיות יצר מסגרת שנועדה להגביל פעילויות איראניות מסוימות ולפקח עליהן. פרישת ארצות הברית מן ההסכם ב־2018 שינתה באופן עמוק את ההקשר. סוגיית הגרעין הפכה אפוא בעת ובעונה אחת לבעיה של מניעת הפצת נשק גרעיני ולסמל של משבר האמון האזורי והבינלאומי.

העימותים הישירים בשנת 2024 סימנו שלב חדש בהתפתחות הזאת. חילופי התקיפות בין ישראל לאיראן הראו כי אזורי העמימות הישנים מתקיימים כעת לצד פעולות צבאיות גלויות שהצדדים נוטלים עליהן אחריות. ביוני 2025 הרחיבה מלחמת שנים־עשר הימים, שהחלה בתקיפות ישראליות נגד איראן ובהמשך כללה התערבות צבאית אמריקאית נגד מתקני גרעין איראניים, את היקף העימות פעם נוספת. הפסקת האש שבאה בעקבותיה לא ביטלה את הגורמים המבניים העומדים בבסיס היריבות.

ב־28 בפברואר 2026 פתחו התקיפות האמריקאיות והישראליות נגד איראן שלב חדש בעימות. השלכותיו התפשטו למפרץ ולמצר הורמוז, בעוד המאמצים הדיפלומטיים להפסקת מעשי האיבה נמשכו. נכון ל־12 באוקטובר 2026, המגעים העקיפים בין וושינגטון לטהראן עדיין אינם ודאיים. איראן בוחנת את התגובה האמריקאית להצעתה לפתוח מחדש את מצר הורמוז, ואילו מאמצי התיווך, בין היתר באמצעות קטר ופקיסטן, טרם הובילו להסדר מאושר. התנועה הימית ויצוא האנרגיה ממשיכים להיות מושפעים מן העימות.

התפתחות זו מזכירה אמת יסודית: במזרח התיכון בן זמננו, מלחמה בין מעצמות אזוריות יכולה להפוך במהירות למשבר עולמי. מצר הורמוז, שוקי האנרגיה, שרשראות האספקה, התשתיות החיוניות והכלכלות התלויות ביבוא הופכים קריאה דו־צדדית בלבד של העימות לבלתי אפשרית. הביטחון האזורי נעשה בלתי נפרד מביטחון האנרגיה, התחבורה הימית, המזון והכלכלה במרחב רחב בהרבה. השיבושים שנצפו בשנת 2026 ממחישים בפועל עד כמה החלטות צבאיות עלולות להשפיע הרחק מעבר לזירת הלחימה המיידית.

דווקא בשינוי הזה טמון הפרדוקס ההיסטורי של היחסים בין ישראל לאיראן. כיום מפרידים בין שתי המדינות חילוקי דעות עמוקים והצטברות עצומה של חוסר אמון. ובכל זאת, ההיסטוריה שלהן מוכיחה כי יחסיהן מעולם לא היו קבועים ובלתי משתנים. הן חוו הכרה, שיתוף פעולה כלכלי, תלות הדדית בתחום האנרגיה, חילופי ידע טכני ושיתוף פעולה ביטחוני, ולאחר מכן ניתוק ועימות. מסלול זה אינו מאפשר לחזות פיוס עתידי. עם זאת, הוא מאפשר לקבוע הבחנה חיונית: העוינות הנוכחית היא מציאות פוליטית ואסטרטגית, אך היא אינה חוק טבע של היחסים בין שתי המדינות.

האמירה שאויב יכול להשתנות אינה פירושה הכחשת האיומים הקיימים, הקטנת חשיבותם של קורבנות הסכסוכים, מחיקת חילוקי הדעות האידיאולוגיים או ויתור על צורכי הביטחון. משמעותה היא שאי אפשר לבנות מדיניות אזורית בת־קיימא על ההנחה שהעימות חייב להישאר העיקרון היחיד המארגן אותה. האתגר האנליטי האמיתי הוא לקבוע אם אפשר ליצור מנגנונים שיבלמו מחלוקות לפני שיהפכו למלחמות, ואם אינטרסים משותפים יוכלו לשנות בהדרגה את החישוב האסטרטגי של הצדדים.

ההיסטוריה הבינלאומית מציעה כמה דוגמאות לשינויים דומים, אף שאי אפשר להעתיק אף אחת מהן למזרח התיכון באופן מכני. ארצות הברית ווייטנאם עברו ממלחמה לנרמול היחסים הדיפלומטיים ולפיתוח קשרים כלכליים. צרפת וגרמניה הפכו יריבות צבאית היסטורית לשיתוף פעולה מוסדי בלב המיזם האירופי. מצרים וישראל חתמו על הסכם שלום בשנת 1979 לאחר כמה מלחמות, ואילו ירדן וישראל חתמו על הסכם שלום בשנת 1994. דוגמאות אלה אינן מוכיחות שכל עימות ניתן לפתרון אוטומטי. הן מראות כי יחסים בינלאומיים יכולים להשתנות כאשר האינטרסים, המוסדות והתפיסות משתנים. לכן, השאלה אינה אם ישראל ואיראן יהפכו בקרוב לשותפות. קביעה כזאת תהיה מוקדמת מדי. השאלה האסטרטגית עמוקה יותר: האם ניתן לבנות במזרח התיכון מערכת שבה ישראל ואיראן, למרות חילוקי הדעות ביניהן, יוכלו בעתיד להשתלב במסגרת אזורית של ביטחון, דיאלוג ושיתוף פעולה?

שאלה זו מסמנת את הגבול בין שני מישורים שיש להבחין ביניהם בקפדנות. עד לנקודה זו מדובר בניתוח: הוא בוחן מסלול היסטורי, מזהה שינויים אסטרטגיים, מתבונן במנגנוני היריבות ומבליט את התלות ההדדית החורגת כיום מיכולתה של מדינה אחת לפעול לבדה. נתונים אלה מאפשרים להבין את מהות הבעיה, אך אינם קובעים באופן מכני את פתרונה. בשלב זה CPGNNews עובר במפורש מן האבחון אל ההצעה. הברית האזורית הגלובלית אינה אפוא עובדה קיימת, ארגון שכבר נוסד או תחזית לעתיד המזרח התיכון. זוהי הצעה נורמטיבית ומוסדית הנובעת מן הבעיה שהניתוח הציג. במילים אחרות, הניתוח שואל מה ניתן להבין מן המציאות האזורית, ואילו ההצעה שואלת מה המדינות יכולות להחליט לבנות.

התזה של הברית האזורית הגלובלית

לפי הניתוח שמציגה CPGNNews, המזרח התיכון כנראה לא יוכל לצמצם לאורך זמן את הישנותם של סכסוכים באמצעות עליונות צבאית של שחקן אחד בלבד, ריבוי בריתות מתחרות או תיווך נקודתי של מעצמות חיצוניות. כלים אלה עשויים למלא תפקיד חשוב בהרתעה, בהגנה ובהפחתת הסלמה, אך אין בהם בהכרח די כדי להתמודד עם מכלול הפגיעוּיות המעצבות כיום את האזור.

על בסיס קביעה זו, CPGNNews מציעה לבחון את האפשרות להקים בהדרגה מסגרת אזורית קבועה לדו־קיום, לביטחון, לשיתוף פעולה ולפיתוח. הברית האזורית הגלובלית תהיה הצעה למדיניות אזורית ולארגון מוסדי, ולא אמנה קיימת, ארגון שכבר הוקם או תחזית בדבר התפתחותו של המזרח התיכון.

היוזמה אינה יוצאת מנקודת הנחה שהיריבויות ייעלמו. להפך, היא נשענת על האפשרות שהן יימשכו עוד זמן רב ועל הצורך לבנות מנגנונים שיוכלו לפעול גם כאשר האמון חלקי. לפיכך, הברית לא תהיה הסכם שלום פשוט וגם לא ברית צבאית חדשה. מטרתה תהיה לעגן בהדרגה את יחסי הכוחות במערכת שבה למניעה, למשא ומתן, לשקיפות, לתלות הדדית וליישוב סכסוכים בדרכי שלום יהיה מקום מוסדי קבוע.

היא לא תדרוש מישראל לוותר על ביטחונה, מאיראן לוותר על האינטרסים האסטרטגיים שלה, ממדינות ערב לוותר על ריבונותן, או מטורקיה וממצרים לוותר על שאיפותיהן האזוריות. היא גם לא תבקש להחליף את קשריהן של המדינות עם וושינגטון, בייג׳ינג, מוסקבה, בריסל או שותפות אחרות. היא תוסיף רובד של שיתוף פעולה אזורי, שנועד להתמודד עם בעיות שהמנגנונים הלאומיים או הדו־צדדיים אינם מצליחים תמיד לשלוט בהן.

העיקרון המרכזי יהיה תלות הדדית אסטרטגית. מים, אנרגיה, ביטחון תזונתי, נתיבי שיט, אקלים, תשתיות דיגיטליות, אבטחת סייבר ובינה מלאכותית כבר חורגים מגבולותיהן של המדינות. פגיעוּיות משותפות אלה עשויות אפוא לשמש בסיס לשיתוף פעולה מעשי. אמון לא יהיה תנאי מוקדם מוחלט; הוא יוכל להפוך בהדרגה לתוצאה של שיתוף פעולה סדיר, שניתן לאמתו ושמעוגן במוסדות.

הברית תתבסס גם על הדרגתיות. אין לתכנן אותה כמוסד סופי שיוטל במלואו כבר ביום הקמתו. היא תוכל להתחיל במנגנונים תפקודיים ולהתרחב ככל שתוכח התועלת שבהם. בין המרכיבים הראשונים שניתן לשקול: מנגנון קבוע למניעה ולניהול של משברים, קווי תקשורת ישירים בין מרכזי קבלת ההחלטות העיקריים, ועידה אזורית לביטחון ולשיתוף פעולה, מערכת התרעה מוקדמת, נהלים לדיווח על פעילויות צבאיות רגישות מסוימות, מנגנון ליישוב סכסוכים בדרכי שלום וקבוצות עבודה העוסקות במים, באנרגיה, בתשתיות חיוניות, באבטחת סייבר ובבינה מלאכותית.

הברית לא תבקש אפוא ליצור מיד קהילה פוליטית הומוגנית. מטרתה תהיה להקים מערכת שיתוף פעולה איתנה דיה כדי לאפשר דו־קיום מוסדי בין מדינות שאינן חולקות אותה היסטוריה, אותם אינטרסים או אותן אוריינטציות פוליטיות. המדינות הנוגעות בדבר, דיפלומטים, חוקרים, ארגונים אזוריים ובינלאומיים ונציגי החברה האזרחית יוכלו לדון ברלוונטיות של היוזמה, בהיתכנותה ובדרכי יישומה, וכן להציע תיקונים או לחלוק עליה.

המרחב האזורי המוצע

יש להגדיר במדויק את תחום פעולתה של הברית. במסגרת הצעה זו, המזרח התיכון הוא מרחב אסטרטגי שמרכזו חצי האי ערב, הלבנט, עיראק, איראן וטורקיה, ולצדו השתתפות תפקודית של מצרים ושל המדינות השוכנות לחופי ים סוף, כאשר הנושאים הנדונים מצדיקים זאת. לפיכך, הגרעין האזורי המוצע יכלול את ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטר, בחריין, כווית, עומאן, תימן, עיראק, איראן, ירדן, ישראל, פלסטין, לבנון, סוריה, טורקיה ומצרים.

הגדרה זו היא הצעה מוסדית של CPGNNews, ולא העתקה של תחום הפעולה של ארגון קיים. היא משקפת מרחב שבו סוגיות של ביטחון, אנרגיה, מים, מסחר, ניידות, טכנולוגיה ויציבות קשורות זו בזו באופן הדוק. עם זאת, תחום הפעולה התפקודי יהיה גמיש יותר מן התחום הגיאוגרפי. פקיסטן, לדוגמה, נמצאת מחוץ לגרעין הגיאוגרפי שנבחר, אך מקיימת קשרים אסטרטגיים חשובים עם כמה ממדינות המפרץ. לכן ניתן יהיה לשלב אותה במנגנונים מסוימים. גם מדינות בקרן אפריקה ובמרחב ים סוף יוכלו להשתתף במנגנונים העוסקים בביטחון ימי, בנתיבי סחר, באנרגיה, במזון או בניהול סיכונים.

העיקרון המנחה יהיה גרעין אזורי, סביבה אסטרטגית משויכת ושיתוף פעולה בינלאומי פתוח. מעצמות חיצוניות יוכלו לתרום למנגנונים מסוימים, בלי להפוך למרכזי קבלת ההחלטות שלהם.

מבנה תלת־רובדי

כדי להימנע מדרישה מכל המדינות להתחייב לכל מרכיבי הברית כבר עם הקמתה, מציעה CPGNNews שלושה מעמדות: מדינות חברות, מדינות שותפות ומדינות וארגונים שותפים חיצוניים. הבחנה זו נותנת מענה לקושי יסודי בכל מסגרת אזורית: מדינות מסוימות עשויות להיות מוכנות להשתתף במנגנונים טכניים או כלכליים עוד לפני שיקבלו על עצמן את מלוא ההתחייבויות הפוליטיות והביטחוניות.

המדינות החברות יהוו את ליבת הברית מבחינה מוסדית וקבלת החלטות. הן יקבלו את עקרונות היסוד שלה, ישתתפו במוסדותיה הקבועים ויישאו בהתחייבויות המשותפות בתחומי אי־התוקפנות, יישוב סכסוכים בדרכי שלום, מניעת משברים ושיתוף פעולה. בהתאם לכללים שיוסכמו, הן יוכלו ליהנות ממנגנוני התרעה מוקדמת, התייעצות בשעת חירום, שיתוף פעולה ביטחוני, ניהול מים ואנרגיה, אבטחת סייבר, הגנה על תשתיות חיוניות, שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי ויישוב סכסוכים. הן יוכלו להציע מנגנונים חדשים, לבקש להעלות נושאים לסדר היום ולהשתתף בהחלטות הנוגעות להתפתחותה המוסדית של הברית ולקבלת חברות חדשות.

המדינות השותפות יהוו מעגל של השתתפות הדרגתית. הן יוכלו להצטרף למנגנונים ייעודיים, בעיקר בתחומי הביטחון הימי, המים, האנרגיה, האקלים, אבטחת הסייבר, הבינה המלאכותית או מניעת אסונות. הן יוכלו להגיש הצעות, להשתתף בקבוצות עבודה ולהתייעץ כאשר נושא מסוים נוגע ישירות לאינטרסים שלהן, אך לא ייהנו מאותו כוח הכרעה כללי שיש למדינות החברות. מעמד זה יאפשר, בין היתר, למדינות מן הסביבה האסטרטגית האזורית להשתתף בתחומים מסוימים בלי לשלב אותן באופן מלאכותי בגרעין הגיאוגרפי.

השותפים החיצוניים עשויים לכלול את ארצות הברית, האיחוד האירופי, סין, רוסיה, הודו, יפן, מדינות נוספות, ארגונים בינלאומיים, מוסדות פיננסיים וגופים מדעיים. הם יוכלו לספק מומחיות, להשתתף במימון תוכניות, לתמוך במיזמי תשתיות או מחקר ולחתום על הסכמים מגזריים עם הברית. לא תעמוד להם זכות הצבעה כללית בגופי קבלת ההחלטות הפוליטיים המרכזיים. על פי תפיסה זו, ההכרעות בברית יהיו אזוריות, ואילו שיתוף הפעולה שלה יהיה בינלאומי.

הזכויות הנלוות לכל מעמד

ההבחנה בין המעמדות צריכה לבוא לידי ביטוי בזכויות מוסדיות ממשיות ומוגדרות בבירור. המדינות החברות ייהנו ממלוא הזכויות: ייצוג בגופי קבלת ההחלטות, השתתפות בהחלטות פוליטיות, גישה למנגנונים המשותפים ואפשרות להציע שינויים מוסדיים. הן יוכלו גם ליהנות ממנגנוני הסולידריות שייקבעו בברית, בכפוף לתנאים ולמגבלות שיוגדרו במסגרת המשפטית העתידית שלה.

המדינות השותפות ייהנו מזכויות השתתפות, ובתחומים שאליהם התחייבו גם מזכויות הכרעה מגזריות. הן יוכלו להשתתף בהתייעצויות, בקבוצות עבודה ובמנגנונים הטכניים הרלוונטיים, בלי להחזיק באותו כוח הכרעה כללי כמו המדינות החברות. השותפים החיצוניים ייהנו מזכויות התייעצות, מומחיות ושיתוף פעולה. הם יוכלו לתרום לתוכניות שבהן הם תומכים ולהשתתף במנגנונים טכניים מסוימים בהתאם להסכמים שייחתמו, בלי לקבוע את הכיוונים הפוליטיים הכלליים של הברית.

מבנה זה ייצור התאמה בין מידת ההתחייבות לבין מידת ההשתתפות המוסדית. הוא לא ייצור היררכיה של ריבונות בין המדינות, אלא יבחין בין רמות האחריות וקבלת ההחלטות בתוך אותה מסגרת.

זכויות ההצבעה וקבלת ההחלטות

עקרון היסוד יהיה שוויון ריבוני בין המדינות החברות: לכל חברה תהיה קול אחד בגוף הפוליטי המרכזי. החלטות שגרתיות יוכלו להתקבל ברוב רגיל של החברות הנוכחות והמצביעות, בכפוף למניין החוקי הנדרש. החלטות מוסדיות מרכזיות עשויות לדרוש רוב מיוחס של שני שלישים, ובכלל זה קבלת חברות חדשות, שינויים מהותיים במבנה הברית או אימוץ התחייבויות משותפות חדשות.

החלטות הנוגעות במישרין לביטחון הקולקטיבי יחייבו הליך המעניק הגנה רחבה יותר. אין לאפשר לרוב רגיל לכפות על מדינה החלטה מהותית הנוגעת ישירות לביטחונה הלאומי. החלטות כאלה יוכלו להתקבל בהסכמה מוגברת, שאת תנאיה המדויקים ינהלו הצדדים במשא ומתן במסגרת המשפטית של הברית. עם זאת, המערכת תצטרך למנוע מצב שבו מדינה אחת יכולה לחסום באופן שיטתי כל החלטה משותפת. לפיכך, הדרישה להסכמה מוגברת תישמר למספר מוגבל של נושאים שיוגדרו במפורש כנושאי יסוד.

למדינות השותפות לא תהיה זכות הצבעה כללית, אך הן יוכלו לקבל זכות הכרעה מגזרית במנגנונים שבהם הן משתתפות באופן מלא. לשותפים החיצוניים לא תהיה זכות הצבעה בגופים הפוליטיים המרכזיים. נוסף על כך, כלל של הוגנות דיונית יוכל למנוע ממדינה להשתתף בהחלטות מסוימות העוסקות ישירות בהפרה המיוחסת לה, תוך הבטחת זכותה להישמע, להציג את הגנתה ולערער על הראיות שהוצגו נגדה.

ההתחייבויות הנלוות

ההיגיון של הברית יתבסס על התאמה בין זכויות לאחריות. המדינות החברות יקבלו על עצמן את התחייבויות היסוד לאי־תוקפנות, ליישוב סכסוכים בדרכי שלום, להשתתפות במנגנונים למניעת משברים, לשיתוף פעולה בתום לב, לכיבוד ההתחייבויות המשותפות ולמימון המוסדות בהתאם לנוסחה שטרם נקבעה.

המדינות השותפות יקבלו על עצמן את ההתחייבויות הנוגעות למנגנונים שבהם הן משתתפות. מדינה שותפה המעורבת במנגנון ביטחון ימי תידרש לכבד את הכללים המשותפים של אותו מנגנון. מדינה המשתתפת בתוכנית בתחום המים תידרש ליישם את ההתחייבויות המוסכמות לשיתוף מידע ולשיתוף פעולה. השותפים החיצוניים יהיו כפופים להסכמים הייעודיים שיחתמו עם הברית, בין אם מדובר בהתחייבויות פיננסיות, טכניות, מדעיות או תפעוליות, והכול בכפוף לסודיות, לכללים המוסכמים ולריבונות המשתתפים.

ניתן יהיה לקבוע התחייבות כללית שתחול על כל המשתתפים: אין לנצל את מנגנוני שיתוף הפעולה של הברית כדי להכין או להקל הסלמה נגד משתתף אחר. מסגרת שנועדה לצמצם סיכונים לא תוכל לפעול אם המידע, ההתייעצויות והנהלים שנוצרו למטרה זו ישמשו דווקא להחרפת העימות.

תשעת עמודי התווך של הברית

המסגרת המוצעת תישען על תשעה עמודי תווך משלימים: אי־תוקפנות ויישוב סכסוכים בדרכי שלום; ביטחון קולקטיבי ומניעת משברים; ביטחון גרעיני ואסטרטגי; ביטחון ימי; ביטחון אנרגטי; ביטחון מים ואקלים; שיתוף פעולה כלכלי; שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי; ממשל אזורי בתחום הבינה המלאכותית.

עמודי התווך האלה לא יהיו תשע מדיניויות נפרדות. הם יהוו מערכת אחת. הביטחון האנרגטי תלוי בנתיבי השיט; היציבות הכלכלית קשורה למים ולאקלים; תשתיות אנרגיה ומים חשופות למתקפות סייבר; והבינה המלאכותית משנה את פני המודיעין, המערכות הצבאיות, המידע וההגנה על תשתיות. הברית תבקש אפוא לעבור מתפיסה מקוטעת של ביטחון לתפיסה מערכתית יותר של הביטחון האזורי.

המשמעות ההיסטורית של היוזמה

ההצעה לברית האזורית הגלובלית נובעת מתובנה היסטורית: היחסים בין מדינות יכולים להשתנות מן היסוד כאשר האינטרסים, תפיסות הביטחון והמוסדות משתנים. היחסים בין איראן לישראל לפני 1979 מספקים לכך דוגמה בולטת במיוחד. השינויים ביחסים בין צרפת לגרמניה, בין ארצות הברית לווייטנאם, וגם בין כמה מיריבותיה לשעבר של ישראל במזרח התיכון, מראים כי יריבות ושיתוף פעולה אינם בהכרח מצבים בלתי משתנים.

הברית אינה מתיימרת לשחזר את החוויות האלה. היא מפיקה מהן לקח מוסדי: שלום בר־קיימא אינו יכול להיות תלוי רק ברצונם של מנהיגים מתחלפים; עליו להיתמך במנגנונים המסוגלים לעמוד גם בפני שינויים פוליטיים. לכן, ההצעה אינה נשענת על ההנחה שהמדינות חייבות לתת אמון זו בזו באופן מיידי, אלא על האפשרות שיקבעו כללים שיאפשרו להן לתפקד למרות חוסר האמון, ובהמשך יאפשרו לאמון להתפתח באמצעות אינטראקציות שניתן לאמתן.

מבחן ישראל–איראן

ישראל ואיראן מציבות את המבחן התובעני ביותר למסגרת הזאת. אילו הברית הייתה מיועדת רק למדינות המקיימות כבר יחסים הרמוניים, היא הייתה משחזרת את הבריתות הקיימות ותו לא. משמעותה האמיתית תתחיל להתברר כאשר תוכל לקבל בהדרגה גם מדינות שנותרו יריבות עמוקות.

אין פירוש הדבר שישראל ואיראן צריכות להפוך מיד לחברות בברית, או לפתור את כל חילוקי הדעות ביניהן לפני שיוכלו להשתתף בה. המשמעות היא שיש לתכנן את המסגרת כך שתאפשר דו־קיום מוסדי ביניהן כאשר התנאים הפוליטיים יאפשרו זאת. השאלה הבסיסית לא תהיה אפוא כיצד לדרוש מיריבים להפוך לידידים, אלא כיצד לבנות מערכת שבה יוכלו להפוך לשכנות המסוגלות לנהל את חילוקי הדעות שלהן באמצעות נהלים מוכרים ומוסכמים.

ממאזן הפחד למאזן האינטרסים

שינוי הפרדיגמה שמציעה CPGNNews טמון במעבר הדרגתי מהיגיון הנשען באופן בלעדי על הרתעה ועל יחסי כוח להיגיון המוסיף להם איזון של אינטרסים משותפים. המזרח התיכון עוצב במשך זמן רב באמצעות יריבויות, בריתות, ערבויות חיצוניות וחיפוש אחר יתרונות אסטרטגיים. סביר שכלים אלה ימשיכו להתקיים. הברית לא תנסה לבטל אותם, אלא להוסיף להם רובד מוסדי שבו למדינות יהיה גם אינטרס להגן על תשתיות, משאבים, שרשראות כלכליות ויכולות משותפות.

ככל שלמדינות יהיו יותר מיזמים ומנגנונים משותפים שעליהן להגן עליהם, כך עשויה לעלות עלות העימות. ככל שערוצי התקשורת יהיו קבועים יותר, כך עשוי לפחות הסיכון לפרשנות שגויה. ככל שמנגנוני המניעה יהיו מעוגנים יותר במוסדות, כך יהיה אפשר לטפל במשברים מסוימים לפני שיהפכו למלחמות. שיתוף הפעולה לא יעלים בהכרח את היריבות; הוא ישנה בהדרגה את הסביבה שבה היא מתנהלת.

מסגרת מוסדית, ולא עדיין אמנה

חיוני להבחין בין ההצעה האסטרטגית להקמת הברית לבין הניסוח המשפטי העתידי שלה. מסמך זה אינו מהווה את האמנה המכוננת של הברית האזורית הגלובלית. הוא מגדיר את המסגרת הרעיונית, הגיאופוליטית והמוסדית שלה: את הסיבה להקמתה, את תחום פעולתה, את רמות ההשתתפות, את הזכויות, את עקרונות ההצבעה, את ההתחייבויות, את המנגנונים הראשונים ואת תשעת עמודי התווך.

ניסוח האמנה צריך להיות שלב נפרד. במסגרתו תיהפך המסגרת הזאת להוראות משפטיות מדויקות: מבוא, עקרונות, הגדרות, קטגוריות של חברות, מוסדות, סמכויות, נהלי קבלת החלטות, מנגנוני ביטחון, מימון, יישוב סכסוכים, הצטרפות, השעיה, פרישה, תיקונים, יחסים עם ארגונים בינלאומיים והוראות סיום. ההפרדה הזאת מכוונת. לפני ניסוח סעיפיה של אמנה משפטית, יש לקבוע במידה מספקת של דיוק איזה מוסד מבקשים ליצור, אילו בעיות הוא אמור לפתור ואילו מגבלות עליו לכבד.

סיכום המאמר

ההיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן מוכיחה אמת יסודית: היחסים הבינלאומיים אינם נידונים לשחזר את עברם עד אין קץ. אי אפשר להשיב על כנו את שיתוף הפעולה שהתקיים לפני 1979 בדיוק כפי שהיה, כשם שאי אפשר למחוק את עשרות שנות העימות. עם זאת, ההיסטוריה הזאת מראה כי אופיים של יחסים בין שתי מדינות יכול להשתנות כאשר האינטרסים שלהן, תפיסות הביטחון שלהן והסביבה האזורית משתנים.

הברית האזורית הגלובלית יוצאת מנקודת מוצא זו בלי להבטיח הבטחות שאינן מציאותיות. היא אינה דורשת מהמדינות לוותר על האינטרסים שלהן, על ריבונותן או על בריתותיהן. היא מציעה לבנות בהדרגה רובד נוסף של ביטחון, המבוסס על מניעה, תקשורת, שקיפות, תלות הדדית ושיתוף פעולה. שאיפתה היא להפוך מרחב שבו המדינות מבקשות בעיקר להתגונן זו מפני זו למרחב שבו יעמדו לרשותן גם מוסדות שיאפשרו להן להתמודד יחד עם סיכונים שאף אחת מהן אינה יכולה לשלוט בהם לבדה.

מים, אנרגיה, אקלים, נתיבי שיט, תשתיות חיוניות, אבטחת סייבר, בינה מלאכותית וביטחון תזונתי אינם מכירים בגבולות פוליטיים. הם כבר מחייבים את המדינות להביא בחשבון מציאויות שאי אפשר עוד לטפל בהן בנפרד. הברית לא תהיה אפוא השלמתו של השלום, אלא תשתית שעשויה להפוך שלום בר־קיימא לאפשרי יותר מבחינה מוסדית.

מטרתה הראשונה לא תהיה לדרוש מאויבים להפוך מיד לידידים, אלא לאפשר למדינות שונות זו מזו באופן עמוק להפוך לשכנות המסוגלות לנהל את חילוקי הדעות ביניהן בלי להפוך כל משבר לאיום על האזור כולו. ההיסטוריה הראתה ששותף יכול להפוך לאויב. האתגר של המאה העשרים ואחת הוא לבנות את המוסדות שיוכלו למנוע מן האויב להפוך לגורל בלתי נמנע.

הערה מתודולוגית

תיק זה נוקט גישה היסטורית, גיאופוליטית, מוסדית וצופה פני עתיד, כדי להציב את העימות בין ישראל לאיראן בהקשר היסטורי רחב יותר מזה של המשברים הצבאיים העכשוויים. הוא בוחן את היחסים בין שתי המדינות לפני 1979, את התפתחות תפיסותיהן ההדדיות, את מנגנוני העימות העקיף, את העימותים הישירים שהתרחשו בשנים האחרונות ואת השינויים בסביבה האסטרטגית האזורית. לאחר מכן הוא מרחיב את הניתוח לסוגיות של ביטחון קולקטיבי, אנרגיה, מים, אקלים, טכנולוגיה ובינה מלאכותית.

המתודולוגיה מבחינה בין עובדות המתועדות מבחינה היסטורית, הצהרות רשמיות, ניתוחים מוסדיים, פרשנויות של חוקרים ואמצעי תקשורת, והשערות צופות פני עתיד המוצגות במסגרת התיק. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לאירועים בשנים 2024 עד 2026, תקופה שבה העימות בין ישראל לאיראן והשלכותיו האזוריות התפתחו במהירות. בסביבה שבה מידע מסוים מתפרסם תחילה כהצהרות של צדדים המעורבים בסכסוך, כמידע מודיעיני חלקי או כהערכות שעשויות להשתנות, הטענות נבחנות, ככל האפשר, באמצעות כמה סוגים של מקורות. כאשר נתון נותר בלתי ודאי, שנוי במחלוקת או תלוי בפרשנות, יש לשמר את ההבחנה הזאת במקום להפוך השערה לעובדה מבוססת.

החלק העוסק בברית האזורית הגלובלית פועל לפי היגיון שונה. זהו רעיון צופה פני עתיד ובעל אופי נורמטיבי, המוצע בידי CPGNNews. הוא אינו מתאר אמנה קיימת או מוסד שכבר הוקם. הוא בוחן את האפשרות ליצור מסגרת אזורית שתוכל לארגן בהדרגה דו־קיום ושיתוף פעולה בין מדינות המשתייכות כיום למערכות ביטחון שונות או מקיימות ביניהן יחסי עוינות. ההצעות הנוגעות לביטחון קולקטיבי, לאי־תוקפנות, לביטחון גרעיני, לביטחון ימי, לאנרגיה, למים, לאקלים, לשיתוף פעולה כלכלי, לטכנולוגיה ולממשל בתחום הבינה המלאכותית נועדו להיתפס כרכיבים של מחשבה מוסדית שמטרתה לתרום לדיון הציבורי והבינלאומי.

יש להבין גם את אופקי הזמן 2030, 2050 ו־2100 באותה רוח. אין מדובר בתחזיות. אופקי זמן אלה משמשים לבחינת מסלולים אפשריים על בסיס מגמות נצפות, ולהערכת התוצאות האפשריות של המשך הפיצול האזורי, של התייצבות חלקית או של יצירת תלות הדדית חדשה בהדרגה. גישה זו מאפשרת להעלות שאלה מרכזית: אילו מוסדות, ערבויות וצורות של שיתוף פעולה יידרשו כדי שאזור שעוצב במשך זמן רב בידי חוסר אמון יוכל להפוך בהדרגה את הפגיעוּיות המשותפות שלו לאינטרסים משותפים?

לבסוף, התיק כולו נשען על עיקרון עריכתי חיוני: הבנת סכסוך אינה מחייבת אימוץ הנרטיב של אחד הצדדים המעורבים בו. מטרתה של CPGNNews היא לבחון את האינטרסים, התפיסות, האילוצים, הבחירות והאחריות של השחקנים השונים, בלי להעלים את ההשלכות האנושיות של החלטות אסטרטגיות. ההיסטוריה, המשפט הבינלאומי, ביטחון האוכלוסיות, הפיתוח הכלכלי, השינויים הטכנולוגיים וכבוד האדם נתפסים כממדים משלימים של אותה סוגיה. מנקודת מבט זו, התיק הוא תרומה עצמאית לדיון הבינלאומי. אין הוא מתיימר למצות את מורכבותו של המזרח התיכון, אלא מבקש ליצור מרחב מחשבה שבו ההיסטוריה תוכל להאיר את ההווה והדמיון המוסדי יוכל לתרום לחשיבה על העתיד.

דברי תודה

הכנת תיק בהיקף כזה נשענת על עבודת מחקר, אימות, קריאה והשוואה אינטלקטואלית של כמות ניכרת של מסמכים היסטוריים, דיפלומטיים, אקדמיים, מוסדיים ועיתונאיים. CPGNNews מביעה את הערכתה להיסטוריונים, לחוקרים, לאנשי אקדמיה, לדיפלומטים, לעיתונאים, לארגונים בינלאומיים, למרכזי מחקר ולמשקיפים עצמאיים, שעבודותיהם תורמות להבנת התפתחותו של המזרח התיכון, היחסים בין ישראל לאיראן, הביטחון האזורי, סוגיות האנרגיה והמים וההשלכות האסטרטגיות של טכנולוגיות חדשות. למוסדות המאפשרים גישה לארכיונים, לדוחות, לנתונים ולמסמכי ייחוס יש תפקיד חיוני, משום שאיכות הניתוח תלויה במידה רבה באיכות התיעוד שעליו הוא נשען.

CPGNNews מביעה גם את הערכתה לעיתונאים ולאנשי מקצוע בתחום המידע, הפועלים בסביבות משבר קשות במיוחד. עבודתם תורמת לתיעוד האירועים, להמחשת ההשלכות האנושיות של הסכסוכים, למעקב אחר המשא ומתן הדיפלומטי ולהשוואת הנרטיבים הרשמיים למציאות המתועדת בשטח. אזכורם של מקורות אלה אינו מהווה אישור אוטומטי לכל אחד מן הניתוחים או העמדות שהם מציגים; הוא מבטא הכרה בערכה של עבודת התיעוד והעיתונות הנחוצה להבנה רצינית של האירועים.

מעבר למוסדות ולאנשי המקצוע בתחום המידע, תיק זה מוקדש גם לאוכלוסיות המזרח התיכון, שהן הראשונות המושפעות מהחלטות המתקבלות בשם הביטחון, הריבונות, העוצמה והגיאופוליטיקה. מאחורי הדוקטרינות הצבאיות, המפות האסטרטגיות, המשא ומתן הדיפלומטי ומאזני הכוחות עומדות חברות אנושיות השואפות לחיות, לעבוד, להעביר את מורשתן לדורות הבאים, להתפתח ולבנות עתיד שאינו מוגדר לעד באמצעות פחד ומלחמה. גם מתוך המציאות האנושית הזאת מבקשת CPGNNews להמשיך בעבודתה: להבין את התמורות בעולם בקפדנות, בלי לוותר על כבודם של בני האדם החווים אותן.

מקורות, אסמכתאות ומסמכים שנבדקו

התיעוד ששימש להכנת תיק זה מבוסס על כמה קטגוריות משלימות. ארכיונים דיפלומטיים ומסמכים היסטוריים מהווים בסיס חשוב לשחזור היחסים בין ישראל לאיראן לפני המהפכה של 1979 ולאחריה. מקום מיוחד ניתן למסמכים של מחלקת המדינה של ארצות הברית, משרד ההיסטוריון (U.S. Department of State, Office of the Historian), ובייחוד לכרכים בסדרת Foreign Relations of the United States (FRUS) העוסקים בתקופות 1958–1960, 1964–1968 ו־1969–1976. ארכיונים אלה משלימים את מחקרי Encyclopaedia Iranica, ובכלל זה את המחקר העוסק ביחסים בין ישראל לאיראן, המתאר את ההכרה דה פקטו משנת 1950, את חילופי הסחר והידע הטכני, את שיתוף הפעולה הביטחוני ואת הניתוק בעקבות המהפכה האיראנית.

בסוגיות עכשוויות הנוגעות לגרעין, לביטחון האזורי, למשפט הבינלאומי ולהשלכות ההומניטריות של סכסוכים, התיק נשען בין היתר על פרסומים ומסמכים של האומות המאוחדות, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) והוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC). מקורות מוסדיים אלה מאפשרים גם לדון במשפט ההומניטרי הבינלאומי, בהגנה על אזרחים, בטכנולוגיות צבאיות מתפתחות, במערכות אוטונומיות ובאתגרים שמציבה הבינה המלאכותית בתחומי הביטחון והמלחמה.

ההיבטים הכלכליים, האנרגטיים, ההידרולוגיים והאקלימיים נבחנים על בסיס מחקרים של ארגונים בינלאומיים ומוסדות מתמחים, ובכלל זה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. לכך מצטרפים נתונים וניתוחים הנוגעים לשוקי האנרגיה, לתנועה הימית, לשרשראות האספקה ולחשיבותו האסטרטגית של מצר הורמוז. פרסומי הבנק העולמי מיוני ומאוקטובר 2026 רלוונטיים במיוחד להערכת ההשלכות הכלכליות האזוריות של העימות ושל השיבושים בתנועה הימית. עם זאת, יש לפרשם בהתאם להיקף הגיאוגרפי שלהם ולהנחות שעליהן מבוססות התחזיות המופיעות בהם.

התיק מתחשב גם במחקרים של מרכזי מחקר ומוסדות המתמחים ביחסים בינלאומיים, בביטחון המזרח התיכון, בהפצת נשק גרעיני, בגיאופוליטיקה של האנרגיה, בטכנולוגיות מתפתחות ובשינויים בסדר הבינלאומי. בין המקורות האלה נמצא Council on Foreign Relations, לצד פרסומים אקדמיים ומקצועיים נוספים. מחקרים אלה מסייעים להציב את האירועים בהקשר רחב, להשוות בין פרשנויות ולזהות את המחלוקות האנליטיות העיקריות, מבלי להתייחס למוסד כלשהו או לאסכולת מחשבה כלשהי כמקור סופי ובלתי מעורער.

למעקב אחר האירועים האחרונים, ובייחוד ההתפתחויות הצבאיות והדיפלומטיות בשנים 2024 עד 2026, המשא ומתן, יוזמות להפחתת הסלמה והשיבושים במצר הורמוז, נעשה שימוש גם בעיתונות הבינלאומית המוכרת, ובכלל זה Reuters. יש לבחון מידע עיתונאי תוך התחשבות במועד פרסומו, במידת האימות שלו ובהבחנה בין עובדות שדווחו, הצהרות של הצדדים ופרשנויות אנליטיות. כאשר למידע מסוים יש חשיבות מכרעת, יש להעדיף, ככל האפשר, הצלבה עם מקורות מוסדיים או מקורות ראשוניים.

החלקים העוסקים בבינה מלאכותית ובטכנולוגיות מתפתחות נשענים על מסמכים של האומות המאוחדות, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, מוסדות מדע וטכנולוגיה ומרכזי מחקר המתמחים באבטחת סייבר, במערכות אוטונומיות, בדיסאינפורמציה, בתשתיות חיוניות ובשימושים אסטרטגיים של בינה מלאכותית. תיעוד זה מאפשר לבחון את הבינה המלאכותית לא רק ככלי לעוצמה צבאית או כלכלית, אלא גם כתחום שבו מדינות המזרח התיכון עשויות להתמודד עם סיכונים משותפים ולפתח, במידת הצורך, מנגנוני שיתוף פעולה.

הברית האזורית הגלובלית המוצגת בתיק זה היא הצעה מקורית של CPGNNews הצופה פני עתיד. היא אינה אמנה בתוקף ואינה ארגון אזורי קיים. עם זאת, עיצובה נשען על בחינה השוואתית של ניסיון בינלאומי במניעת סכסוכים, בשיתוף פעולה אזורי, בבקרת נשק, בדיפלומטיה רב־צדדית ובאינטגרציה כלכלית. תשעת עמודי התווך המוצעים הם תוצר של סינתזה צופה פני עתיד, שנועדה לבחון אילו תנאים מוסדיים עשויים לאפשר למזרח התיכון, בטווח הארוך, לעבור מהיגיון הנשלט בידי הרתעה וחוסר אמון למסגרת המבוססת יותר על יכולת חיזוי, שיתוף פעולה ותלות הדדית.

באופן כללי, יש להעריך את המקורות בהתאם למקורם, למועד פרסומם, למטרתם, למתודולוגיה שלהם ולמידת האפשרות לאמתם. מקורות ראשוניים מקבלים עדיפות כאשר הם מאפשרים לבסס את העובדות; מקורות משניים מסייעים להקשר, להשוואה ולבחינת פרשנויות. אין להתייחס לשום מקור כאל מקור חסין מטעויות מעצם טבעו. הכללתו של מקור בתיעוד זה אינה מעידה ש־CPGNNews מאמצת את כל העמדות, הניתוחים או המסקנות הכלולים בו. דעות, הצהרות והערכות המיוחסות לממשלות, לארגונים, לחוקרים או לכלי תקשורת נשארות באחריות מחבריהן. הניתוח, הסינתזה וההצעות המפותחים בתיק זה נתונים לאחריותה העריכתית של CPGNNews.

CPGNNews — תקשורת בינלאומית עצמאית לשירות הציבור │ מחקר • תחקיר • ניתוח • עיתונאות

נולד באיים הקריביים, פתוח לעולם!

מאת Yvon BONHOMME

חוקר עצמאי, מסאי, מנתח גיאופוליטי ומומחה לממשל

עורך ראשי, CPGNNews

דוא״ל: info@cpgnnews.com │© כל הזכויות שמורות.